בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חינוך לנער על פי דרכונו

מה ההבדל בין חינוך ילדים באיטליה, בארה"ב ובסין? פרופ' קרוליין אדוארדס, מומחית בינלאומית לתחום הגיל הרך, מספרת על חשיבותה של נדיבות בחינוך

2תגובות

קניה, איטליה, סין, נורבגיה ומקסיקו הם רק חלק מהמקומות בעולם שבהם ביקרה וחקרה פרופ' קרוליין אדוארדס האמריקאית, מומחית בינלאומית לתחום הגיל הרך, במשך שנות עבודתה. אדוארדס, שביקרה בישראל בשבוע שעבר, מיישמת כעת בעבודתה באוניברסיטת נברסקה-לינקולן את ניסיונה בחקר התרבויות השונות.

דרכה האקדמית של אדוארדס החלה דווקא בלימודי אנתרופולוגיה באוניברסיטת הרווארד, ואלו השפיעו לדבריה על המשך פעילותה: "האנתרופולוגיה מלמדת אותך לעשות תצפיות מתוך חיים עם האדם שבו אתה צופה", סיפרה בכנס, "וכך למדתי להתרחק מהסובייקטיביות ולא לשפוט מיד את האחר על פי הקודים שלי".

במשך שהותה באיטליה עם משפחתה בסוף שנות ה-80, היא מספרת בראיון, למד בנה הצעיר (מתוך שלושה) במרכז חינוכי בעיר סיינה. "הלכתי אתו לשם והוא השתלב בקבוצת בני גילו, ארבע-חמש. המורים היו מאוד סבלנים והיה מאוד נעים, אך ברגע מסוים הם יצאו והילדים החלו להתפרע. השתוללו, רצו בכיתה, היו פרועים. חשבתי מה יהיה ואיך יצליחו להרגיע אותם, אך להפתעתי הם נרגעו בעצמם עוד לפני שהמורים חזרו. בחברה האיטלקית יש לגיטימציה להיות אקספרסיביים יותר וכך מלמדים לנהוג גם את הילדים. זה בסדר לצעוק, להביע רגשות, להוציא החוצה הכל, אבל - וזה מה שמיוחד - גם מצפים ממך להפסיק אחרי זמן מסוים, לחזור די מהר לשליטה עצמית. היה להם גם פטנט נחמד של כיסא מיוחד, שעליו יושבים כדי להירגע. מין אזור של ‘להיות לבד'. אני מלמדת את זה כעת בארצות הברית בתוכניות חינוכיות שונות, עד כמה חשוב שיהיו אזורים של שקט להירגע".

אילוסטרציה. גטי אימג'ס

יכולת הוויסות העצמי אצל ילדים, היא אומרת, מושפעת מאוד מהקוד החברתי בסביבה שבה הם חיים. "בסין, למשל, החברה שונה מאוד. האוכלוסייה הענקית מחייבת את האנשים ללמוד מגיל צעיר להיות בקבוצות גדולות ולהיות במובן מסוים שקטים ורגועים יותר. הילדים שם פחות רעשניים מילדים בחברות אחרות, אך יש להם דרכים אחרות להוציא את הרגשות החוצה, בעיקר באמצעות אמנות. מספקים להם המון אפשרויות - ציור, דרמה, שירה ויצירה. מקפידים גם מאוד על תרגול ספורטיבי בכל יום בתחילת הלימודים.

"בארצות הברית, לעומת זאת, מדגישים יותר עיצוב נכון של סביבת הלימודים הפיסית, תוך הפחתת גירויים מעבר למידה. מבינים יותר ויותר גם עד כמה חשובה הפעילות בחוץ להגברת יכולת הוויסות העצמי. גם הסביבה שבה הילדים משחקים בחוץ חשובה, ועליה להיות טבעית ככל האפשר, למשל משחק בין השיחים והעצים, בדשא, בחול. הדברים הטבעיים עוזרים לילדים לפתח את האספקטים החברתיים. הם רגועים יותר בסביבות כאלו וגם יותר רעננים ופתוחים לחוויות חדשות".

ההתבוננות בחברות שונות, מדגישה אדוארדס, מספקת הזדמנות לראות פתרונות מגוונים לבעיות, אך חייבים לזכור תמיד את ההקשר ולא להניח שאפשר ליישם אותם אוטומטית בכל מקום. "בחנתי הרבה פרויקטים חינוכיים באיטליה וראיתי עד כמה מהלך היום שם אטי יותר מאשר בארצות הברית, הכל הרבה יותר נינוח, הגננות והילדים יושבים ביחד ברוגע. כשריאיינתי גננות איטלקיות על סדר היום שלהן, הן אמרו: ‘סדר יום? מה זה?' בארצות הברית, לעומת זאת, סדר היום מוכתב, הכל מדוד על פי הדקה, והנינוחות הזאת חסרה. ברור לי שאי אפשר מיד להיות איטלקים ולא אצליח להפוך את עורם של האמריקאים, אולם אני מציעה לאנשי החינוך לחשוב אולי אפשר להיות אטיים יותר, לסטות לפעמים ממה שנקבע, ולא לעצור באמצע התרחשות מעניינת כי ככה החלטנו מראש שיהיה".

בין השאר עבדה אדוארדס עם מוריס מלגוצי, מייסד הגישה החינוכית הייחודית בעיר רג'יו אמיליה באיטליה, המתמקדת בתרומה ובהשפעה הרבה של חינוך ותרבות הילדים על החברה כולה. אדוארדס גם נמנתה עם כותבות הספר "מאה שפות לילד" (שלא תורגם לעברית) העוסק בגישה זו.

בכנס שבו השתתפה כאן בשבוע שעבר, כנס של עמותת "דרך המראות" המקדמת את גישת רג'יו אמיליה בישראל, סיפרה אדוארדס דווקא על גישה חינוכית אחרת שהתוודעה אליה באיטליה, בעיר פיסטויה, שבמרכזה נדיבות (Generosity of Attitude). על פי תפישה זו, סביבתם של ילדים בגיל הרך צריכה להתאפיין באווירה מזמינה ומקבלת, המאפשרת להם להתנסות. "פונים שם לילד ממקום של רוחב לב, הקשבה, גמישות", היא אומרת. "רוצים שירגיש שיש מספיק מרחב לכל הדברים. הרעיון הוא שכשמישהו נדיב אליך, זה מעורר גם אותך להיות נדיב. זה גם מרגיע מאוד להרגיש כך.

"התפישה הכללית היא מאוד הרמונית, לרבות סידור מזמין של הגן. זה לא שהגן צריך להיראות כמו חנות משחקים, אלא שהארגון שלו יהיה יפה והרמוני, מהנה, והדיבור אמור להיות בטון רגוע ונעים. גישה זו מקנה חשיבות לדרך הקליטה בגן. אם עושים זאת ברוח הנכונה, אחר כך הכל יזרום".

צ`ציק דניאל

אדוארדס מתמקדת בשנים האחרונות בהדרכה בתוכניות חינוכיות. "עשינו מחקר גדול בארצות הברית, בשיתוף פעולה של חוקרים וקובעי מדיניות מארבע מדינות במערב התיכון, ובחנו בו תוכניות שונות, ציבוריות ופרטיות", היא מספרת. "מצאנו שרק כשליש היו איכותיות, כמחצית לא הועילו ולא הזיקו וכ-20% היו כל כך רעות שממש פגעו בילדים. למשל, חוסר נוכחות מספקת של צוות טיפולי בגן, שהפך את הילדים לעתים לאגרסיביים".

במחקר אחר שלה התמקדה במעורבות ההורים. "הגננות מאמינות בשיתוף פעולה עם ההורים, אך אין להן הכישורים לעשות זאת היטב", היא מסבירה. "הכנו תוכנית אימונים לכך. למשל, כשהגננת רואה ילד שלוקח ספר ומסתכל בו, היא יכולה להגיד: ‘אתה קורא יפה'; לעומת זאת היא יכולה לפנות להורה ולהגיד: ‘אני כל כך מתרשמת איך הילד שלך קורא, אתה בטח קורא לו הרבה', ואז ההורה יהיה גאה ומעורב בתהליך. כך נותנים בעצם להורה יכולת לקדם את התפתחות ילדו".

בהקשר זה מדגישה אדוארדס כמה חשובה בעיניה מעורבות ההורים להתפתחות הרגשית-חברתית של ילדיהם. מעל לכל, לדבריה, חשוב שההורים יעזרו לילדים להכיר ברגשותיהם, שתהיה להם שפה לתאר את מה שקורה בתוכם. מעבר לזאת, ההורים יכולים לעזור לילדים בכך שיראו להם שיש תמיד דרכים חלופיות להגיב לסיטואציה. "לא כדאי להגיד לילד: ‘אל תעשה את זה', אלא לעזור לו לשקף ולהחליט מה הדרך הנכונה בעבורו לנהוג באותה סיטואציה. ההורים יכולים גם לסייע כך בפיתוח כישורי החיברות, שכל כך חשובים בגיל הרך. חלק מהילדים ביישנים מאוד וצריכים עזרה בכך. אם הורה רואה שילדו בן החמש מתבייש, הוא יכול למשל לומר לו שגם הוא אוהב קודם לצפות באנשים ורק אחר כך להצטרף. במקום להגיד לילד: ‘אתה ביישן, בוא ניקח אותך', אפשר להגיד לו: ‘בוא פשוט נשב ונצפה'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו