בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אין מבוגר אחראי

מ"האסופית" ועד "הוגו קברה" - ספרות הילדים היא בעצם מסכת אחת גדולה של יתמות. בספרים עכשוויים הפן הזה מורכב ומעניין במיוחד

תגובות

מי שגדלו בילדותם על מנות גדושות של גיבורות ג'ינג'יות מנומשות כגילגי ואן שרלי, עפו אל לילה עטור כוכבים עם פיטר פן וחבורתו, נעצבו או שמחו מעומק לבם עם דייוויד קופרפילד או הלורד פונטלרוי הקטן - ועם שורה ארוכה של יתומים ספרותיים נוספים - לא יתקשו לנחש את הסוף הטוב של "התגלית של הוגו קברה".

כמו בספרים הקלאסיים ההם, גם בספר מאת הסופר בריאן סלזניק (כתר) ובסרט של מרטין סקורסזי שנעשה לפיו ומוקרן עכשיו בישראל - הגיבור היתום, הוגו, זוכה לבסוף למשפחה. סלזניק שב ומוכיח שהיתמות בסיפורת הילדים תמיד באה על פתרונה הטוב, ומספקת אגב כך את כל קשת הרגשות לקוראים הצעירים ולהוריהם.

גיבורים יתומים הם יעד קל להזדהות. דומה כי ככל שגורלם מתאכזר אליהם, כך גם התקווה לעתיד טוב יותר, לשינוי, מפעמת בהם בעוז ומניעה אותם קדימה.

ולמרות השתלשלות העלילה המוכרת לכאורה, שמשולבים בה קסמים למיניהם, "הוגו" הוא ספר עכשווי בהחלט. הוא מעלה במחשבה מיד את הגיבור היתום המפורסם ממנו, הארי פוטר, שאף לו שורשים עמוקים בספרות ילדים קלאסית.

השניים הללו, יצירי ספרות הילדים של ימינו, מעוררים ביתר שאת את השאלה, מדוע ספרות הילדים לדורותיה כה משופעת בגיבורים חסרי הורים, ומה סוד משיכתם.

הנעל של מרג'ורי

ספרות הילדים היא בעצם מסכת אחת גדולה של יתמות. הסופר וחוקר התחום יהודה אטלס מרחיב את גבולות הז'אנר; מלבד הספרים הבולטים כ"גילגי", "אן שרלי", "אבא ארך רגליים" ודומיהם, הוא כולל בו גם סיפורי מעשיות המשופעים באמהות חורגות, למשל, וספרים שגיבוריהם חיות, כבמבי או בבר מלך הפילים, שאיבדו את אמותיהן ביריית צייד חסר לב.

לפי אטלס, היתמות בספרי הילדים אינה איזו "תחבולה ספרותית שנועדה להמיס לבבות", כדבריו, אלא שיקוף של תמונת המציאות. "במאה ה-19 מוות בגיל צעיר היה חלק מהחיים", הוא מסביר. "מחצית מילדי אירופה היו מתים עד גיל חמש. עד המצאת הפניצילין, אנשים היו מתים ממחלות בדרכי הנשימה, ממחסור באוכל וכדומה. יש המון סיפורים על יתמות ועל רעב, באירופה בעיקר, שהיתה מוצפת בבתי יתומים".

צ'רלס דיקנס, בוראם של אוליבר טוויסט ודייוויד קופרפילד, הוא בעצם אבי ספרות היתומים. שלומית מילמן, חוקרת ספרות ילדים ממדרשת אורנים, מסבירה כי הגל הגואה של יתמות ויתומים ברומן הריאליסטי באנגליה, צרפת ורוסיה נועד למחות, לעורר התנגדות ובעיקר להפנות זרקור לנושאים של צדק חברתי.

"לפני היות הטלוויזיה, הספרות היתה כלי תקשורתי ממעלה ראשונה", היא אומרת. "היא תיפקדה כמו כתבה בערב שבת על אם חד הורית שמתגוררת במרתף טחוב בשכונת עוני. ובדומה למה שהטלוויזיה עושה היום כדי לעורר בנו מחאה - מצלמת קירות דולפים, אם שפניה עגומות ושילדים תלויים לה על הצוואר - ספרות היתומים תיארה את המציאות כפי שהיא".

היתומים מספקים עלילה נוגעת ללב, אבל כזו שיש בה התמודדות והתגברות על מכשולים. "על מה יכתבו סיפור?" אומר אטלס. "אם כולם מאושרים, אין מה לכתוב על כך. אבל יש מה לכתוב על קונפליקטים, כמו מצב של יתמות, עוני ומחלות".

ניצחון הרוח בולט בנובלה הראשונה שיועדה לבני הנעורים, שהיא בעצם מעשייה ושמה "Goody Two shows" (שלא תורגמה לעברית). גיבורת הנובלה, שכתב אוליבר גולדסמיט ב-1765, היא ילדה יתומה ששמה מרג'ורי. אביה חלה בקדחת ומת, אמה גוועה מרוב צער על מותו. היא ואחיה טומי לנים באסמים ומתכלכלים מנדבות ומפירות שגדלים בצדי הדרכים, וכל העת לרגלה נעל אחת בלבד. כשג'נטלמן לונדוני נדיב נותן לה זוג נעליים, אין מאושרת ממנה. "למרות עוניה ויתמותה, מרג'ורי מצליחה להישאר בן אדם הגון", אומר אטלס. "וזו תמה מרכזית ואופטימית בספרות הזאת: התנאים הקשים לא ישחיתו את האצילות שבתוכך".

ב"האסופית" מאת לוסי מוד מונטגומרי, אן מגיעה היישר מבית היתומים לביתם של מרילה ומתיו קטברט, באבונלי שבאי הנסיך אדוארד בקנדה. האח והאחות הרווקים, החיים ועובדים יחדיו במשק, החליטו להביא נער עוזר לחווה. הילדה נשלחת אליהם בטעות, אבל היא כובשת את לבם. "לוסי מוד מונטגומרי התייתמה מאמה כשהיתה בת פחות משנתיים", מספר אטלס. "היא גדלה אצל סבא וסבתא שאימצו אותה לא בשל אהבה יתרה, אלא מתוך תחושת חובה. בדרך הטבע הגיבורה שלה יתומה בעצמה".

אן מתגברת על המכשול העיקרי של מוצאה ואף על מראה לא מקובל בעליל (ג'ינג'ית עם נמשים) והופכת את גורלה במו פיה, מרגע שהיא משכנעת את מרילה להשאיר אותה בחווה הירוקה. גם חייהם משתנים כליל: מאנשים החשים שזקנתם נושפת בעורפם הם נהפכים להורים לילדה המכניסה אור לחייהם.

נדמה שהתום והטוהר של הילדות זוהרים במיוחד כשמדובר ביתומים. ואמנם, לצד אן מככבים "הילדים המרפאים", כפי שמכנה אותם רחלה זנדבנק, עורכת ספרות הילדים והנוער בהוצאת כתר. היידי בת ההרים ומרי מ"סוד הגן הנעלם", למשל, גורמות לילדים בכיסאות גלגלים ללכת. גיבורים אחרים מחוללים שינוי בחייהם של מבוגרים צפודים וסגורים. כך, למשל, ב"הלורד פונטלרוי הקטן" ילד אמריקאי מצליח לרכך את סבו בעל הטירה האנגלי קשה הלב, ופוליאנה מיטיבה עם כל רואיה. "אם אתה שוחר טוב, למרות הרקע שלך, זה עוד יותר מבליט את העובדה שנפש האדם יכולה להתגבר על כל המכשולים", מסכם אטלס. לדבריו, ספרים אלה פותחים "צוהר של אופטימיות".

לדברי מילמן, אפילו עגנון שאב מרוחה של ספרות היתומים, כשהעניק לבלומה, היתומה ב"סיפור פשוט", מטען נפשי רוחני שאין לאף אחד מבעלי הבית. במקצת הספרים הללו - כמו ברומנים של האחיות ברונטה ובספרים המכונים רומנים למשרתות - בולטת לדבריה "היכולת להשתחרר מכבלי המעמד ולפרוץ את הגבולות". היכולת הזאת היא אולי גם סוד קסמה של ספרות היתומים כיום.

מיהו ההורה

סדרת "האסופית", "גילגי", "היידי בת ההרים" - כל אלה יצאו בעיבוד מחודש באחרונה ודומה שלא נס ליחם. זנדבנק טוענת שבעבור הקוראים הצעירים היתמות מייצגת פנטסיה של חופש; "החופש להגדיר עצמך מחדש בלי כבלים של משפחה או מוצא". היתום הוא האאוטסיידר הנצחי. "העמדה הזאת מספקת המון כוח", ממשיכה זנדבנק, "כי היא מגלמת את הבחירה, ויש כאן גם מבט ביקורתי".

אבל מעבר להכל, לא במקרה כל הגיבורים הללו מדברים אל לבם של ילדים עד היום, אומרת זנדבנק. דמות היתום גם מחדדת את הקושי האדיר בלהיות ילד: "אתה הרי מרגיש בודד וחסר אונים גם כשיש לך הורים. אתה יודע מה זה להתמודד לבד מול החיים, מה הם הקושי והבדידות שהיתום מייצג, ומצד שני דרכך לגאולה, להמצאת עצמך, פתוחה. כל האפשרויות פתוחות. איפה שנולדת לא יתקע אותך. זה מדבר לילדים".

היתום גם מייצג תהליך של גדילה והתפתחות. "במידה רבה, בספרות הנוער בימינו היתמות היא יותר עמדה רגשית", ממשיכה זנדבנק. "ההורים לאו דווקא מתים, אבל הם לא מתפקדים. אין מבוגר אחראי. זו גם עשויה להיות אמירה על התפרקות התא המשפחתי". דוגמה טובה לכך היא סדרת הספרים "משחקי הרעב", שבה ילדה נדרשת לשרוד בעולם האכזרי של המבוגרים, לאחר שאביה מת ואמה דיכאונית ולא מתפקדת.

מילמן מסכימה לדברים אלה וסבורה שהיתמות בספרים העכשוויים מעניינת יותר: "זו יתמות כהלך רוח, הלך נפש, לא כאמירה פונקציונלית. זה המקום שבו אדם נאלץ לארגן לעצמו את העולם. הוא נקלע למצב שבו הוא צריך להיות הורה של עצמו ולפעמים גם של ההורה שלו".

לדבריה, אצל נורית זרחי יתמות היא שאלה פילוסופית קיומית; היא אינה תלויה בעובדות ואין לה גבולות. "זרחי אומרת שכשאדם מרגיש יתום, הוא יתום. אם החיבורים לקרקע רעועים ושאלת משמעות הקיום עומדת תלויה כחרב מעל הראש, זה לא משנה אם יש לך הורה או אין. חווית היתמות היא מטאפורית לקיום".

בכלל, היתומים השתנו בספרות ובשירה של ימינו. כך, למשל, בשיר של זרחי "לא אסלח" (המופיע בקובץ "ישנונה"):

"ואני לעולם לא אסלח/ על אבא שלי,/ ואני לעולם לא אשכח,/ וכמה זמן שיעבר - / אני אזכר.// ואני לא מדברת על זה עם זרים,/ יש להם בראש דברים אחרים - / גם לא עם אמי שתגיד:// בתי איך אנחנו מתגברים/ אבל יש לי להגיד לאלוהים דברים:// אלוהים, הרי תכננת את העולם/ לפי חוקים מדודים,/ והנה יצאה לך ילדה/ לא לפי תכנית הילדים.// כי איך ילדה יכולה לשחק/ ולצחוק עם כולם בחצר,/ ואחר כך הביתה לחזור/ כאילו דבר לא חסר.// ואיך ביום ההולדת ריק השולחן מצד אחד,/ וכשלומדים לרכוב על אופניים// איך היא תלמד// אלוהים, אם תכננת לכל ילד שני הורים,/ אסור לך לעשות שינויים אחרים, כך,/ ואני לעולם לא אשכח".

הילדה היתומה באה חשבון כאן עם אלוהים שלקח לה את האבא. "היא יתומה שמודעת ליתמותה, והיא דופקת על השולחן", כדברי מילמן. היא כבר אינה מוכנה לפזר רק תום וטוהר על סביבותיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו