בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בספר הילדים החדש של רונית רוקאס אין מסר חינוכי

כעורכת ומבקרת ספרי ילדים, המסרים החינוכיים שמוטמנים בהם תמיד הפריעו לרונית רוקאס. ספרה החדש "בדרך של גליה", שבמרכזו גיבורה אקטיבית בעלת דמיון מפותח, הוא הוכחה שאפשר גם בלעדיהם

11תגובות

"הכל התחיל בטיסה מארצות הברית לישראל", מספרת רונית רוקאס. "היה במטוס תינוק בן כשלושה חודשים והוא לא הפסיק לבכות במשך כל הטיסה. ואז התחלתי לשרבט לעצמי סיפור על תינוקת שבוכה ועל ילדה שרוצה לשחק. עניין אותי בעיקר הפער בין מה שהילדה אומרת תוך כדי המשחק לבין מה שקורה בפועל".

"בדרך של גליה", ספר לגיל הרך שראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה ביתן, בלוויית איוריו של דייוויד הול, הוא הספר הראשון שפירסמה רוקאס, אבל לא הראשון שכתבה. לא פחות מחמישה ספרים שחיברה לילדים ולנוער נתונים כעת בשלבים שונים לפני פרסום. "אני לא כותבת למגירה", כדבריה.

"משמעות הסיפור נבנית מתוך המתח שבין הטקסט לתמונה", היא אומרת על הספר. "דייוויד הצליח לשמור על הפער המבוקש בין הטקסט לתמונה בכל המקרים. בתוך הפער הזה נמצאת רוב המשמעות בעיני, שהיא היצירתיות של גליה, הגיבורה".

גיל כהן מגן

קרבות מדומיינים

רוקאס, בת 46, עבדה במשך כ-15 שנה ככותבת ועורכת בעיתון "הארץ", עד שהחליטה לעזוב לפני כשלוש שנים. "זו לא היתה החלטה קלה", היא מספרת, "והיתה לי תקופת משבר, אבל כבר אז ידעתי שאני הולכת לעשות שני דברים, להשלים את התואר השני ולכתוב".

וידעת שזו תהיה ספרות ילדים?

"בשנות העשרים שלי עוד השתעשעתי ברעיון שאכתוב ספרות מבוגרים, אבל הפעם, כשהחלטתי לפנות ברצינות אל הכתיבה, היה ברור לי שאני הולכת לכתוב לילדים ולנוער. זו לא ברירת מחדל בשבילי", היא מדגישה, "זה מה שאני רוצה לעשות. במשך שנים עסקתי בתרבות ילדים. כתבתי על משחקי מחשב לילדים למדור האינטרנט של ‘הארץ' וביקורות על ספרי ילדים. הכתיבה תמיד היתה שם, אבל חששתי לנסות, פחדתי להיכשל. כשהחלטתי לקפוץ למים פתאום צצו הרבה רעיונות".

כשכתבת את הספר חשבת על הילדים או על ההורים, שבעצם בוחרים איזה ספר לקנות לילדיהם?

"אני חשבתי רק מהעמדה של הילד. הוא כל הזמן היה בתוכי. אחרי שהספר התפרסם, הבנתי שני דברים: שבעצם מעולם לא הקראתי את הסיפור לילד כדי לבחון את תגובתו, וגם הבנתי פתאום שישנה העמדה הזאת של ההורים, שעליה לא חשבתי בכלל בזמן הכתיבה".

רוקאס גם עובדת כמבקרת וכעורכת בהוצאת טל-מאי שמפרסמת ספרות ילדים, ויש לה לא מעט ביקורת על הנעשה בזירה זו. "יש איזו שאיפה, מצד הקהל וגם מצד העוסקים בתחום, שיהיה תמיד מסר חינוכי בספרים. אני לא יכולה לשאת את זה. זה מוציא אותי מדעתי. אני בוחנת ספרות ילדים רק על פי הפן האסתטי שלה.

"כשכתבתי ביקורות על משחקי מחשב, שנאתי מאוד את כל משחקי הלומדה האלה. למשל, אלה שבהם המטרה היא לפוצץ אסטרואידים, אבל על האסטרואיד יש בעצם תרגילי חשבון. נו, באמת. למה לא להשאיר את זה לשיעורי החשבון? אני לא אוהבת שספרות נהפכת לשיעור. כשאדם מבוגר קורא ספר הוא רוצה שיחנכו אותו? לא. גם הילדים לא רוצים. הבת שלי, בת 13, אומרת לי שהיא לא רוצה לראות סרטים של וולט דיסני, כי היא מרגישה שהם תמיד מכוונים לחנך אותך למשהו. ילד קטן לא יאמר את זה, הוא לא יידע לנסח את זה, אבל הוא מרגיש אותו דבר. תנו לילדים ליהנות".

אז בספר שלך אין שום לקח או מסר חינוכי?

"היו שאמרו לי שהספר עוסק ביחסים שבין ילדים גדולים לאחיהם הקטנים. אני מבינה את ההבחנה הזאת, אבל אני עצמי לא ראיתי את זה ככה. יותר עניין אותי המשחק שהילדה משחקת. לא ממש תיכננתי את זה, אלא הלכתי עם המשחק שלה, כמו שהיא שיחקה ככה גם אני בעצם שיחקתי".

הילדה יוצאת, בין היתר, למין קרב דמיוני עם עורב שמכונה "אויב". זה לא ממש מקובל בספרי ילדים היום להכניס מרכיב של קרב לתוך הסיפור.

"העורכת של ההוצאה אמרה לי שזה ספר לא ממש קונבנציונלי. אני, למען האמת, לא ממש מבינה למה. בסך הכל, כשמקריאים את זה לילדים, הם מבינים שהיא משחקת. צריך לתת להם קרדיט. לא כל דבר צריך להאכיל בכפית. הדבר המרכזי בספר בעיני הוא הדמיון של הילדה ואיך שהיא משתמשת בו. קרבות מדומיינים מסוג זה קורים כשילדים משחקים. אולי פחות רגילים לראות את זה אצל בנות ויותר אצל בנים".

ללכלך את הנסיכה

עניין הבנות והבנים הוא רגיש למדי בתפישתה של רוקאס. "מאוד חשוב לי העניין הפמיניסטי", היא מעידה. "עכשיו אנחנו שוקלות בהוצאת טל-מאי אם לפרסם ספר שבמרכזו עומדת חתולה ורודה. זה ספר מוצלח, אבל מאוד מפריע לי הצבע הוורוד. הצבע הזה כמשהו המזוהה עם המין הנשי זה עניין פוליטי".

האם את מזהה שינויים בספרות הילדים בשנים האחרונות?

"קשה לי לעשות ממש חתך היסטורי. אני יכולה לומר שהחרוזים די נזנחו, ובצדק".

למה בצדק?

"משום שפעם זה היה טבעי לכותבים, והיום זה כבר לא טבעי, זה קצת מאולץ. מה שעוד אפשר לשים אליו לב הוא שרבי המכר הם עדיין הספרים שנכתבו לפני 30 שנה, כמו ‘מעשה בחמישה בלונים', ‘הבית של יעל' ואחרים".

למה בעצם?

"קודם כל הטעם של הקהל שמרני, בעיקר בספרי ילדים. אנשים גם אוהבים להקריא לילדיהם את הספרים שהם עצמם נהנו מהם בילדותם".

את חושבת שהטלוויזיה והקולנוע השפיעו על אופי הספרות לילדים? הגיבורה שלך, למשל, מאוד אקטיבית, בכל עמוד היא עושה משהו, ממש כמו בסרט.

"אולי, אבל אני לא בטוחה שזו השפעה של הטלוויזיה. אני פשוט אוהבת גיבורות אקטיביות, זה חלק מהעניין הפמיניסטי שלי. היה לי חשוב שהילדה לא תפגין פסיביות ואומללות. בגלל זה גם אהבתי את האיור של דייוויד שמופיע על הכריכה, אהבתי את האופן שבו הוא בחר להציב אותה, העמידה הזאת. זו עמידה דעתנית, אמיצה".

היא מספרת שבספר השני שכתבה לילדים וייצא לאור בעתיד, הגיבורה היא דווקא נסיכה. "אני מתעסקת הרבה במעשיות. זה מעניין אותי. אבל לא באופן שוולט דיסני מעוותים את המעשיות. דיסני זו בעיני אחת הרעות החולות של התרבות שלנו. בסרטי דיסני סינדרלה, למשל, היא יפה ונרפית, פסיבית, ואילו האחיות הן מכוערות ומרושעות. הקישור הזה בין כיעור פיסי לרשע מרתיח אותי. בכלל מפריע לי כל עניין ההתעסקות של ילדות ביופי. זה מגביל את האינטלקט, אני עצמי יודעת כמה משאבים במוח שלי היו עסוקים בזה כשהייתי צעירה, וזה ממש בזבוז.

"בספר שלי מסופר על נסיכה, שכל בוקר מעירות אותה שבע משרתות, והיא עוברת מסכת ייסורים כדי להיראות יפה כמו הנסיכות של דיסני. ילדות לא חושבות על העניין הזה, על ההקרבה והמאמץ היום-יומי שזה דורש. אחר כך הסיפור מתפתח והיא יוצאת לשחק, והיא אמנם מתלכלכת, אבל היא הרבה יותר שמחה".

ומה את עצמך קראת כילדה?

"אני גדלתי באשדוד, במשפחה בורגנית. לא היו הרבה ספרים בבית. הלכנו הרבה לספרייה, אז פחות נהגו לקנות ספרים. בדיעבד לא קראתי מה שנחשב לספרות טובה, קראתי ‘צ'יפופו', ‘חסמב"ה', דברים מן הסוג הזה. הכי אהבתי את הספר ‘אורי', והיום אני לא מסוגלת לקרוא שורה מתוך הספר הזה".

את לא חושבת שצריך לתת לילדים לקרוא מה שהם אוהבים?

"אז מה אם הם אוהבים? צריך לכוון אותם לאמנות טובה, לחדד את הטעם שלהם".

אבל טעם מתחדד שנתקלים בדברים לא טובים לצד דברים טובים ולומדים להבחין ביניהם.

"נכון. לכן אני לא מגבילה את הילדים שלי. אני מציעה, ממליצה, מעירה הערות על דברים שאני לא אוהבת".

ומה הקריטריונים שלפיהם את בוחרת ספרים כעורכת בהוצאה?

"השיקולים הם תמיד אסתטיים. בסדרה לראשית הקריאה בחרנו עד עתה כעשרה כותבים, כולם מתורגמים. הרוב הן גיבורות, יש מעט מאוד גיבורים. אולי מפני שרוב הכותבים הם נשים".

מה ההסבר לזה?

"כשאריך קסטנר זכה בפרס אנדרסן לספרות ילדים, הוא נתן דעתו לעניין הזה שיש יותר סופרות לילדים, וטען שזה מפני שנשים מצליחות יותר להתחבר לנפש הילד מפני שהאמהות מושרשת בהן. אני לא מאמינה בזה. העניין הוא לא תחושת אמהות, אלא היכולת להיזכר בתחושה שלך כילד. לא בזיכרונות ילדות, אלא בתחושה. אולי יש יותר נשים מפני שסופר ילדים זה לא מעמד נחשק, זה נתפש כפחות ערך. כאילו כל אחד יכול. כמעט שלא מחלקים למשל פרסים לספרות ילדים בארץ. היה פרס זאב, וכבר אין. לפעמים מעניקים פרס ראש הממשלה לסופרי ילדים, אבל זהו. זה לא נחשב בארץ בכלל".

כשמדברים עמה על ענייני חינוך וספרות, רוקאס נסערת מעט. לפני כמה חודשים פירסמה מאמר נגד רשימת הקריאה שקבע משרד החינוך לבתי הספר, שבעיניה מושתתת יתר על המידה על שיקולים פוליטיים ועל רצון לרצות את כולם. אבל יותר מכל, מפריע לה הזלזול בלימודי הספרות. "הבן שלי לא למד ספרות בבית הספר התיכון שלו במשך שלוש שנים. כל שנה הייתי בטוחה שהפעם ילמדו ספרות והתבדיתי, שוב זה לא הופיע ברשימה".

רוקאס, מתברר, לא רק דורשת מהגיבורות שלה אקטיביות, אלא מיישמת זאת בפועל. "הלכתי לדבר עם מנהלי בית הספר, שיסבירו לי מה קורה פה", היא מספרת. "אבל זה לא מעניין אף אחד, ואני חושבת שאני ההורה היחיד שזה הפריע לו. עם מתמטיקה הם לא היו מעזים לעשות דבר כזה, אבל ספרות זה לא חשוב. איך אפשר בלי ספרות? איזה בן תרבות יכול לצאת מבית ספר כזה?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו