בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילד הזה נועד לגדולות: ראיון עם אמן הקומיקס לינקולן פירס

עם תרגומו לעברית של ספרו, "נייט הגדול", הקומיקסאי האמריקאי מסביר למה בחר לתאר משפחה חד-הורית שבראשה אב ומה בנים חושבים על בנות

תגובות

לינקולן פירס, הקומיקסאי האמריקאי שיצר את סדרת ספרי הילדים "נייט הגדול", מתחיל את תהליך היצירה שלו בכתיבה. העבודה האמנותית הגרפית באה אחר כך. "כשהייתי ילד תמיד אהבתי לצייר, אבל לא חשבתי שאני מצייר טוב כמו ילדים אחרים", הוא מספר בראיון טלפוני לרגל צאת ספרו הראשון בתרגום לעברית (בהוצאת כתר). "העניין הוא שמצאתי את סגנון האיור שמתאים לסוג הכתיבה שאני אוהב. אני עדיין חושב שהכתיבה באה קודם".

ולכתיבה הזאת יש קהל, אם לשפוט על פי ההצלחה בארצות הברית. סיפורו של נייט, בן 11, תלמיד כיתה ו', שיודע עמוק בלב שהוא נועד לדברים גדולים באמת, גם אם המציאות בינתיים לא ממש מאשרת את זה, קולע כנראה ללבותיהם של ילדים.

"תמיד היה לי זיכרון על גיל 11", מספר פירס, "וכשהתחלתי ברצועות-קומיקס בעיתונות החלטתי ליצור רצף סיטואציות בכיוון הזה, רובן מבית הספר. לפעמים אלה דברים שאני ממש זוכר וחלקם קרו גם בילדות שלי או של הילדים שלי, לפעמים אלו דברים מומצאים לגמרי".

אמת רגשית

בשנים האחרונות ראו אור שורה של תרגומים של סדרות קומיקס או רומנים גרפיים מצליחים לילדים, דוגמת "בון" של ג'ף סמית או "יומנו של חנון" של ג'ף קיני (בהוצאת כנרת זמורה ביתן). פירס סבור שהז'אנר הזה מתאים מאוד לתקופה הדיגיטלית הנוכחית. "בשנים האחרונות מחפשים דרכים לגרום לילדים לקרוא, בעיקר לכאלה שמסתייגים מכך. הילדים מעדיפים לעשות דברים אחרים, וצריך למצוא דרך שהקריאה תיחשב בעיניהם לפעילות כיפית יותר. הגרפיקה והקומיקס עוזרים לכך. אני חושב שהספרים כך נגישים יותר לילדים, שאולי לא היו קוראים בלעדיהם. אני מאמין שהילדים האלה יוכלו אחר כך לעבור גם לסוגי ספרים אחרים".

רחלה זנדבנק, עורכת ספרי הילדים והנוער בהוצאת כתר, מאמינה אף היא בז'אנר. "אני במקרה ממש משוגעת על קומיקס. יש ויכוח מתי קוראים לזה קומיקס ומתי רומן גרפי, אבל זה לא משנה בעיני. כשזה טוב, זהו השילוב המוצלח ביותר של טקסט ותמונה, ובספרי ילדים זה הדבר החשוב. אני שמחה שזה נכנס סוף סוף לארץ. ספרות הקומיקס למבוגרים לא הצליחה בעבר בארץ, אפילו זו שהצליחה מאוד בחו"ל. מה שקורה כרגע בעצם זה התהליך הטבעי, שהדור הצעיר מתחיל לקרוא קומיקס וכשיהיו מבוגרים הם יקראו דברים מורכבים יותר. החיבור של הילדים לזה קשור לתרבות הוויזואלית שבה הם חיים. כל עניין האוריינות הוויזואלית מפותח מאוד עכשיו, ולכן זה תופס".

זנדבנק מתייחסת בהערצה לקומיקסאים שמצליחים להפוך את יצירתם - שמקורה בעיתונות או באתר אינטרנט - לספרים טובים באמת. "זה קורה רק כשהאדם הוא סופר בנשמתו", היא אומרת. "היוצרים הכי טובים הם אלה שהמלה חזקה אצלם. יש אצלם משהו מדויק מאוד בדיאלוג. הם בעצם מעין מחזאים או תסריטאים. קורה כיום משהו בכל התחום הזה של איור ומלה, זה הולך ומשתכלל ופונה לקהל מתוחכם ובוגר יותר".

פירס עצמו מתאר את המעבר מטור הקומיקס שלו בעיתונות - שאותו החל לפרסם כבר לפני עשור והוא מופיע כיום בהסכם סינדיקציה ברחבי ארצות הברית - לכתיבת ספרים כתהליך יצירתי בפני עצמו. "זה היה כיף. לא כתבתי בעבר ספרים. כשנקרתה הזדמנות, חשבתי שאני יכול לעשות את זה, אבל לא הייתי בטוח. העורך ואני הסכמנו שאכתוב פרק פרק ונראה איך זה מתקדם, וזו הדרך שבה אני פועל עד היום. ההבדל הגדול הוא שאת הסיפור לוקח הרבה יותר זמן לכתוב מאשר את הקומיקס. אני נהנה גם להקדיש יותר זמן לעבודה האמנותית. ברצועת-קומיקס הכל קטן מאוד, ובספר אפשר להיות יצירתי יותר וליהנות מזה". עד כה ראו אור בארצות הברית שלושה מספרי "נייט הגדול".

"כשהתחלתי לכתוב את הספרים, לא רציתי לכתוב סיפור מאויר לילדים, אלא קומיקס וטקסט שיעבדו ביחד", אומר פירס. "בעיני זה מעניין יותר מאשר סיפור מאויר, שבו האיור בעמוד 12 למשל מתאר את הטקסט בעמוד 11 וכדומה. חלק גדול מעבודתי הוא לקרוא שוב ושוב מה שכתבתי ולהחליט איזה חלק ילך טוב יותר עם טקסט ואיזה עם איורים. תמיד אני מתחיל עם יותר איורים, כמו ילד שמתחיל לקרוא ומעדיף להביט בתמונה. אני באמת נהנה מהתהליך של שילוב האיור והטקסט ולהפוך את שניהם למעניינים ככל האפשר".

פירס, בן 48, החי עם אשתו ושני ילדיהם במדינת מיין, מרגיש שהוא חייב את המעבר הזה לספרות דווקא לג'ף קיני, מחבר "יומנו של חנון", שלו סייע בראשית דרכו. "הכרתי את ג'ף לפני שנים, כשהתחלתי את הקומיקס-סטריפ שלי. הוא היה אז בקולג', אהב את הקומיקס שלי ושלח לי מכתב שבו ביקש עצה איך להתחיל כקומיקסאי. זה היה לפני כמעט 20 שנה. שלחתי לו מכתב חזרה והמשכנו להתכתב, עד שהקשר ניתק במשך השנים. הוא חודש עם פרסום ספרו הראשון, בשנת 2007, אז שלחתי לו מייל ברכה. עד אז הלכתי בדרך המסורתית יותר, של פרסום בעיתונות, וג'ף בעצם הכיר לי את הדרך החדשה, הדרך הדיגיטלית, ועזר לי לקדם את נייט באתר הפופולרי לילדים ‘FunBrain'. הוא גם הכיר לי אנשים בתחום ההוצאה לאור, וכך הכל התגלגל".

ספריו של פירס מיועדים לקוראים מעט צעירים יותר מאלו של קיני, לגילאי 7-9, אולם הדמיון הכללי הוא רב. הדיבור הישיר לקורא, ההתמקדות במעשי היום-יום ובתחושות שמאחוריהם, ההומור הדק ובעיקר הנימה האישית כל כך גורמים לקוראים להזדהות. המלצתו של קיני גם מתנוססת בגאון על כריכת ספרו של פירס, הן במקור והן בתרגום.

הצלחת הספרים, אומרת זנדבנק, מלמדת משהו על דור הילדים הנוכחי. "אנו סוחבים אתנו את הדימוי של ילדות טבולה בספרים - קראנו 100 אלף פעם ספר ואנו כל כך רוצים לראות את הילדים שלנו באותה חוויה - אבל הם גדלים בעולם שונה לגמרי. נכון שספרי הקומיקס קלים לקריאה, אך יש בהם אמת רגשית כל כך משכנעת, על ילד מכמיר לב שמנסה למצוא קול משלו בתוך העולם הזה. החוכמה היום בעיסוק בספרי ילדים היא למצוא את הדבר שירצו לקרוא, וגם את מה שאתה תעמוד מאחוריו. אני לא מסכימה, גם בתור אמא, לגישה שצריך לקרוא רק את הקלאסיקה".

צפוי תיקון

זווית הסתכלות מעניינת נוצרת בספר בשל מבנה התא המשפחתי שיצר פירס: נייט חי עם אחותו ואביו. האם אינה מוזכרת במלה. "כשהתחלתי הסתכלתי סביב מה קיים בקומיקס, וראיתי שאין בהם מבנה אלטרנטיבי של משפחות, וגם לא של משפחה חד-הורית עם אבא", הוא אומר. "חשבתי להתרכז בסיטואציות במבנה משפחתי כזה. החלטתי שזה יהיה הייחוד. למרות זאת, תוך כדי התהליך, הבנתי שאני נהנה להתרכז יותר בסיטואציות בבית הספר. הייתי גם מורה לתקופה מסוימת, וכנראה זה השפיע. הבנתי שזה מה שמושך אותי ושזה גם מה שמעניין את הילדים. בסופו של דבר, האבא לא יצא משמעותי כפי שחשבתי בתחילה".

ג'סיקה גנדולף

עוד בולט בקריאת הספר המקום הזניח שניתן בו לבנות. "בספר הרביעי שעליו אני עובד כעת יש דמות חדשה של בת, בעלת תפקיד משמעותי", אומר פירס. "באחת מהנסיעות שלי לקידום הספרים שאלה אותי ילדה קטנה בחנות ספרים איך זה שהבנות בסיפורים שלי - כמו האחות הגדולה של נייט, או ג'ינה האויבת שלו - הן כולן מעצבנות. אמרתי לה שתיתן לי הזדמנות ובספר הבא אני אתקן את זה. האמת, זה משקף אולי את הדרך שבה בנים חושבים על בנות בגיל הזה, לא?

"בכל מקרה, יש בספרות הקומיקס באמת הטיה מגדרית מסוימת. באופן מסורתי, אנשים חשבו שקומיקס הם יותר לבנים, אף על פי שמבינים כיום שזה ממש לא כך. גם בתעשייה יש יותר קומיקסאים מאשר קומיקסאיות. אני קורא כאן חגיגית: העולם צריך יותר קומיקסאיות!"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו