בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למען האמת

"רותי מגלה את האמת" הוא ספר מצוין להורים שרוצים ללמד את ילדיהם הצעירים שלא כדאי לשקר. למרבה השמחה, הוא גם הרבה יותר מזה

תגובות

כמה נחמדה הכותרת הדו-משמעית "רותי מגלה את האמת", שניתנה לספרה של המאיירת והמחברת האמריקאית לורה רנקין, כשראה לאחרונה אור בעברית (הוצאת כנרת, בתרגום אירית ארב). נדמה שהיא מוצלחת יותר מהשם "Ruthie and the (not so) teeny tiny lie", בשפת המקור.

רותי היא ילדה קטנה - שועלה בחברת בעלי חיים כפי שרנקין בחרה לתאר את דמותה - המסתבכת בשקר. היא מוצאת מצלמה קטנטנה בחצר בית הספר ושמחה בה מאוד. אך כשבן כיתתה, אדם, דורש שתחזיר לידיו את המצלמה שלו, רותי מכריזה בפני המורה כי קיבלה אותה ליום הולדתה ומסרבת להשיבה.

בסופו של דבר רותי מתעשתת. היא מתוודה בפני הוריה ולמחרת אוזרת אומץ ומספרת את האמת למורה ואף מתנצלת בפני אדם. השגיאה מתוקנת, המצלמה מושבת לבעליה והגורה-הילדה מתוודעת לסגולותיה המופלאות של האמת.

לבד על הברזלים

גבולותיה המוסריים של העלילה משורטטים כך על ידי רנקין בפשטות ובבהירות, באופן שיאפשר לכל מי שרוצה להטיף לילדיו על קדושת האמת לסמן את הספר כראוי וחשוב. הוא אכן כזה - ראוי, ואפילו חינוכי - אך למרבה השמחה הוא גם יותר מזה.

תחת מעטה חליפת המהוגנות שרנקין תפרה לספרה היא הצליחה לטפח - או לפחות להאיר - כמה סוגיות נלוות, חשובות ומעניינות לא פחות. בראשן יחסה הבלתי-עקבי, המאופיין לא אחת במוסר כפול, של החברה האנושית כלפי מושג ה"אמת".

ארבע כפולות העמודים הראשונות בספר מוקדשות להיכרות של הקוראים עם רותי, שיותר מכל אהבה דברים קטנטנים. "ככל שהם היו קטנים יותר - היא אהבה אותם יותר".

הן בביתה והן על חוף הים רותי מוצגת באיורים לגמרי לבדה. העולם שבו היא מקיפה את עצמה מורכב דמויות צעצוע קטנות. כאשר מדובר בדינוזאורים, ברכבות ובסוסי פוני דווקא, סוגיית המימדים נהפכת למוטיב פרדוקסלי מכונן.

רותי שקועה כולה בעולם ילדות דמיוני "לא אמיתי". נטייתה לעולם הדמיון התלוש מעט מודגשת גם באיור שבו היא נראית באוטובוס ההסעה לבית הספר. לכאורה זוהי סצנה רגילה, אך בעוד חבריה לנסיעה מפטפטים אלה עם אלה, או אוחזים ספרים ומחברות בגודל "רגיל", רותי מחזיקה ספרון קטנטן וקוראת בו.

כבר באיור זה נראה מאחורי המושב של רותי בן כיתתה (אדם), כשהוא אוחז במצלמתו הקטנטנה. ככל שמדובר בעובדות, רנקין מבססת כבר שם את הטענה שיציג אדם מאוחר יותר, כי המצלמה שייכת לו.

עצם הבחירה בחפץ הזה - המצלמה - אינה מקרית כמובן, והיא נוגעת לשאלה הבסיסית עד כמה "אמיתית" המציאות המובאת דרך העדשה (והאמנות בכלל). רנקין עושה שימוש בשפת הצילום לכל אורך הספר. היא מציגה סצנות מזוויות מגוונות: בתקריב, מרחוק, במסגרות שונות, מלבניות ועגולות, ולא אחת בתיאורים "נטורליסטיים".

את הגיבורה שלה רנקין מתארת באמצעים האהובים על רותי: באוטובוס, רגליה של השועלה הקטנה מגיעות בקושי עד לקצה מושב הכיסא והיא נראית כך מעט שברירית בחברה המקיפה אותה. המתח בין אמת לבדיה נמשך כל העת. כך למשל בתיאור ההפסקה בבית הספר. החצר שציירה רנקין היא מקום ירוק ועולץ: את המדשאה מקיפים עצים מוריקים ובמרחקים נראים גגות רעפים נאים. ילדים מעטים משחקים בחצר והם עושים זאת תחת עינה הפקוחה של אחת המורות.

אלא שלסביבה השמחה הזאת יש מעין אפקט מאלחש. כאשר מנתחים את האיור נראית רותי בודדה מאוד. בעוד שאר הילדים משחקים בחברה - בשלשות, או בזוגות או לפחות לצד המורה המשגיחה - רותי נראית באיור כשהיא מתנדנדת לבדה על מוטות הברזל. זו גם דוגמה להפרדה שערכה רנקין - המאיירת והמחברת גם יחד - בין האיור לסיפור. ככלל, נדמה שהנימה בה היא נוקטת באיוריה מודגשת לעומת הטקסט. במקרה זה, למשל, הבדידות מועצמת בציור.

על הדשא רותי מגלה "קופסה קטנה עם חלון קטנטן וכפתור קטנטן עוד יותר". רותי מאושרת. החפץ שמצאה נראה "בדיוק כמו מצלמה אמיתית! זה היה הדבר הכי טוב שרותי מצאה אי פעם, והוא היה שלה!" קובעת רנקין. היא מבהירה כך לקוראים שני דברים: האחד, שרותי מבינה היטב כי אין זו מצלמה אמיתית (וזה "שקר" מוכר ובלתי מזיק), והשני, שבשלב זה לפחות היא מאמינה בכל לבה שזו מצלמת הצעצוע שלה.

ממש לא נכון

תמונה אחת אולי שווה אלף מלים, אך איש לא אמר דבר לגבי אמינותן של המלים הללו. עד מהרה מנסה רותי "לצלם" את בן כיתתה אדם, וזה מגיב בכעס וקובע שהמצלמה שלו. רותי נבהלת. היא מתווכחת, ולבסוף ממהרת בחזרה לכיתה.

בטבעיות רבה מלווים האיורים של רנקין את מצבי רוחה של הילדה. במקרה זה, סערת רגשותיה מוצאת הד בתיאור של הילדה הרצה אל תוך מבנה בית הספר. הדלתות הפתוחות-הסגורות למחצה, התיאורים המשולבים של החוץ והפנים, ואפילו ציורי הדגים על הקיר מדגישים את הסתגרותה של רותי.

אדם ורותי מתעמתים מול המורה. הם עושים זאת מתחת ללוח, עליו תלויים הציורים המקובלים במוסדות החינוך לגיל הרך - לבבות בשלל צבעים, חיות מחויכות ופירות העונה. השלווה המזויפת הזאת מופרעת על ידי ויכוח אמיתי וסוער בין שני ילדים. רותי טוענת שקיבלה את המצלמה במתנה ליום הולדתה. "זה היה ממש לא נכון", נשמע קול המספרת הברור, "לא היה בזה אפילו גרגר קטן של אמת".

בכך מציעה רנקין לקוראיה - לפחות לאלה הצעירים שביניהם, המתורגלים בתשומת לב לפרטים הקטנים - הגדרה לא שגרתית לאמת. זוהי חלופה לאמת היחידה והאבסולוטית - אמת הבנויה חלקיקים-חלקיקים שיחד בונים תמונה שלמה. בה בעת היא גם רומזת שרותי, האוהבת כל כך את "הדברים הקטנים", לא תוכל להישען על טענה שאין בה אפילו שמץ (קטן) של אמת.

רותי מתייסרת. בשעת הסיפור היא לא מרוכזת ואפילו המתמטיקה - אם התורות הלוגיות הבלתי משתנות והלא יחסיות - נהפכת בראשה לדבר מתעתע (היא לא מצליחה לזכור כמה זה 2 ועוד 2). בבית רותי פורצת בבכי כשמגיע הזמן לישון. רנקין מתארת את הילדה מזווית משופרת, כצלמת פפרצי טובה, כשרותי מטפסת בגרם המדרגות אל חדרה ומאחוריה הוריה המודאגים. הווידוי קצר וכואב, והוריה של רותי תומכים בה. "הכל יהיה בסדר" אומר לה אביה, "עשית טעות ומחר תוכלי לתקן אותה".

למחרת בבוקר, בכיתה, הצעדה של רותי משולחנה אל שולחן המורה מתוארת כ"מסע ארוך". תחושת המסע מגובה במפת העולם שתלויה על הקיר, בה נראות בבירור יבשות אמריקה (בגרסה העברית כווץ הציור כך שנותרה בו רק אמריקה הדרומית).

רותי מגיעה לבסוף אל שולחן המורה ומתנצלת - "המצלמה לא שלי. לא קיבלתי אותה ליומהולדת. מצאתי אותה בחצר". היא זוכה לשבחים על אומץ לבה, ואפילו אדם סולח לה. השיבה נראית קצרה לפתע, ורותי מדלגת בחזרה לשולחנה. כללי המתמטיקה חוזרים להוכיח את עצמם (3 ועוד 7 הם 10), ובשעת הסיפור היא נראית צוחקת, מוקפת בחבריה לכיתה.

בדרך חזרה הביתה, באוטובוס, נראית רותי בתיאור חזיתי, מישירה מבט אל "העדשה" של המאיירת. היא מחייכת, נדמה שרגליה מגיעות כבר לקצה הכיסא והיא אוחזת בתיק שלה, שגודלו "רגיל" בהחלט. אך היא עדיין לבדה. רנקין, נאמנה לאמת, אינה מתפתה לספר מעשיות או חצאי אמיתות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו