בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שוברים את הקרח

הספר "שלושה לטנגו", המציג זוג פינגווינים זכרים המגדלים יחד אפרוחית, עורר סערה בארצות הברית, אבל למעשה הוא שיר הלל לתא המשפחתי

13תגובות

אילו התבקשו ז'אן לה פונטן או איוואן קרילוב לחבר משל, שמסקנתו כי לא הכל בחיים הוא שחור או לבן, האם הם היו בוחרים בפינגווינים כגיבורי סיפורם? ייתכן. העופות החינניים, בעלי כסות הנוצות השחורה-לבנה, עשויים להיות בחירה מתאימה להעברת מסר כזה.

אלא שהספר "שלושה לטנגו" - שחיברו ג'סטין ריצ'רדסון ופטר פרנל ואייר הנרי קול - מתנדנד על הגבול (האפור) בין משל לבין סיפור אמיתי. הספר, שהתפרסם באנגלית ב-2005 רואה אור עתה בעברית בתרגומו של אורי שרון בהוצאת כנרת. מובא בו סיפור, מקסים יש לומר, על זוג פינגווינים זכרים, שגידלו יחד צאצאית קטנה.

באחרית הדבר מצהירים המחברים כי "כל המתואר בספר זה קרה באמת". נחזור עוד לבדוק למה חשוב כל כך לבסס את הממד התיעודי של הספר, וגם נציג כמה התפתחויות מפתיעות בעלילה, שהתרחשו מחוץ לדפיו. אך תחילה כדאי להכיר את פרטי הסיפור.

בגן החיות בסנטרל פארק שבניו יורק חיים כמה עשרות עופות מהמין "פינגווין רצועת הסנטר", הנקראים כך על שם פס אופקי של נוצות שחורות שמעטר את צוואריהם הלבנים. בסוף שנות ה-90 הבחינו אנשי צוות הגן בשני פינגווינים זכרים שפיתחו התנהגות זוגית טיפוסית. השניים, שזכו להאנשה המקובלת בשבי כשהוענקו להם שמות - סילו ורוי - נהגו לקוד זה לזה, לטייל, לשיר ולצלול יחד ומיעטו באינטראקציה עם פרטים אחרים במושבת הפינגווינים.

סילו ורוי מיסדו את הקשר ביניהם כשהקימו קן משותף ולאחר זמן מה אף הניחו בתוכו אבן והחלו לדגור עליה. לבסוף החליט המטפל האחראי על ביתן הפינגווינים להעביר ביצה מופרית (אחת מתוך שתיים) מקנו של זוג אחר במושבה אל הקן של סילו ורוי.

השניים דגרו על הביצה לסירוגין יותר מחודש, עד שבקעה ממנה אפרוחית. הפינגווינית הצעירה, שזכתה לכינוי טנגו, טופלה במסירות בידי שני אבותיה. הם דאגו שיהיה לה חם והזינו אותה באוכל מעוכל למחצה מהמקור. בחודשים הבאים הם ליוו אותה בתהליך התבגרותה, עד שהשתלבה בחברת הפינגווינים.

תפנית דרמטית בעלילה

אם קשה לכם לקבוע מה מפתיע יותר - הנטייה ההומוסקסואלית של הפינגווינים או המסירות הגברית המופתית לצאצאים - הרי בארצות הברית זכתה ההומוסקסואליות למרב תשומת הלב, חיובית וגם שלילית.

ספר הילדים "שלושה לטנגו" נכנס ב-2006 לרשימה היוקרתית של הספרים המומלצים מטעם ה-ALSC (ארגון שירותי הספריות לילדים בארצות הברית), אך עורר תגובות מעורבות של הורים ברחבי המדינה. היו שדרשו למנוע גישה חופשית אליו בספריות הציבוריות, אחרים גרסו כי יש להעביר את עותקיו אל המדפים המתויגים "Non Fiction" בספריות, בהיותו סיפור אמיתי.

הוויכוחים חרגו במהירות אל מעבר לביתן הזכוכית שבו התגוררו סילו ורוי עם בתם טנגו. הם נגעו למסקנות שלכאורה עולות מהזוגיות שהתגלתה בסנטרל פארק. המחקר השיטתי של ההתנהגות (בניגוד לנטייה) ההומוסקסואלית בקרב החיות אמנם ממקם אותה בדרך כלל בהקשר רחב הרבה יותר, של פעילות מינית ביסקסואלית, אך הפיתוי להסתמך על דוגמאות "מהטבע", כדי להצדיק או להוקיע הומואים ולסביות, הוא כמובן גדול.

מובן שזהו מהלך פשטני ואף שגוי. לא רק שהקפיצה מהטבעי אל המוסרי או הראוי מוטעית מבחינה לוגית, אלא שהמיניות - בקרב בני אדם וחיות - היא תופעה מגוונת ומורכבת, המסרבת לענות על הגדרות דיכוטומיות של שחור ולבן.

אשר למשפחת הפינגווינים המפורסמת ממנהטן, חודשים אחדים לאחר ש"שלושה לטנגו" יצא לאור בארצות הברית, התפרסם ב"ניו יורק טיימס" דיווח שלכאורה ניפץ את האידיליה הגאה. התברר שסילו נטש את רוי, שהיה בן זוגו הנאמן במשך שש שנים, לטובת נקבה ושמה סקראפי. טנגו, לעומת זאת, מצאה זוגיות בחברת נקבה בשם טאזוני.

תגובתו של ג'סטין ריצ'רדסון, אחד ממחברי הספר, להתפתחויות הדרמטיות, היתה משועשעת למדי. ריצ'רדסון טען שהוא לא מאוכזב, אך העיר באותה הזדמנות כי מי שטען שהספר "מעודד" הומוסקסואליות יכול היה בה במידה לשאוב ממנו השראה לבליעת דגים בשלמותם או לשינה על סלעים. הספר, קבע מחברו, נועד לסייע להורים להציג לילדיהם משפחות שבהן הורים בני אותו המין.

אכן, בניגוד לסערה שחולל בארצות הברית השמרנית, שראתה בו ספר נועז על הומוסקסואליות, "שלושה לטנגו" הוא בראש וראשונה ספר על מוסד המשפחה. לקראת יום המשפחה הקרב מעניין לבחון את השתקפותו של המוסד החברתי העתיק והשמרני הזה דווקא בספר המציג משפחה אלטרנטיבית.

בדיוק כמו כולם

"שלושה לטנגו" הוא שיר הלל לתא המשפחתי. לזכותו ייאמר שהוא מעודד פתיחות להרכבים שונים של המשפחה, אך הן ברובד הטקסטואלי והן בזה החזותי יש בו היצמדות טוטאלית למשפחה כאידיאל.

באיורים, הרוב המוחלט של המבקרים בסנטרל פארק מקובצים בזוגות או בשלשות, דבר המוצא הד אפילו בשלושת הפתחים שבשער הגדול המוביל אל גן החיות. "לפארק יש גן משלו", מטעימים המחברים, "בכל יום משפחות מכל הסוגים באות לבקר את החיות שמתגוררות בגן".

מהאיורים היפהפיים שמציגים כמה ממיני היונקים והציפורים בגן החיות (שאין בו אף סממן של כלובים או שבי) עובר המאייר להתמקד בביתן הפינגווינים, שבו מתנהלת עיקר העלילה. האיורים מציגים שוב ושוב את התבנית הקבועה, זוגית או משולשת. כך, לכל אורך הספר מופיעים בתיאורים של ביתן הפינגווינים צמדים או זוג הורים המלווים באפרוח.

וכאשר מייחסים המחברים לגיבוריהם הפינגווינים רובד פסיכולוגי (מוגזם), בספרם כי "יום אחד הבחינו רוי וסילו שהזוגות האחרים יכולים לעשות משהו שהם לא יכולים", עושה המאייר שימוש בעולם שעיצב. רוי וסילו נראים באיור מביטים מרחוק בזוגות המבורכים באפרוחים, בעצב ציפורי קורע לב. וכשנכתב כעבור כמה עמודים כי הקן של סילו ורוי "היה נחמד - אבל ריק", בוקעת מהתיאור הלקוני הזה נימה מיסיונרית משהו של עידוד ילודה (בקרב פינגווינים כמובן).

לאחר תיאור ייסורי הנפש המלווים את עקרותם של רוי וסילו מגיע השלב הנסי, כשבעזרתו האדיבה של המטפל בביתן הפינגווינים זוכים השניים להרחיב את התא המשפחתי שלהם.

שינוי דרמטי בשפה הצבעונית מורגש רק לקראת סוף הספר. בעזרת המאייר צוללים הקוראים היישר אל בריכת המים המלאכותית בביתן הפינגווינים, שבה משכשכים ההורים הגאים לצד בתם. כאן משנה המאייר באחת את קשת הגוונים שבהם השתמש. הטקסט המלווה את הכפולה מציין לשבח את התא המשפחתי הייחודי: "לא עבר זמן רב, וטנגו גדלה מספיק כדי לעזוב את הקן. רוי, סילו וטנגו שחו יחד, בדיוק כמו משפחות הפינגווינים האחרות. הילדים שבאו לגן החיות ראו את טנגו ואת שני האבות שלה משחקים עם הפינגווינים האחרים. ‘הידד רוי!' ‘הידד סילו!' ‘ברוכה הבאה טנגו!' הם הריעו".

בציור נראית בבירור הזכוכית המפרידה בין המבקרים בגן החיות לבין בריכת הפינגווינים, כלומר בין העולם האנושי לעולם בעלי החיים, ולא לגמרי ברור איזה חלק הוא הכלוב ומי מביט במי. התיאור הצבעוני להפליא של בני האדם מתעתע, שכן בניגוד לרב-גוניות של הדמויות האנושיות, הן נותרות אלמוניות לגמרי בעבור הקוראים. לעומתן, דווקא שלושת הפינגווינים, השוחים במים מעבר לזכוכית, מוכרים היטב.

ברובד הטקסטואלי, יש משהו אפולוגטי בצורך של ריצ'רדסון ופרנל להוכיח כמה "נורמלית" המשפחה של טנגו. השלישייה מתפקדת "בדיוק כמו המשפחות האחרות" ובכך מצומצמת, שלא לצורך, הגדרת המוסד. כדאי לחשוב על כך לקראת היום הסמלי המעיק הזה, "יום המשפחה", שבו אפשר וראוי להשתדל ולמתוח כמה שאפשר את ההגדרה המשפחתית.

המחברים של "שלושה לטנגו" משרטטים דיוקן מלבב של זוג פינגווינים בני אותו המין, שגידלו אפרוחה לתפארת. ואף שהם דבקים בכמה מהמוסכמות המסורתיות בנוגע לקדושת המשפחה והרכבה (אם לא מההיבט המגדרי הרי מההיבט המספרי), אין ספק שיש ערך מוסף למשל שחיברו.

על רקע המחאות השמרניות והקולניות שעורר הספר הזה מתחוור עד כמה הוא פורץ דרך, בהציגו תא משפחתי אלטרנטיבי בטבעיות ובחינניות. למי שזקוק להוכחות לטבעו של השיח המקובל בנושא די יהיה בדיווחים האבסורדיים על גני חיות שונים - למשל בגרמניה ובקנדה - שהתעקשו בהם בשנים האחרונות להפריד זוגות "הומוסקסואליים" של בעלי חיים, במשתמע כדי "להחזירם למוטב". הפעולות המגוחכות הללו, בשם המדע, מדגישות איזו כברת דרך נותרה עד שינטשו בני האדם את הנטייה הטבעית שלהם - לא זאת המינית - לראות את העולם בשחור ובלבן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו