בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תורת הסוד: ראיון עם סופרת הילדים חנה לבנה

הספר החדש של חנה לבנה, "החוש השישי של אגם", עוסק בכוחות על-טבעיים, אך לדבריה של הסופרת לא מדובר בנהייה אחר הפופולריות של ספרי הפנטסיה

תגובות

לא במקרה ברבות מהעלילות של סופרת הילדים חנה לבנה טמון סוד שעתיד להתגלות. "מאז שהייתי קטנה אני מרותקת לשתיקות ולסודות", היא מספרת. "הייתי אספנית של סודות, כמו שאספתי פרסים. חיטטתי במגירות של ההורים שלי. אולי אגלה שאני מאומצת.

"במשפחה שלנו אנשים לא דיברו, ואני לא שאלתי. שמעתי חצאי משפטים והמצאתי לעצמי סופים לסיפורים. היתה לי למשל דודה שמתה צעירה. שנים אחר כך דיברתי עם אמא שלי והבנתי שהיתה אנורקטית כנראה. הרגשתי תמיד שלא מדברים עליה. שיש שתיקות, שעוברים לנושא אחר. הייתי מרותקת לאנרגיה של הסוד".

לבנה נותנת ביטוי לתשוקה שלה לכתבי החידה של החיים גם בספרה החדש, "החוש השישי של אגם" (איורים הילה חבקין, הוצאת הקיבוץ המאוחד). בסיפור האוטוביוגרפי מרחף צל מותה של הדודה של גיבורת הסיפור, המצויה על סף גיל ההתבגרות. אגם, הגיבורה, נמשכת לא רק אל האפילה שבמוות הטרגי, אלא אף יותר אל הרומנטיקה הנגלית לה אט אט, ככל שהעובדות נחשפות.

דניאל צ'צ'יק

הספר מתחיל באירוע טראומטי. אגם, המתגוררת ליד הכנרת, קובעת עם אביה להיפגש בחוף האגם ולהתאמן ביחד לתחרות השחייה שלה. כשהאב לא בא, אגם רואה פתאום כבחלום בהקיץ תמונה של אביה פצוע ומדמם מתחת לג'יפ שלו ההפוך בשדה. תחושה מבשרת אסון דוחפת אותה להזעיק עזרה. ואמנם, אביה נמצא פצוע בשדה והתברר שהיא הצילה את חייו. אבל במקום תחושת רווחה, תלויה בבית שתיקה מעיקה. במשך הסיפור מתברר שכוחות החיזוי של אגם מזכירים לאמה את אחותה שהתאבדה, שאף היא ניחנה בכוחות אלה.

לבנה ביססה את הפרט הזה בסיפור על תחושה פנימית שליוותה אותה מילדות, שיש לה מעין חוש נבואי. "בילדותי עברתי ליד הבית של סבא שלי בדרך לבית הספר וחשבתי פתאום שהוא מת, ובאותו יום הוא נפטר. מאז בכל פעם שהיו עולות בי מחשבות רעות הייתי עושה תנועה עם היד כאילו אני מנסה למחוק אותן".

הספר מיועד לתלמידי בית הספר היסודי. המוטיב הפנטסטי בו שזור בסיפור ארץ-ישראלי, הטובל בנופי כנרת והמספר על התבגרות ואהבה ראשונה.

לבנה לא ניסתה את כוחה בסגנון פרסי ג'קסון ודומיו. כשהיא נשאלת אם היא מרגישה צורך לספק את הקוראים הנוהים כיום אחר עלילות שיש בהם מוטיבים על-טבעיים, היא עונה בשלילה מוחלטת. לדבריה, באופן אישי מעניין אותה להתעסק בנושאים פחות ריאליסטיים, או בשילוב שלהם עם המציאות. כמשחק על הגבול שבין מציאות לדמיון.

לבנה אינה משוכנעת כלל שהפנטסיה תחליף עלילות ריאליסטיות. היא מרבה לבקר בבתי ספר ומקיימת סדנאות כתיבה לילדים, ולדעתה, ילדים כיום לא שינו את טעמם, אלא השתכללו אולי והוסיפו לרפרטואר גם את הפן של הפנטסיה. "ילדים בכיתות ד', ה' וו' מאוד מתעניינים באהבה, למשל", היא מספרת, "קיבלתי הרבה מכתבים על כך. הם תמיד מייחלים לאהבה בספר".

פיקניק בבית הקברות

לבנה, ילידת 1950, כתבה עד היום 15 ספרים, בהם "החברה שלי אלין", "הסודות של אבא" ו"ילד אמיתי". היא כלת פרס זאב ופרס פניה ברגשטיין, מתגוררת בהרצליה, נשואה ואם לשלושה.

נראה שספרה החדש נוגע בעצב רגיש. ואמנם, דוק של עצבות שורה עליו וניכר גם באיורים היפים. לבנה כתבה את הספר במשך שנתיים. "מלה פה, מלה שם", היא אומרת. "יש משהו בנופים הללו שבתוכם גדלתי כשהייתי ילדה שעושה לי עצוב", היא אומרת בחיוך לא שמח. "אולי משום שהם השתנו מאוד.

"הכנרת היא אהבה גדולה שלי", היא ממשיכה לספר. "גרתי במושבה יבנאל וכשהייתי ילדה בחופש הגדול היינו נוסעים לכנרת. אז לא פחדו מהשמש והיינו כל הזמן על החוף. שעות על שעות במים. או סתם ישיבה על החוף ובהייה במים. תוך כדי הייתי ממציאה לעצמי סיפורים.

"בגיל נעורים היינו עושים פיקניקים בבית הקברות, היכן שרחל המשוררת קבורה. היינו מגיעים לחוף של יבנאל והולכים ברגל, בדרך מסתורית, לאזור בית הקברות. שם היה מזח. לא הרגשנו שבית קברות הוא מקום עצוב".

הזיכרונות הללו מימי הכנרת גם קשורים קשר בל יינתק לזיכרונות שלה מאביה. "הייתי קשורה מאוד לאבא שלי", היא מספרת, "ויש לי זיכרון ילדות מוקדם שאני בים עם אבא שלי, הוא על החוף ואני עושה כל מיני דברים במים: צוללת, עומדת על הידיים וכל הזמן אני בודקת אם הוא מסתכל, כי אם לא, זה לא שווה".

אולי משום שלבנה קשורה כל כך לטבע ולנופים, בסדנאות הכתיבה שלה היא לוקחת לא פעם את הילדים החוצה ומבקשת מהם לתאר לה מה קורה בריבוע של אדמה. "פתאום רואים את הנמלים הולכות, ושהרגבים משתנים. צריך רק להביט".

הגוזל החורג

יותר מ-20 שנה לבנה מלמדת ילדים כתיבה יוצרת במקומות שונים. "זה הכיף שלי", היא אומרת. לדבריה, החוג משתנה לפי הרצון של הקבוצה ואופיה. יש חוג שילדים מתחפשים בו. יש חוג שבו יוצאים החוצה ויש אפילו חוג שכותבים בו שירי הייקו. "דווקא ילדים מבינים את הצמצום הזה שנדרש בשירי הייקו", היא אומרת. "הם מבינים את השורש של זה, וזה מתחבר למשהו בסיסי בהבעה, להסתכלות על העולם ולאמירה מדויקת ובסיסית, שכנראה ילדים תופשים אותה".

אבל קודם כל לבנה קוראת להם שירי הייקו. "יש שיר שילדים ממש בוכים ממנו: ‘שוב/ הוא פוער את פיו/ לשוא,/ הגוזל החורג'", היא מספרת. "ביקשתי מהם לכתוב משהו בהשראת השיר הזה ואחר כך הם גם ציירו. ילד אחד כתב לי: ‘שוב קם לשחק כדורגל ואף אחד לא בחר אותו'. הוא סיכם סיטואציה שלמה של בדידות בהפסקה.

"אנשים מבוגרים מצליחים פחות לכתוב הייקו", היא מוסיפה. "קשה להם. ככל שהילדים צעירים יותר, הם פתוחים לצורות כתיבה אחרות. למבוגרים זה יוצא פחות טבעי. הם מקובעים".

בראשית דרכה החלה לבנה לכתוב סיפורים למבוגרים. אבל יום אחד, בסדנת כתיבה, אמרה לה נורית זרחי על סיפור אחד, "תכתבי אותו לילדים". "עשיתי כדבריה וגיליתי שהכי מושך אותי לכתוב לילדים", מספרת לבנה. "אני תמיד חושבת על הספרים שקראתי כשהייתי ילדה. כל ספר היה עולם קסום: ‘האסופית', ‘גילגי', ‘אווזי הבר', הספרים של אריך קסטנר, ‘בת מונטסומה'. באף ספר מספרי המבוגרים זה לא קרה לי. ואני רוצה שילדים ירגישו משהו כזה בסיפורים שלי: חוויה וקסם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו