בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם הומור, בלי דידקטיות: אלטרנטיבה לספרי ילדים

כונפוסה הנוראה, מאמא-צחיקה ו"אבא שוטר הגירה" הם רק כמה מגיבוריו של גיליון חדש של כתב העת "הכיוון מזרח", המוקדש לילדים

11תגובות

"לפני הרבה שנים, כשעוד לא היו פה/ כבישים מהירים ומנהרות הכרמל וקידוחי/ גז, חיו פה בני אדם ולצדם חיו שדים./ היום זה נשמע מוזר, אבל פעם היה ידוע/ לכולם שכמו שיש בני אדם, שלכל אחד מהם אופי ורצונות וחלומות משלו, ככה/ יש גם שדים מכל מיני סוגים".

כך, בפתיח אופייני לאגדות, ובהתפתלות סיפורית טיפוסית, שכמעט אפשר לשמוע מבעדה את קולו של מספר הסיפורים, מתחיל הסיפור "כונפוסה הנוראה, או איך מבחינים בין חיות לא מזיקות לבין שדים מזיקים מאוד" מאת תמר הוכשטטר. הסיפור בעל השם המוזר מתפרסם בגיליון החדש של כתב העת "הכיוון מזרח", המוקדש כולו לילדים.

כונפוסה לא לבד. זהו גיליון עשיר ומאתגר, הגדוש בסיפורים ואיורים לא שגרתיים, שבדומה לשדים בסיפור על קונפוסה, לכל אחד מהם אופי וכיוון משלו. וכל אחד מהם עוסק בקבוצות שוליים בחברה הישראלית.

"הכיוון מזרח" הוא כתב עת (בהוצאת "בימת קדם") שנוסד בשנת 2000 ומפנה זרקור לסוגיות חברתיות דרך השדה התרבותי. כפי ששמו רומז, הוא גם עוסק באופן מובהק בזהות מזרחית. מה לכתב עת העוסק בסוגיות פוליטיות-חברתיות כבדות משקל ולקהל של ילדים?

לשם העבודה על הגיליון חברו עורכי "הכיוון מזרח", בת שחר גורמזאנו גורפינקל ועומרי הרצוג, לעורכי המגזין המקוון "הפנקס" העוסק בספרות ובאיור לילדים, תמר הוכשטטר ויותם שווימר. לדברי הרצוג, הרעיון לפנות לקהל של ילדים עלה בחשיבה משותפת בין ארבעת העורכים. "נראה לנו חשוב לחשוף ילדים לנושאים חברתיים", הוא אומר. "רצינו לעורר ילדים לשאול שאלות וגם להזין את הדמיון שלהם".

המלה דמיון נשמעת לא במקום בהקשר של סוגיות חברתיות. עירוב של מין בשאינו מינו. אבל לדעתו של הרצוג, אין סתירה בין הדברים. "לא רצינו שהגיליון יהיה דידקטי. אין פה לקחים. יש פה פסיפס של קולות וצבעים", הוא אומר. כך, למשל, בהקשר למהגרי עבודה, "מעניין לחשוב ולדמיין איזה חיים היו להם במקומות שמהם באו, איזה חיים יש להם פה. והמתח בין שני המקומות הללו. ברגע שיש תשובות חברתיות ברורות מאוד, סימן שהקלישאה או הסיסמאות עובדות במקום שיפעל הדמיון".

מזרחיות נעדרת

בין הסיפורים בגיליון יש כאלה המספרים על משפחה והווי חיים מזרחיים. למשל הסיפור "מאמא-צחיקה" מאת עמית וייסברגר, המסופר בצורה בוטה ומשעשעת וכמעט לא תקינה פוליטית. הוא מספר על סבתא אהובה שמנהגיה מצחיקים בעיני המספר, נכדה. כשטיפות תה זולגות מהספל שלה על השולחן, היא מנגבת אותן בסמרטוט ואחר כך סוחטת אותו אל תוך הכוס ושותה. לדברי יותם שווימר, הכתיבה של וייסברגר נותנת ייצוג קומי מפוכח ואירוני למזרחיות הנעדרת מספרות הילדים.

סיפור מקסים אחר הוא "היום הנפלא של בנזי" מאת מיכל גלעד. זו יצירת קומיקס, אם כי בעיצוב לא מסורתי, באיורים גדולים במקום במסגרות. כמו כן מופיעים בגיליון סיפורים על קליטת עולים ועל גדר ההפרדה וכן אגדה מהמרחב הים-תיכוני. כל אלה ממחישים את המבט הרענן, האחר שנוצר בגיליון.

ללא ספק תורמת למבט הזה גם העובדה שמרבית הכותבים והמאיירים בגיליון אינם מוכרים. יוצאים דופן הם סופרת הילדים תמר ורטה, שעיבדה את האגדה "גנבו ליסמין את השמש" (על פי רעיון של עבדאלסלאם יונס, שותפה לכתיבה); נאוה סמל, שכתבה סיפור על עולה חדש עם השם המומצא "לולו", שמעניק לסיפור את שמו; וזאב אנגלמאיר, המציג עבודה ששמה "אבא שלי שוטר הגירה".

גישה זאת ייחודית על רקע ספרות הילדים הרואה אור כיום בישראל, מקורית כמתורגמת, הנעדרת כמעט לחלוטין התייחסות לסוגיות חברתיות וייצוג לילדים מתרבויות אחרות במרחב. "ספרות הילדים מציבה דגם חזותי אשכנזי ודגם מילולי כל-ישראלי שאין לו צבע", מטעים הרצוג. "באופן כללי לא רצינו ליצור גיליון של שוליים, אלא להציג טקסטים בנוסח המסורתי של עיתונות ילדים. כלומר קומוניקטיביים, משעשעים, עצובים, שנעים לקרוא אותם, בלי לחנך".

לא רק מהיער השחור

בעיני גורמזאנו גורפינקל, העובדה שספרות הילדים נעולה בפני קולות שאינם מהמרכז היא פרדוקס. "אנחנו חיים בחברה מגוונת ומורכבת", היא אומרת, "הנושאים החברתיים צפים וילדים חשופים אליהם באמצעות החדשות לילדים ודרך האינטרנט. האוכלוסייה בכיתות מגוונת בדרך כלל, ולמרות זאת, יש תחושה שעדיין צריך ליישר קו עם קול אחד, ליצור אמירה אחידה. בבית ספר הרי כל הזמן מדברים עם הילדים על נושאים שהם בקונסנזוס. נזהרים מאוד מלגעת בפלסטינים, בכיבוש, במהגרי עבודה, בפליטים. ומנגד מכניסים דעות לאומיות מאוד. עכשיו יש קטיושות בדרום, ברור לאן הדיון ילך מחר בבוקר".

גורפינקל היא בתו של יצחק גורמזאנו גורן, הסופר ואיש הקשת הדמוקרטית המזרחית, שייסד את "הכיוון מזרח" וערך אותו עד לאחרונה. היא מסכימה שבעבר הצורך בחשיפת ילדים לנושאים חברתיים היה אולי פחות קריטי, מכיוון שבספרות הילדים הקלאסית היה ייצוג לתרבויות אחרות, למעמדות, לעוני, לנושאים של צדק ומוסר חברתי. אצל צ'ארלס דיקנס, למשל. "היום נקודת המבט שלהם נראית אקזוטית ואימפריאליסטית מדי. לכל תקופה המבט שלה", היא אומרת. "וכיום, דרך הפירוק בטקסטים השונים ודרך השפה, אנחנו רוצים להעביר את האנושי במובן הפשוט והמורכב של המלה, ומשהו שהוא ההיפך מפטרוני.

"אני מרגישה שצריך לפתוח לדיון את מה שקורה סביבנו, במרחב", היא מוסיפה. "יש הרי כיבוש, יש פליטי עבודה, ויש עדיין קליטת עלייה. הרגשנו שצריך לפרק קצת ולספר על הנושאים הללו בצורה נגישה וישירה, שפונה אל הרגש. פחות להביא עובדות. ספרות הרי מאפשרת להעלות דילמות. ובאמצעות הרחקה אפשר לדון בנושאים מורכבים".

ואמנם, באמצעות סממנים מילוליים וחזותיים, הומור, הרחקה ושימוש בקומיקס ובצבעים עזים, הצליחו עורכי הגיליון שלא ליפול למהמורה של יצירה שהיא כמו-למבוגרים-רק-מוקטנת.

גורמזאנו גורפינקל מציינת כדוגמה להרחקה ולטיפול כזה בנושאים מורכבים את הסיפור של ענבל מלכה, "אדום וכחול", שהוא סיפור די מצמרר בעצם על מלחמה. דוגמה אחרת היא סיפור העם הערבי "כונפוסה הנוראה" שעיבדה תמר הוכשטטר; לדברי המחברת, זהו מעין נגטיב הרבה יותר בוטה ואכזרי של סיפור כיפה אדומה.

הוכשטטר, מספרת ומאיירת, בחרה בסיפור הזה בהשראת פרויקט הגמר שלה בבצלאל, שהיה ספר אינטראקטיבי של אגדות מהמרחב הים-תיכוני. כדי ליצור את העבודה היא חיפשה מספרי סיפורים אותנטיים מיפו ומעכו והציגה את קולם מספרים את הסיפורים שאותם איירה. את האיורים יצרה לאחר מחקר ויזואלי של כפרים בגליל, שהיא גם הסביבה שבה גדלה.

את האגדה על כונפוסה מצאה הוכשטטר בספר של דן בן אמוץ "סיפורי אבו נימר" (זב"ם) שראה אור ב-1982. "בן אמוץ סיפר שהלך לפגוש מספר סיפורים ביפו ושמע ממנו את הסיפורים כלשונם, בעברית-ערבית משובשת. הוא סיפר אותם שוב בלשון שהיום היתה נחשבת ללא תקינה פוליטית. 'כונפוסה' הוא אחד הסיפורים שם שאני עיבדתי. אני מקווה שהסיפור ימשיך להתגלגל", היא אומרת.

הוכשטטר מונעת על ידי הדחף "לכונן אגדות שצמחו פה בסביבה המקומית", כדבריה. "אגדות שיש בהן עזים ועצי זית, ולא רק אגדות שצמחו ביער השחור בגרמניה". כל ילד מכיר את כיפה אדמה, מדוע שלא יכיר אגדות מקומיות? היא שואלת.

מלבד האגדות, היא היתה רוצה שייכתבו סיפורים שילדים מכל מיני תרבויות יוכלו להזדהות אתם. לדבריה, זרמו אליה ואל שאר העורכים שפע של סיפורים, והגיליון היה יכול להיות פי שניים באורכו.

אחת התרבויות הללו, שלא מקובל לחשוב עליה לצד מהגרי עבודה או עולים חדשים, היא זו של היהודים בחו"ל. "החתונה של סבא" מאת סוזי מורגנשטרן מספר את סיפורו של ילד יהודי שלא חי בארץ. מורגשנטרן היא סופרת יהודית אמריקאית צרפתית, הכותבת בצרפתית. שווימר מסביר כי "מורגנשטרן מדברת על זהות יהודית באופן משעשע דרך חג הפורים שהוא חג של טשטוש זהויות". הוכשטטר מוסיפה כי "העובדה שיש כאן תרבויות שונות היא עושר וחוזק גדול שלנו, שמוצג בדרך כלל כחולשה. יש תחושה שאם נתעסק בזרים, זה יהיה תמיד קשה ועצוב ותוך הטפת מוסר שלא עושים מספיק ולא מתעסקים בהם. ואז אין חשק להתעסק בזה. אבל אם ניקח לדוגמה את הקומיקס של מיכל גלעד, הוא ממש אופטימי ומשמח וצבעוני. מה שהיא עושה זה פשוט לספר עליהם כמו שמספרים לילדים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו