בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה גם ילדים שלא צפו ב"מלחמת הכוכבים" כרוכים אחריה?

כשהילד שלך מפתח אובססיה לסרט מלפני 35 שנה, שבו לא צפה מעולם, כנראה שהגיע הזמן לברר איך זה קרה

18תגובות

"אבא, בוא נשחק 'מלחמת הכוכבים'. אני אהיה דארק ויידר. זה שומר האור שלי". הבן שלי, מיילו, עומד בסלון. הוא מחזיק מחבט רך בצבע צהוב, מניף אותו באוויר כמו חרב. אפשר להבין למה הוא מכנה אותו "שומר אור" ("saver") ולא "חרב אור" ("saber"), ולמה הוא אומר "דארק" במקום "דארת". הוא רק בן שלוש.

אבל מה שיותר מפתיע בעיני הוא העובדה שהוא נהיה אובססיבי לסרט מלפני 35 שנה, שבו לא צפה מעולם. ולא מדובר רק בו: כמוהו גם כל הילדים האחרים בגן שלו.

חברים ועמיתים לעבודה מכל רחבי ארצות הברית שהם הורים לילדים צעירים מספרים ש"הכוח" השתלט גם על הבתים שלהם. גם הם משתוממים לנוכח האובססיה של ילדיהם ל"מלחמת הכוכבים". אולי הצעירים שבהם שמעו על הסרטים מאחיהם הבוגרים. ואולי זו פשוט הוכחה נוספת לכך ששיווק יכול ליצור מיתולוגיה רבת עוצמה. הצרכנים האמריקאים מוציאים כ-500 מיליון דולר בשנה על אביזרים של "מלחמת הכוכבים": צעצועים, בגדים, משחקי וידיאו וכמעט כל דבר אחר שאפשר להעלות על הדעת.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

ובכל זאת, כל זה לא באמת מסביר למה ילד בן שלוש שמעולם לא צפה בסרטים רוצה חרב אור מפלסטיק, או נעלי "מלחמת הכוכבים", או סוכרייה על מקל בצורת לב בצבע אדום עם תמונתו של דארת ויידר על העטיפה, כמו אלה שילד אחד חילק למיילו ולחבריו ביום ולנטיין. מיילו התמוגג מנחת ונשא אתו את הסוכרייה, כולל העטיפה, במשך יומיים. מי אני שאספר לו שבדרך כלל דארת ויידר לא מזוהה עם ממתקים בצורת לב אדום?

ידידה, רופאת ילדים, סיפרה שהיא שומעת ילדים מדברים על הסרט פעמים רבות. התיאוריה שלה היא שזו דרך נוחה בשבילם להבין את המושגים של טוב ורע.

שאלתי מומחה אחר. מייקל קיידן הוא המנהל של סוכנות הפרסום דויטש, שהגתה את הרעיון לפרסומת של פולקסווגן עם דארת ויידר הקטן, זו שבה ילד מחופש מנסה להשתמש ב"כוח" כדי להפעיל את מכונת הכביסה ולהזיז את הכלב (יותר מ-50 מיליון צפיות ביוטיוב). הרעיון, אמר לי קיידן, עלה בין היתר בהשראת ביקור בחנות לכלי בית, שבה ראה מרית מעוטרת בדמותו של דארת ויידר.

לדבריו, ילדים אוהבים את "מלחמת הכוכבים" גם משום שהוא זוכה לאישור מצד ההורים. זהו שיווק הזוכה לגיבוי רב דורי ופונה לקהל יעד נדיר בהיקפו: מגיל 5 ועד 75.

אפשרות אחרת היא, שהסרט חב את הפופולריות שלו גם לעובדה שהוא היה לתופעה לפני עידן האינטרנט. הוא יצא, והוטמע בתרבות, ברגע האחרון שלפני האינטרנט, כשהיו פחות אפשרויות בידור. "העולם היה מוגבל", אומר קיידן. "היית מחויב למשהו. כעת קשה להשיג יציבות. הכל נדמה זמני יותר".

קיידן היה חלק מהצוות שיצר פרסומת אחרת לפולקסווגן, ששודרה במשך משחקי הסופרבול השנה. משפחתי צפתה במשחק, גם אם מיילו ואחותו הצעירה, מירבל, התקשו לשמור על עניין. ואז התחילה הפרסומת לפולקסווגן. "זה דארת ויידר!" אשתי ואני כמעט צעקנו. זו היתה הפעם הראשונה שמיילו ראה אותו. הוא קפץ ממקומו, דרש שנקרין זאת שוב ונעץ מבט חודר בדמות עם הראש השחור הענק. "אני הולך לספר שראיתי את 'דארק ויידר'", הוא אמר.

הפרסומת לפולקסווגן

באותו לילה ישב מיילו על המיטה שלו, רגליו משתלשלות מטה, ואמר: "ספר לי על 'מלחמת הכוכבים'". במשך עשר דקות, זמן רב יותר משהיה מוכן לשבת אי פעם, הוא התבונן בי בעודי חולק אתו את מה שאני יודע. היה בחור בשם לוק סקייווקר והיה לו רובוט על גלגלים וצמיגים שהשמיע צפצופים, והם היו צריכים להציל את הנסיכה ליאה.

תמיד דימיינתי שהשאלות יהיו אחרות ברגעים מהסוג הזה. מדוע השמים כחולים? איך לחבוט בכדור בייסבול? למה בנות הן כל כך משונות? אבל מיילו היה צריך להישמע מבין עניין ברגעים שלפני מנוחת הצהריים, כשהילדים בגן סוחרים בסיפורי "מלחמת הכוכבים". למרבה המזל, אני יודע מספיק כדי להעמיד פנים של מבין. בענייני בנות אולי לא כל כך.

כמה ימים לאחר מכן, היינו בחצר האחורית של ביתנו. שוב פעם "מלחמת הכוכבים". מיילו הכריז שהוא "דארק ויידר". ומי אני יכול להיות, שאלתי. "האן סולו". נחמד, אמרתי. אם אני לא יכול להיות קלינט איסטווד, אסתפק בהריסון פורד.

מיילו החזיק קוביית עץ קטנה בצבע כחול, ה"לייזר" שלו. הוא הושיט לי מברג ואמר שזה האקדח שלי. הזכרתי לו שאני לא מחבב במיוחד רובים. "הוא יורה ממתקים", הסביר לי. "ממתקים, אש ומילקשייק, הסוג עם הגלידה". הוא תמיד מקפיד לוודא שהשייק שהוא מקבל מכיל לא רק חלב.

רצנו במעגלים. צעקנו דברים כמו "הנה לוק סקייווקר!" ו"אני רואה את הספינה!". אחרי 15 דקות, צנחנו על המדרגות, שקטים, קצרי נשימה מעט. נדהמתי מהשאלה: מתי אראה לו את הסרטים?

אין מה למהר. הם אלימים, העלילה מסובכת. אבל בעוד כמה שנים, ערב ביתי של סרטי "מלחמת הכוכבים" עם פופקורן יכול להיות פעילות אב ובן מוצלחת, הימור בטוח כשבאמת אזדקק לכך.

לעת עתה, אני האן סולו. יש לי אקדח שיורה ממתקים ואש מילקשייק. הסוג עם הגלידה, כמובן.

מאנגלית: תמי קרן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו