בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוסף הקומיקס הקסום בבית האגדות שבהרי ירושלים

ז'אק פימה, אמן ואספן-חוקר, פועל מתוך זיכרונות ילדות, ואם אלה חסרים - הוא ממציא אותם. תערוכת קומיקס המוצגת עכשיו בבית הספר לאמנות מוסררה בירושלים מציגה רק אפס קצהו של האוסף המופלא שלו

3תגובות

כדי להגיע אל בית הפלאות של ז'אק פימה, יש להרהיב עוז ולרדת לשוליים בכביש מספר אחת הסואן בדרך לירושלים, באזור שער הגיא, ואז לפנות למשעול חבוי המטפס מעלה מעלה. פימה הוא אמן ואספן-חוקר של קומיקס, סוגי צילום שפסו מהעולם וחפצים מייצגים של התרבות הפופולרית. ביתו הוא מוזיאון של איש אחד שהוא גם ילד בנפשו הממאן להיפרד מילדותו. גם אם לא פשוט להגיע אליו, הגמול המחכה למבקר שצלח את הנתיב מצדיק זאת, ובתנאי שימצא בנפשו שמץ של תשוקה אל העבר וגעגועים לסרטים ישנים, למסגרות משקפיים שיצאו מהאופנה ולמכוניות מרוץ קטנות.

בית העץ הקטן בחצר, מכונית הענק האדומה ושאר שכיות החמדה הילדיות המרצפות את הדשא מובילים לתוך הבית פנימה. שם מוצגים האוספים השונים שאין שיעור לערכם, הרגשי והממשי. הם מונחים על מדפים או בתוך מגירות בסדר מופתי, מקצתם בתצוגה מוזיאלית על הקירות.

כך, למשל, בתוך ארוניות זכוכית ליד הסלון ניצבות בסך מכוניות מרוץ קטנות בצבעים אדום וכחול וירוק. ואילו בסלון רחב הידיים שעץ לימון בחלונו מוצג אוסף ספרי הקומיקס של פימה. כ-100 פריטים ממנו מושאלים בימים אלה לתערוכה המוצגת בבית הספר הגבוה לאמנות מוסררה בירושלים. אך במבט שטחי החוסר לא ניכר, כי הוא כטיפה בים בספרייה הגדולה.

אמיל סלמן

בתערוכה, שאצרה גבי פימה - צלמת בוגרת בצלאל העובדת במוסררה כאוצרת וספרנית (ואשתו של האמן-האספן) - מוצגים ספריהם היפים של אמני קומיקס צרפתים ובלגים. המפורסם שבהם הוא אבי טינטין, הרז'ה. ואולם, את אלפי חוברות הקומיקס שברשותו הקפיד פימה להשאיר במטחווי הושטת יד, בספרייה המוצבת בחדר האמבטיה הגדול הצמוד לחדר השינה. אולי כי רבות מהחוברות האלה נשארו עמו מתקופת ילדותו והוא לא רצה להיפרד מהן.

בחדר השינה עצמו, בתוך מזוודה ישנה, מקופלים בדים צבעוניים, שכאשר משחררים אותם מקיפוליהם, מתגלים דגלי מדינות, גם כאלה שלא קיימות היום. ביניהם שתל פימה דגלים מדומיינים שיצר, למשל דגל עם שלושה פילים מוזהבים.

בחזרה לסלון. מפתה במיוחד שידה העשויה מגירות מגירות קטנטנות, מזמינה לפתוח כל אחת ואחת מהן. המגירות העליונות מלאות שקופיות וסלילי פילם (על אחד מהם כתוב דוד בן גוריון), במגירות אחרות, בין השאר, ערימות של תמונות משפחה ישנות. כל מה שנמצא בבית עצמו הוא אפס קצהו של האוסף, כי חלקים גדולים ממנו מאוחסנים במבנים סביב.

דומה כי הכותרת המתאימה לכל ההתרחשות הזאת מקדמת את פני המבקר בחצר, התלויה כעל בלימה מעל הנוף של הרי ירושלים. זוהי הכתובת הצבעונית התלויה על בית העץ הקטן שבנה פימה לבנותיו הפעוטות: "Jack in the Books" (ג'ק בספרים) - שיבוש חינני של שם הצעצוע הקלאסי "Jack in the Box" (ג'ק בקופסה).

ג'ק הוא ז'אק, ז'אק פימה, וזו הכתובת המקורית שהיתה תלויה מעל החנות שלו בתל אביב, שאפשר היה לבוא ולחטט בה ולמצוא - מספרי ילדים נדירים בעברית ועד דמויות פלסטיק קטנות של גיבורי סרטים וסדרות. החנות, ששכנה ליד שוק הכרמל בעיר, נסגרה לפני כשנה בצער לא רב, כשפימה החליט שהוא רוצה לפעול כאספן ולעסוק יותר ביצירה ולא רק במכירות.

דמיונות קזבלנקה

התואר אספן מצמצם את אישיותו הרב-גונית של פימה. הוא יליד צרפת, בן 53, השולח ידו בעיסוקים רבים. בצרפת עבד כתפאורן בתיאטרון וכבמאי ומפיק תיאטרון רחוב. באמצע שנות ה-80 ייסד וניהל סטודיו גדול ומצליח לאנימציה בפאריס. ב-1995 בא להעלות הצגה בפסטיבל עכו וגילה שהוא נמשך לארץ שמעולם לא ביקר בה. רצח יצחק רבין, חודש אחרי שגמר בלבו להשתקע כאן, לא שינה את החלטתו. הוא הביא את האוספים שאסף במשך 30 שנה ונשאר בארץ.

"כל מה שאני אוסף קשור לילדות", אומר פימה. "האוסף שלי זה לא רק חפצים יפים לתצוגה, אלא מחקר. זהו אוסף דינמי, והחיפוש מתחיל תמיד בזיכרון ילדות. למשל עכשיו אני עסוק בתחקיר על סדרת אנימציה שהוקרנה בטלוויזיה הצרפתית כשהייתי ילד בשנות ה-60. אני זוכר ילד שמקטינים אותו, שמו ז'ואה, וכך הוא נכנס לכוורת של דבורים. מהזיכרון הזה שיש לי מגיל ארבע מתחילים המחקרים. אני מחפש ספר, חוברת, את הסרטים של הסדרה. אולי גם חפצים נלווים.

"החיפוש והמחקר גם קשורים לבנות שלי, אלה בת שלוש ונינה בת שנתיים", הוא ממשיך. "מכיוון שאין לנו טלוויזיה, אני מחפש כל הזמן מה אפשר להראות להן". באוסף הסרטונים שאסף להן אפשר למצוא כמובן את סרטי דיסני. וגם את "הבלון האדום" של אלבר למוריס ו"רחוב סומסום" באנגלית ו"ברבאבא" בצרפתית. ביום ההולדת של אלה הקרין פימה עותק דהוי ב-16 מ"מ של "חתולים בצמרת".

פימה נולד בפאריס למשפחה יהודית יוצאת מרוקו. אביו היה טכנאי ואמו תופרת. הם נפגשו בישראל דווקא, כשבאו ממרוקו למכביה ב-1957. הם היו לזוג ומיד אחר כך היגרו לצרפת וגרו בשכונת עוני ברובע ה-12 בפאריס, שכבר אינו קיים.

"יש מהגרים שהגיעו עם תמונות במזוודה, עם חנוכייה של סבא", אומר פימה. "לנו אין שום דבר, גם שום דבר כתוב. גם הסיפורים לא מספיק ברורים. אין כלום. אני בונה זיכרונות שלא היו לי כילד. ומחפש ומשלים את החיבורים. למשל, אחת הסצינות בסרט שראיתי בילדות, ‘בים' (‘החמור') של למוריס, הזכירה לי את הסיפור המשפחתי על סבא שלי שנרצח בידי שודדים. בסרט מצאתי את האווירה הזאת שאני מדמיין מקזבלנקה".

גם התמונות המשפחתיות המצהיבות, הממוסגרות על הקיר, הן השלמה של זיכרון; אף אחת מהן אינה שייכת למשפחה של פימה או של בת זוגו.

כשהיה בן 12 החל להתעניין במרוצי מכוניות וכך נולד אוסף מכוניות הספורט שלו. "אחד החלומות שלי כשהייתי ילד היה להיות נהג מרוץ", הוא מספר. "הלכתי לתערוכות, פגשתי נהגי מרוץ, התחלתי להבין בזה".

באוסף 500 פריטי מכוניות צעצוע משנות ה-50 ועד שנות ה-70. כל פריט הוא העתק של מכונית ספורט שהיתה במציאות, לרבות מספר הרישוי שלה. כל מכונית מספרת סיפור. "בניצחון במרוץ יש משהו מאוד שמח, אבל גם משהו טרגי, כי במיוחד בתקופה שאני מדבר עליה המרוצים היו מסוכנים מאוד", אומר פימה. "יש מתח חזק במרוצים ואני חושב שהמוות מסקרן מאוד כשאתה בן 13".

עוד קודם לכן ניצת העניין של פימה הילד בקומיקס. "נמשכתי לקומיקס בערך בגיל 10 בגלל הצבעים והגרפיקה. אבל גם כמובן בגלל הסיפור. כבר אז עניין אותי איך מספרים סיפור בתמונות". מכיוון שלא קנו לו חוברות, הוא פיתח חוש בלשי לאיתור אוצרות בלומים ברחובות. "יום אחד מצאתי 91 עיתוני קומיקס משנות ה-30", הוא מספר. "זה היה נדיר". הוא וחברו הטוב, פריק של קומיקס אף הוא, הסתובבו יחדיו כדי לחפש חוברות ולמצוא חנויות ייעודיות לקומיקס. "יום אחד מצאנו חנות כזו, מגניבה וקסומה", הוא מספר. "אם חשבנו לגנוב כמה חוברות, זה לא התאפשר, כי בעל החנות פשוט השאיר לנו את המפתח והלך מהחנות. כך יכולנו לקרוא גם קומיקס ארוטי, שהחל לעניין אותנו. היתה גם חנות נהדרת ברובע האופרה. היינו הולכים קילומטרים ברגל בחיפוש אחרי קומיקס וככה גם הכרנו את פאריס. נולדה מזה גם אהבת הספר.

"הייתי מאוד צמא לתרבות הצרפתית", הוא ממשיך לספר. בבית הספר התיכון בשנות ה-70, בשכונה שדרו בה משפחות קשות-יום, האמינו המורים בהקניית תרבות לילדים. "הרוחות שהיו אז הושפעו מהמהפכה של 68'", מסביר פימה. "המורים היו שמאלנים והם רצו לתת לנו, ילדי משפחות הפועלים, ידע ותרבות".

פעם בשבוע הוקרנו לתלמידים סרטים בשעות הערב. אבל פימה רצה לראות כל סרט פעמיים והיה מוותר על ארוחת הצהריים כדי לצפות בסרטים בשעת בדיקתם. כך ראה את הסרטים של האחים מרקס ושל ג'רי לואיס, של ז'אן-לוק גודאר ושל צ'רלי צ'פלין. הוא נדבק בחיידק הקולנוע וכיום, לזכר התקופה ההיא, הוא אוסף סרטים ישנים. יש לו כ-300 גלגלים של 16 מ"מ - סרטים קלאסיים, מחזות זמר, סרטי תעודה, יומני חדשות ועוד.

בשנות ה-80 נרשם ללימודי קולנוע באוניברסיטת הסורבון, אך פרש כדי להקים את סטודיו גומן לאנימציה. "אנימציה וקומיקס היו תמיד יותר הז'אנר שלי", הוא מסביר. "אהבתי את הצבעוניות, אבל גם את גיבורי-העל והסיפור שסיפרו על האנושות. מכולם אני אוהב עד היום את באטמן, כי הוא בן אדם. אין לו כוחות, אבל יש לו טירה עם גאדג'טים כדי להתמודד עם העולם. כמוני".

משחק של רגשות

אחרי סגירת החנות, חיפשו בני הזוג פימה מקום שקט יותר לגידול בנותיהם הקטנות והגיעו לאזור ירושלים. בקרוב הם יעברו שוב ואתם האוסף למושב סמוך לבירה. זו הזדמנות למיין שוב, להיזכר ולקטלג; ועם זאת, עולה שאלה אם לא היה ראוי שהאוספים הרבים - ובעיקר גלגלי הסרטים המחלידים - יישמרו בתנאים טובים. פימה היה שמח אם מוזיאון ישראל והסינמטק בירושלים היו מרימים את הכפפה.

כיום הוא עובד בתערוכה "פנס קסם" במוזיאון ישראל, המשלבת סרטים דיגיטליים עם הקרנת סרטים בטכניקות ישנות. "הרגשתי שאני צריך לנקות את הראש", הוא אומר. "אספתי ואספתי, והגיע הזמן להיעצר ולחשוב מה הלאה". פימה מפעיל את המקרנים של 35 ו-16 מ"מ. באחת העבודות, שיצר יונתן מונק ורואים בה פעולה של בעירת נר עד דעיכתו, נדרש פימה להחליף גלגל כל 45 דקות ונהפך לחלק מהעבודה.

"אני חושב שיותר ויותר אני מבין למה אני מתעסק בחומרים הללו", הוא אומר. "לימוד העבר נועד להבין את ההווה. אבל זה לא רק אינטלקטואלי אלא יש בזה משהו פואטי. אני מחפש רגשות, אווירה, כמו בתמונות המשפחה. זה משחק בדיוני שמשלים את הרגש האמיתי החסר. אני גם אוסף כדי להיפרד מהזיכרונות ולהעביר אותם הלאה.

"עכשיו אני חי את זה גם דרך הבנות שלי, כשאני שוב בוחר וממיין דרך הגיל והצרכים שלהן. עכשיו אני שואל את השאלות בעבורן. האם הן יחיו יותר בתרבות הצרפתית או הישראלית, האם ידברו שתי שפות. והאם ישמרו את הזיכרונות, גם את אלה שאני בדיתי כי לא היו לי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו