בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בראשית היתה האשמה בגניבה ספרותית

אורלי ישועה-שוורצברג החלה לכתוב רק בשנות ה-40 לחייה, כשעוד עבדה בבנק. בהצגה החדשה "ילדה טובה" היא עוסקת בתקיפה מינית במשפחה

תגובות

כשמדברים עם המחזאית אורלי ישועה-שוורצברג, קשה לדמיין שעד לפני ארבעה חודשים אפשר היה לפגוש אותה באחד מסניפי בנק הפועלים, כעובדת מן המניין בתחום סחר החוץ. 33 שנה עבדה ישועה-שוורצברג בבנק, והאמנות היתה לה רומן צדדי בלבד. רק באחרונה, עם פרישתה לפנסיה מוקדמת, אזרה אומץ להקדיש את כל כולה לאמנות. המחזה "ילדה טובה", שעלה לבמה לאחרונה בהפקת תיאטרון השעה לילדים ולנוער, הוא פרי יצירתה האחרון.

אל הכתיבה לתיאטרון פנתה רק לפני כ-11 שנה, וגם זה כמעט במקרה. "הכל התחיל בהתערבות עם בעלי, השחקן צביקה שוורצברג, שכל פעם היה נפעם מכותבים, ואני אמרתי: מה הביג דיל? גם אני יכולה לכתוב", היא מספרת. "החלטתי להתחיל דווקא בקומדיה, הז'אנר האהוב עלי. הרעיון בא ממודעת היכרויות בעיתון שמאוד הצחיקה אותי, מודעה די סליזית, ובעקבותיה כתבתי את ‘קח אותי מוריס'. רק אחר כך, ושוב בעקבות צביקה, התגלגלתי לתיאטרון לילדים".

בין מחזותיה בשנים האחרונות: "לונה", על מאבקה של ילדה נגד חברת ענק המאיימת לכרות יער של עצי סקויה עתיקים בארצות הברית, ו"העולם על פי אלון", על שילובו של ילד אוטיסט החוזר לביתו מהפנימייה. בעבורו זכתה בפרס המחזאית הטובה ביותר בפסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים ב-2010. למרות ההכרה שבה זכתה עבודתה, היא נמנעה מלהתראיין עד כה.

"תמיד ידעתי שאני יודעת לכתוב", היא אומרת, "הבעיה שהכל נתקע המון שנים. כשהייתי בכיתה ב', המורה ביקשה מאתנו לכתוב שיר על הסתיו או האביב וכתבתי משהו. המורה האשימה אותי שהעתקתי, קראה להורים ואמרה להם שלא סביר שילד בגיל הזה יכתוב ככה. אבא שלי התייחס למורים כאוטוריטה והאשים אותי בגניבה ספרותית. כל האירוע כנראה נחרת בי וכאילו אמר לי: ‘תהיי שקטה ואל תיגעי בזה'. תראי כמה כל מלה של מורה יכולה להשפיע על חיים שלמים.

"שנים אני יודעת שאני מסוגלת לעשות כמה דברים בתחום האמנות", היא ממשיכה, "העניין הוא שקיבלתי חינוך שמה שצריך זה פרנסה, ומשהו בי ננעל והשפיע על ההתנהלות עד היום".

שטרות מול כן ציור

ישועה-שוורצברג, בת 54, גדלה בבת ים, הצעירה במשפחה מסורתית שבה שבעה אחים ואחיות. "המסלול היה בנאלי וברור ביותר", היא אומרת. "אבא שלי היה איש מאוד חכם. הוא רשם את הילדים לבית ספר דתי ובסוף השנה הראשונה עשה להם בוחן פתע והבין שחוץ מלהתפלל הם לא יודעים כלום. ישר הוא שלף אותם והעביר אותם לבית ספר רגיל. את התפילות, הוא אמר, תלמדו כבר ממני".

יצר המרדנות התעורר בה בימי בית הספר התיכון, אך היה עדיין מאופק. "רציתי ללמוד ציור, אבל אבא שלי אמר שציור זה לא מקצוע, והלכתי ללמוד בתיכון מקצועי במסלול של טכנאות כימיה. יש לי תעודה יפה, אבל מעולם לא עסקתי בזה כמובן".

לאחר התיכון התחזק המרי והיא היתה הבת היחידה במשפחה שהתגייסה לצבא. "תמיד היה ברור בבית שבנות לא עושות צבא. אני התעקשתי והגעתי לשירות בבסיס שבטה, שם גם הכרתי את צביקה. מה שהרגיע את ההורים זה שאחי היה המפקד שלי בצבא. הם כעסו עלי, אבל הבינו שזה בסדר".

ומה קרה למרדנות אחרי הצבא?

"שוב נורא רציתי ללמוד ציור, ושוב אבא שלי חזר על המשפט המפורסם: ציור זה לא מקצוע. הוא אמר לי: את רוצה לצייר, תממני את זה. הלכתי לעבוד בבנק הפועלים כדי לממן את לימודי הציור. אחרי ארבעה חודשים בבנק הגעתי למנהל ואמרתי: תודה רבה, יש לי מספיק כסף ללמוד ציור. המנהל שיכנע אותי להישאר. הייתי מגיעה לבנק עם כן הציור והפלטה, מניחה אותם מאחורה, עובדת חצי יום והולכת ללמוד ציור - במכון אבני ואחר כך במכון קלישר. עסקתי הרבה באמנות, אני אוהבת לעבוד בידיים".

ובינתיים, העבודה בבנק סיפקה אותך?

"זה לא היה העניין. היו לי הרבה אופציות להתקדם בבנק, אופציות שבחרתי שלא לקחת. רציתי חיים אחרים, לא להשקיע את כולי בבנק. עשיתי כי צריך, כי ההורים מרוצים, כי הילדה מסודרת. היה בזה משהו מאוד נוח ומחבק כלכלית. האמנות היתה הכיף מהצד, ציירתי, פיסלתי וכל הזמן התעסקתי גם בזה. היה אפילו שלב שהקמתי עסק לעבודות אמנות עם הבמאי דדי ברון, אבל זה נמשך עד שזה התחיל להיות ‘עבודה' והפסקתי ליהנות".

בר און דניאל

הדואליות הזאת בין הצורך בפרנסה למשיכה לאמנות מלווה את ישועה-שוורצברג לאורך כל הדרך. "צביקה בעלי גם הוא איש של ניגודים", היא מספרת, "הוא למד הנדסת חשמל ויום אחד החליט שהוא רוצה תיאטרון. אני התנגדתי בהתחלה. לילדים שלנו כבר נתנו לבחור בחופשיות, לא העברנו אותם את כל הוויה-דולורוזה שעברנו. שניהם בחרו בעולם התיאטרון. תום, בן 29, הוא שחקן, שנכנס לאחרונה גם לעולם הבימוי וביים את ‘ילדה טובה'. יהונתן, בן 25, לומד משחק בניסן נתיב. לא שלחנו אותם ללמוד עריכת דין למשל".

בדיעבד את מתחרטת על השנים הרבות של העבודה בבנק?

"ממש לא. יכול להיות שדווקא העבודה בבנק, העבודה המאוד מסודרת הזאת, היתה הטריגר לכתוב. דווקא המסגרת אולי הביאה לזה. תמיד קינאתי בצביקה - איך אתה משוחרר ועושה מה שבלב - אבל אולי זה היה נכון לי להמשיך כפי שהמשכתי בבנק. סוג האנשים שם, הקונטרסט בינם לבין הבית, נתנו לי להבין שאולי אפשר לשלב בין השניים. אין ספק שהביטחון הכלכלי היה הכי חשוב לי. תמיד חינכו אותי להיות נורא אחראית ועצמאית. רק עכשיו, כשיש פנסיה מסודרת, משהו השתחרר והרשיתי לעצמי להתמסר לאמנות. כנראה אמרתי לעצמי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לצאת כשאני יכולה עוד לעשות משהו אחר".

קשר השתיקה

בשנים האחרונות עובדת ישועה-שוורצברג במסגרת העמותה לקידום תיאטרון השעה, בניהולו של מוטי חלימי ובניהולה האמנותי של שרי אריה. "זהו תיאטרון שעוסק בעניינים שעל הפרק ולא חושש לגעת בנושאים רגישים, כמו אוטיזם למשל, ולעשות שינוי בתפישה לגביהם", היא אומרת. "חשוב לי להימנע מדידקטיות. לא לעשות הצגה עם טייטל, אלא למצוא תמיד את הסיפור הקטן והאנושי, מערכות יחסים, פינות קטנות. ההתיילדות בתחום הצגות הילדים מכעיסה אותי. למה צריך לפשט הכל? יש הצגות ילדים שאני רותחת מהן, הכל בא שם לפנים".

ההצגה "ילדה טובה", שעלתה באחרונה במסגרת התיאטרון, עוסקת ברגישות רבה בנושא ההטרדה והתקיפה המינית המתרחשות בקרב משפחות ועל ידי מכרים. היא מיועדת לבני 12 ומעלה ומועלית בין השאר לפני תלמידי בתי ספר. סיפורה של ענת, נערה בת 14 המנוצלת מינית על ידי מכר של אמה, מחדד את סוגיית ההשתקה, הפחד לחשוף והבושה.

"כשאני כותבת אני מחפשת גם חיבור אישי", אומרת ישועה-שוורצברג. "בילדותי נתקלתי בסיפור על ילדה שאביה התעלל בה מינית. עלו על זה אחר כך, והילדה אפילו התאשפזה. הסיפור הדיר אז שינה מעיני. הפחידה אותי האופציה שדברים כאלו יקרו. הילדים טומנים פנימה ולא מוציאים. קשר השתיקה חזק מאוד".

איך ניגשים בכתיבה לנושא כל כך רגיש?

"כשכתבתי, בהרבה מקומות בכיתי. היה לי קשה עם המניפולציות שהמנצל עושה למנוצל. אף על פי שרוב הסיפורים הם מקרים של אבא וילדה, זה נראה לי קשה מדי לעיכול. בחרתי באופציה של ילדה ומכר, המנצל את רגשות האשם שלה על גירושי הוריה ומאיים עליה כי עזרתו הכלכלית לאמה תיפסק אם תספר לה על מה שקורה ביניהם. ברוב המקרים, 80% מהעניין זה הצורך להשפיל ולא העניין המיני בכלל".

בחרת לשלב במחזה קטעים רבים של צילום.

"אנחנו משתמשים בהצגה בצילומי וידיאו כדי להעצים את הטרגדיה. מאחורי התמונות הכי משפחתיות יש המון פעמים סיפור עצוב. בחרנו במוטיב האמנותי של המצלמה וזה חוזר בסיפור שוב ושוב. האמא מוכרת מכונות צילום, בודקת הכל חוץ מהנפש. אחותה של ענת מקבלת מהמכר זום חדש למצלמה שלה, והזום הזה דווקא לא מקרב אותה אל אחותה אלא מרחיק אותה".

אובססיה של כתיבה

ישועה-שוורצברג מנסה כעת להסתגל לשינוי הגדול שהיא עוברת. "מצד אחד זה כיף גדול, מצד שני זה קצת מבלבל. אני רוצה לעסוק באמנות, בעיצוב פנים, בציור. מניחה שאכתוב יותר. עכשיו, כשאני פנויה יותר, אני מוצאת את עצמי כותבת כבר בחמש בבוקר. קמה מוקדם מאוד וישר רצה לעבוד, כמו להיניק תינוק.

"כשאני כותבת אני אובססיבית - יכולה לכתוב 12 שעות ביום. כותבת בסערה, לא מהמתייסרות על כל מלה. לוקח זמן להתבשל על הסיפור, אבל הכתיבה עצמה אינטואיטיבית, יצרית, זורמת. אחר כך מגיעים התיקונים. הדרמטורגים שלי הם שני הילדים שלי, הם כותבים הרבה יותר טוב ממני. תום אף היה שותף לכתיבת ‘ילדה טובה'".

היא נמנעת מלתכנן יותר מדי. "גם אחרי שכתבתי את ‘קח אותי מוריס', אם זה היה תלוי בי לא היה יוצא כלום. צביקה תיעל את זה למקומות כלכליים, הזמין אנשים שמתעסקים בתחום וככה זה התגלגל. האמת היא שהרגשתי אז בעיקר מבוכה גדולה ולא חשבתי שיהיה לזה גם המשך. בסופו של דבר הגעתי לכתיבה לילדים ולנוער".

במחזה לנוער שעליו היא עובדת כעת היא שבה לשורשיה התימניים וכותבת את סיפורם של שלושה דורות משפחתיים והפער ביניהם. במקביל היא גם כותבת שוב קומדיה למבוגרים. "החלומות שלי עכשיו קשורים כולם לאמנות. הלוואי שאוכל להיות שנה בהודו ושנה בניו יורק, אחד ללב ואחד לראש. רוצה לצייר, לפסל, לעצב ולכתוב לכתוב לכתוב. כיף לעשות וי על חלומות, אבל שיבואו חלומות אחרים במקום, שלא ייגמרו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו