בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפני מתקפת החנונים

האזהרה מפני שבירת רוחה החופשית של הילדות, העולה מבין דפיו של "ג'ורג'י מלך הצרות, יומנו של שובב", רלוונטית היום כמו בתקופה שנכתב הספר הקלאסי הזה, שלהי המאה ה-19

תגובות

החיבור הדמיוני "יומנו של ילד רע" (A Bad Boy's Diary), שנדפס תחילה בהמשכים בכתב עת אמריקאי ואחר כך ראה אור כספר בשנת 1880 לערך, אוצר בתוכו את רוח התקופה שבה נכתב, לקראת מפנה המאה ה-20.

לעברית תורגם ועובד הספר בשנת 1970 בידי דוידה קרול, שנתנה לו את השם "ג'ורג'י מלך הצרות, יומנו של שובב" (הוצאת מסדה). קרול, ילידת 1917, שחקנית ממייסדי תיאטרון המטאטא, ששיחקה גם בסרט "מבצע סבתא" וכן מוכרת מתשדירים טלוויזיוניים, הלכה לעולמה בחודש שעבר.

ה"רוע" של גיבור היומן - הילד האמריקאי ג'ורג'י הקט - מוגדר ברוח המאה הוויקטוריאנית. ג'ורג'י, שמלאו לו שמונה בפתיחת הסיפור, מתעד בשגיאות כתיב ובשפה רצוצה את ההתעללות השיטתית שלו במשפחתו, ובעיקר בשלוש אחיותיו הגדולות ובמחזריהן. בין היתר, הוא מניח אבק שריפה באח (כדי להרחיב את הפתח לטובת מנקה הארובות), מפרסם מודעה ובה בקשה להימנע מביקור בבית משפחתו בראש השנה (כדי לשחרר את אחיותיו מחברתם של מבקרים משעממים) ומנסה להכניס את אחייניתו התינוקת ללוע תותח.

מעשיו אכן איומים למדי, אך בדומה לאמיל, גיבור הסדרה שחיברה כעבור שנים הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן, גם ג'ורג'י הוא למעשה ילד המצוי על קצה הספקטרום השובבי. אם הוא ילד "רע", הרי זה במובן המיושן והארכאי, שעתיד לצאת מהלקסיקון המקובל בהתייחסות לילדים נורמטיביים במאה ה-20 - שבה ייחשף הרוע האנושי במלוא כיעורו.

בהקדמה לגרסתו העברית של הספר, המלווה בציוריה של אלישבע לנדאו, סיפרה המתרגמת והמעבדת קרול, כי היא עצמה התוודעה אל היומן של ג'ורג'י בילדותה, בעיבודו לשפה הרוסית. "ג'ורג'י מלך הצרות, יומנו של שובב", יצירה משעשעת להפליא בעברית קולחת, נעלמה עם השנים מהחנויות וממרבית הספריות ונהפכה לפריט נדיר למדי לאספנים.

איוריה של אלישבע לנדאו לנוסח העברי, בשחור-לבן, מציגים סצינות מפתח בקווים קריקטוריסטיים, המלעיגים לא אחת את גיבורי היומן. הגוונים השולטים בעטיפה הצבעונית שהכינה לנדאו הם ורוד וכתום, המדגישים את התזזיות של הסצינה. לנדאו תיארה את הילד ג'ורג'י הגוחן מעל שולחנו ומנסה להשליך את נעלו על עכבר. הכיסא שמאחוריו, קסת הדיו, השולחן ואגרטל הפרחים מתרסקים בבת אחת, אך חיוכו של הילד מראה שהדבר לא משאיר עליו שום רושם מיוחד.

ביקורת חברתית מושחזת

הספר "יומנו של ילד רע" יוחס במאה ה-19 לוולטר ט' גריי, אחד משמות העט הרבים שלקחה לה הסופרת האמריקאית הפורייה והרב-גונית מטה ויקטוריה פולר ויקטור. היומן שחיברה משקף ביקורת מושחזת, גם אם משועשעת, על החברה האמריקאית שבה נוצר.

יומנו של הילד הרע מציג גיבור המצוי בעמדת נחיתות חברתית. ג'ורג'י הוא ילד קטן ופרוע, הנחוש להיאבק על מקומו במשפחתו המצומצמת ובחברה הסובבת אותו. הוא מונחה לא אחת על ידי חוש צדק טבעי, אף שחסרים לו ללא ספק בלמים התנהגותיים. נטייתו לבעוט במוסכמות ולחשוף כזבים חברתיים הופכת את יומנו לספר ילדים מצחיק מאוד.

קרול לא הצניעה את הרוע הילדותי של הגיבור, אף שריככה את כותרת הספר. ההקדמה לעיבוד פרי עטה נפתחת במעין הקדשה שלה לג'ורג'י "הרע, האיום, החמוד והאהוב". קרול מספרת בהקדמה הקצרה כי התקשתה בהתחקות אחר מחברת היומן, מאחר שבמרבית המהדורות והשפות הודפס הספר בלא קרדיט כלשהו למחבר.

כיום ניתן לקרוא באינטרנט את הגרסה המקורית והמלאה של הספר באנגלית. נגישות גם קורות חייה של המחברת, שזהותה אינה עלומה אלא רק שאולה. מטה ויקטוריה פולר נולדה ב-1831 וכבר בהיותה בת 15 פירסמה את ספרה הראשון. במשך השנים כתבה עשרות יצירות ספרותיות, שמקצתן הן אבני דרך תרבותיות. בין היתר חיברה את הספר "The Dead Letter", שנחשב לאחד מספרי הבלש הראשונים; ספר אחר שלה זכה לתשבחות מפי אברהם לינקולן, בשל עמדתה הברורה נגד העבדות בארצות הברית.

גם לאחר שנישאה והביאה לעולם תשעה ילדים הצליחה ויקטור לשמר את הקריירה שלה ככותבת וכעורכת ואף לפתחה. היא מתה ב-1885, שנים אחדות לאחר שפירסמה את "יומנו של ילד רע". היא הספיקה גם לחבר כמה ספרי המשך ליומן ובהם אחד שנקרא "יומנו של ילד טוב".

די להפרדה

מעניין להיזכר בביוגרפיה המרשימה והיוצאת דופן של המחברת כשקוראים את "ג'ורג'י מלך הצרות". כמו מטה ויקטוריה פולר ויקטור, גם ג'ורג'י פועל בחברה פוריטנית ושמרנית, המייחסת חשיבות רבה לגינוני טקס וליכולת כלכלית. אחיותיו מתוארות כמי שעסוקות במרוץ אובססיבי לחתונה, ובטי, הנפש הקרובה ביותר אליו, היא המשרתת בבית משפחת הקט.

למעשה, זהו דיוקנה של חברה הולכת ונעלמת. אחותו האהובה של ג'ורג'י נתפסת כשהיא מנסה לברוח עם אהובה ולהתחתן בסתר; המסרים מועברים ממקום למקום באמצעות קווי הטלגרף והנאהבים יוצאים לטיולים בכרכרה רתומה לסוס. המאה ה-20 מתקרבת בשעטה ומשפחת הקט, על כל מגבלותיה, מומיה וקסמה האותנטי, נאחזת בהרגליה הנושנים. הוריו של ג'ורג'י נלחמים קרב מאסף לחינוך בנם בשיטות הישנות. הם נעזרים בענישה פיסית ובאיומים אין-סופיים, אך ידו של ג'ורג'י על העליונה. הוא מתוחכם מהוריו ומודע היטב לכך שרבים מ"פשעיו" אינם שונים באופן מהותי מההתנהגויות של המבוגרים. בכך מדגישה ויקטור גם את אופיה המלאכותי של ההפרדה הנוקשה בין עולם הילדות לעולם המבוגרים, לפני בוא המודרניזם.

באחד הימים מוצא ג'ורג'י בחדר של אחיותיו - חדר סמלי כמובן, המאגד את סודותיהן הכמוסים ביותר של הנערות המתבגרות - תמונות של מכרים שונים שלהן. האחיות עיטרו חלק מהתמונות באופן קריקטוריסטי, המדגיש את חסרונותיהם ומגבלותיהם של המצולמים ולצד התמונות הוסיפו כיתובים. הכותרות "טמבל גדול", "מפלצת" ו"קוף" מציגות את צביעותם של המבוגרים, המקפידים לנזוף בג'ורג'י כשהוא מעז לחוות דעתו על הסובבים אותו. ג'ורג'י, בתגובה, מחליט לחלק למכרים את הגלויות המתעדות אותם ויוצר בכך מהומה נוראית.

בשיאו של הספר מידרדרת התנהגותו של הילד עד כדי כך שהוריו מרימים ידיים ומחליטים לשלוח אותו לפנימייה. לא עובר זמן רב והילד בן השמונה מוגדר על ידי המנהל, שפאתו קורקפה ושיניו התותבות נשברו (בידי ג'ורג'י וכמובן לא בכוונה), "ילד איום". ג'ורג'י נשלח לבסוף הביתה, אך כל עוד הוא שוהה בפנימייה משקף יומנו - כפי שנרשם בידיה המנוסות של ויקטור - גם היבטים מעולמו הבודד והקשה של ילד עזוב.

תיאורי הבדידות וההצקות שסופג הילד הזר החדש בפנימייה המרוחקת מביתו אינם מקריים או שוליים. במקרה אחר, שבו ברח מהבית, מסופר כי ג'ורג'י נתקל בחבורת ילדים שהכו אותו, לקחו את כספו וליכלכו את בגדיו בבוץ.

לאורך היומן המצחיק שחיברה הקפידה ויקטור לאפיין את מזגו הבלתי מרוסן והנועז של גיבורה הצעיר ביחס לחברה המקיפה אותו. בכך סיפקה פה ושם הצצות אותנטיות אל "הרוע" האמיתי, המבצבץ באורח עיקש בכל מקום שבו מתפתחת רקמה חברתית. דומה שהיטיבה לעשות שימוש בכישרונה הספרותי גם כדי לנסות להזהיר את בני תקופתה - ואת קוראיה הנאמנים עד היום - משבירת רוחה החופשית של הילדות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו