בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורה איתן: האישה שצובעת את הסיפורים

לצד ההומור והצבעוניות, ניכר באיוריה של אורה איתן החיפוש המתמיד אחר התנועה בשפה. עם פתיחת רטרוספקטיבה של יצירתה היא מספרת על החוטים הקושרים אותה אל הסיפורים והציורים של ילדותה

4תגובות

לא מזמן קיבלה המאיירת אורה איתן הפתעה מאחיה, המעצב שמעון זנדהאוז: ציור שציירה בגיל חמש. בציור מכמיר הלב - שעל פי רמתו והדיוק שלו, היה אפשר לייחס אותו בנקל לצייר בוגר בהרבה - נראים ילדה בחצאית תפוחה בגוון אדמדם וחולצה ירוקה אוחזת בידו של ילד צעיר ממנה (אחיה?). שני הילדים מחזיקים ברצועות שבידיהם כלבים מנומרים בשחור-לבן.

נראה שהציור האבוד, שנשמר כל השנים אצל קרובת משפחה, צץ בעיתוי הולם: לקראת סיום העבודה על הרטרוספקטיבה של איתן, שנפתחה שלשום במוזיאון גוטמן לאמנות שבנווה צדק בתל אביב, באוצרותה של טלי תמיר. תזכורת לכך שהצבעוניות, התנופה והברק ואיזה מרכיב אנושי נוגע ללב היו בציוריה מאז ומעולם.

איתן, ילידת 1940, נחשבת לנציגה בולטת בדור השלישי של המאיירים הישראלים, יחד עם אבנר כץ ודני קרמן. היא איירה יותר ממאה ספרים וזכתה בפרסים רבים על עבודותיה, בהם פרס אנדרסן, פרס נחום גוטמן ופרס מוזיאון ישראל. לתערוכה בחרה האוצרת תמיר איורי מקור מ-22 ספרים, ובהם "בואו עננים" מאת לאה גולדברג, "תרנגולת כחולה" מאת חיה שנהב, "סבתא סורגת" מאת אורי אורלב, "הנעליים של טנבורי" מאת שמעון בלאס ו"לילה בא" מאת סנדרה לאוק.

לצד האיורים גם מוצגות כמה סקיצות. אלה מביאות לידי ביטוי את הרוח והאופי הייחודיים של איתן: לא רק ההומור והצבעוניות הפורצת שבאיוריה, אלא גם ובעיקר החיפוש של השפה הייחודית שלה. הדבר נעשה, אומרת תמיר, "מתוך מחשבה שכל טקסט דורש שפה אחרת. לאורה יש רגישות למקצב של שפה ולתנועה של השפה. כשאיירה את הספר שכתבה אלה פיצג'רלד, "A Tisket a Tasket", יצרה ציורים שהם ריקודים. והסגנון תוסס מאוד וניו-יורקי מאוד. אם כי כשאיירה את ביאליק אלה איורים מסוג אחר, קצת יותר מיושנים ומסורתיים".

כל אחד קוטף קולע לו זר

איתן מציירת בין השאר בגואש על נייר או על דיקט, בדיו על זכוכית או על פח, קולאז'ים מניירות שאת הטקסטורות שלהם יצרה בעצמה וכאלה שנעשו בעזרת תוכנות המחשב. באיורים המוצגים בתערוכה גם בולט המעבר שלה בין הרישום בקו כמו גוטמן לשפה של ציור.

לדברי תמיר, איתן נמנית עם דור של מאיירים שהשתחררו מאידיאליזציה חינוכית לטובת השראה וסגנונות אישיים. בין השאר היא הושפעה מהמאיירת רות צרפתי שהיתה ידידתה - חברת נפש, כדברי איתן. "רות צרפתי באה מאמנות", אומרת תמיר, "היא היתה ציירת ופסלת והעבודה שלה באה מהשפה של הציור. איתן הושפעה מהממד הציורי ומהצבעוניות העזה של איורה של צרפתי. זה איפשר לה לעבור בשנות ה-80 משפה של קו וכתם לשפה של ציור, שפה חופשית מופשטת שאין לה קונטור".

על שולחנה של איתן, בסטודיו שלה בחדר בביתה, ארוזות בתוך קופסאות עשרות פיסות של זכוכית מאוירת, כל אחת מהם היא מיניאטורה שמפתה להתבונן בה עוד ועוד. אלה הם איורי מקור לספר "קן לציפור", שירים לילדים מאת חיים נחמן ביאליק (כרמל 2008). הרעיון להוצאת הספר היה של איתן. "גדלתי על ‘שירים ופזמונות' של ביאליק שאייר גוטמן", היא מספרת. "אחרי שפג תוקף הזכויות כאב לי: כל אחד לקח לו כמה שירים, כל אחד קוטף קולע לו זר. רציתי לצייר מחדש את כל הספר השלם, אבל לשמור על שלמותו. ביאליק הקפיד וטרח על הסדר של איזה שיר בא אחרי איזה שיר, וגם היה רגיש בנוגע לאיור ולעיצוב של ספריו". על עיצוב הספר הופקד אחיה.

איתן בחרה לאייר את ספרו של ביאליק על שברי זכוכית; טכניקה מיוחדת במינה שהשתמשו בה בסין, בהודו ובאפריקה. הבחירה עצמה היתה אינטואיטיבית, כרגיל אצלה.

"אנשים מתחלקים לסוגים שונים", היא מחייכת: "שמנים ורזים; טובים ורעים; כאלה שמתכננים את העבודה ויוצרים לפי סקיצות וכאלה שלא מתוכננים. אצלי זה לא מתוכנן. כך המוח שלי עובד ורק אחר כך אני מבינה שלצד התום והשעשוע, יש גם הסבר רציונלי לבחירה בחומרים. בתחושה שלי הספר הזה של ביאליק הוא על עולם רחוק שנשבר לרסיסים".

ספר אחר איירה בצבעי גואש על לוחות דיקט. זהו "קאובוי דני" (הוצאת מעריב), שראה אור במקור באנגלית ב-1997 בשם "Cowboy Bunnies" וכעבור כמה שנים תירגמה אותו איתן לעברית.

"היה קשה במיוחד למצוא פתרון לאיור הספר", היא מספרת. "הסיפור הוא על ארנבונים שעובדים בחווה. הם רוכבים על סוסים, עושים קומזיצים, יש להם פרות. זה קשה מאוד מבחינת הגודל של הארנב לצייר אותו רוכב על סוס. בסופו של דבר הפכתי את כולם לצעצועי עץ, וכך פתרתי את הבעיה. השימוש בעץ היה אסוסיאציה לחוות עם מרחבים וגדרות עץ". היא התייחסה גם לקצב התנועה בטקסט, ולכן האיורים מופיעים על גבי מעין פאנלים, לוחות עץ, שמכניסים כעין תנועה לדף הדומם.

"אני עובדת לאט", היא מעידה על עצמה. "היד שלי זריזה, אבל אני משקיעה המון מחשבה בפתרונות. זה כמו משחק בשבילי".

כאן מתערבת בשיחה בתה, נעה צ'רנוב, ומזכירה לאמה כמה התייסרות יש בחיפוש התמידי שלה אחר שפת האיור. "בהתחלה יש כאבי בטן", מודה איתן. "אבל אז זה מתחיל להיות משחק, שבלעדיו אני משתעממת. אני פרפקציוניסטית. אני עושה 700 סקיצות עד שאחת משביעה את רצוני ועדיין זה תענוג גדול למצוא את האחת. זה אף פעם לא מעייף אותי".

צ'רנוב, אמינמטורית, גם משתתפת בתערוכה של אמה: על מסך גדול הניצב בחדר נפרד במוזיאון, ולרגליו שטיח כחול, מוקרן סרט אנימציה, "המלך שלמה", עיבוד לאגדה על שלמה ומלכת שבא (הלקוחה מתוך הספר "ויהי היום" מאת ביאליק, שאייר נחום גוטמן בשנת 1933). הסרט אויר בידי איתן ובוים על ידי בתה. את האיורים יצרה איתן מניירות אלומיניום צבעוניים. מקצתם ניירות עטיפה של שוקולדים ("שאותם קשה למצוא אותם היום", כדבריה) ומקצתם ניירות קנויים שקומטו וצייר עליהם בטושים. התוצאה היא חגיגה של צבע ותנועה.

צ'רנוב, המלמדת אנימציה בבצלאל, מספרת שבמשך שנים ניסתה לשכנע את אמה לתת לה להפיח חיים בדמויותיה. התערוכה המתוכננת נתנה את הדחיפה הנחוצה לפרויקט כזה. "לא היה לי ספק שהאיורים של אמא, שהם כל כך חיים בפני עצמם, יסתדרו טוב באנימציה", אומרת צ'רנוב.

כמו לפו הדוב

איתן גדלה בתל אביב בשנות ה-50. אף שציירה ללא הרף, בילדותה כלל לא תיארה לה שתהיה מאיירת. "המורים נזפו בי מאוד", היא מספרת, "וקראו לאמא שלי המסכנה ולאבי לחילופין, ונזפו בהם על כך שאני מקשקשת ומציירת בשיעורים במקום ללמוד.

"כשגמרתי תיכון הייתי בת 17 וחודשיים ושקלתי 39 ק"ג", היא ממשיכה לספר. "צה"ל לא מצא בי שום חפץ, וכך לא נותר לי אלא ללמוד. רציתי להיות חוקרת טבע, אבל יש לי כמו לפו הדוב מוח קטן מאוד. לכן ההורים אמרו לי שאלך לבצלאל (במילעיל, ת"ר) ללמוד גרפיקה. לא ידעתי מה זה גרפיקה, אבל אמרו לי שאוכל לצייר הרבה, אז הלכתי לבחינות הכניסה. בבחינה נתנו לנו לצייר הרבה שומים, בצלים וקומקומים".

כשהחלה ללמוד בבצלאל, היא היתה גם קטנת גוף וגם צעירה מהתלמידים האחרים בכחמש שנים. אבל היה לה העוז לקבוע מהר מאוד שגרפיקה היא לא בשבילה. "ברחתי מהשיעורים, כי ידעתי שאם אשאר שם ואצייר נקודות כל היום ומעבר בין גוונים, אגיע משם לבית ‘עזרת נשים' (כוונתה לבית לתשושות נפש שהיה בעבר, ת"ר). רק לקראת סוף שנה שנייה נתנו לנו לצייר ספר, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

את העבודה הראשונה קיבלה מהוצאת יבנה ב-1962 - עטיפה לספר "ענת" של מטעמה קשתי. כבר אז ניכרה החדשנות של יצירתה: היא איירה את הגיבורה שוכבת בנונשלנטיות לאורך שני הצדדים של הכריכה. בשנות ה-70 עבדה כעצמאית ובמקביל גם ב"הארץ שלנו": שם כתבה טור קבוע ושמו "חבצלת המבולבלת", שאותו גם איירה.

חשיבות הקריאה והבנת הטקסט היא נקודת המוצא שלה בעבודותיה, וגם הדבר המשמעותי שהנחילה לימים לתלמידיה, כשלימדה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. עם אלה נמנו המאיירים דוד פולונסקי, רות גוילי ואיציק רנרט, כיום ראש המסלול ללימודי איור בבית הספר שנקר.

במשך 30 שנה לימדה איתן דורות של מאיירים צעירים. כדי להפנות את תשומת לבם למלים, לעורר רגשות ולפתוח ערוצים חדשים היתה משמיעה לפעמים מוסיקה קלאסית בשיעוריה ולפעמים מקרינה סרטים. בראיון עם תמיר לשם כתיבת המאמר על התערוכה אמר פולונסקי שבעבורו היתה איתן "נקודת מעוף".

"היא לימדה בצורה מאוד פתוחה ומלאת תרבות", אומרת תמיר. "התפישה שלה היא שצריך להיות קשוב לטקסט, לא רק לעלילה. קריאת טקסט מבחינתה כרוכה גם בפרשנויות הפסיכולוגיות שבו, ברגישות לדרך הכתיבה של הסופר. באיזו רמה הוא מתבטא. מאייר טוב צריך להיזהר לא להרוג את הקסם של הספר".

אחת הדוגמאות שתמיר מביאה היא האיור לשיר "ידידי טינטן" של מרים ילן שטקליס על החבר הדמיוני. "אורה לא איירה את הידיד. היא איירה ילד שלוחש לידיים הסגורות שלו. היא הולכת עם הפנטסיה של הילד. וזאת חוכמה גדולה של מאייר: להשאיר מקום פתוח, להשאיר מקום לדמיון, לבטוח בילד".

היקסמות ראשונה

במשך שנות עבודתה של איתן חל מהפך טכנולוגי אדיר. היא מצדה הסתגלה תמיד ואף שמחה על האפשרויות החדשות ועשתה בהן שימוש. "מובן שכל מהפך קיצוני באמצעים טכניים כמו דפוס משנה השקפת חיים, ויש לו השלכות, אבל כל אמצעי טכני חדש הוא אחרי הכל מכשיר", היא אומרת.

לא כל אחד יכול לעבוד עם סוג של מאייר-אמן כמוה. "היה לי מזל שלא נגעו בדברים שהבאתי", היא אומרת בצניעות. ממצב האיור בארץ היא מרוצה: "הרמה של ההפקה עלתה מאוד. בהוצאות מקפידים מאוד. יש דור צעיר של מאיירים ויש מקום לכולם לשמחתי".

מאייר טוב מושפע מהתרבות שלו, מהמסורת הסיפורית שעליה גדל והתחנך. איתן שמרה כל השנים בקופסת קרטון המונחת על אחד ממדפי הספרייה בסטודיו שלה אוצר של ספרים משנות ה-50. מקצתם - כמו "הפילון הסקרן", סיפור של רודיארד קיפלינג שאייר נחום גוטמן - הם עותקים שהיו שלה כשהיתה ילדה. אחרים רכשה אחרי כן אך הם מייצגים את הסגנונות הציוריים שנחשפה להם בילדותה.

"אין לי אמון בזיכרונות", אומרת איתן, שניכרת בה אי-נוחות מהדיבור על עצמה. אבל ברשימה שלה שתתפרסם בקרוב בכתב העת "עולם קטן" אפשר לחוות את עומק הזיכרונות הטמון באיור אחד שלה, ל"חנה'לה ושמלת השבת".

במאמר היא מספרת על הסיפור, שריגש אותה כבר בהצגה שראתה בילדותה יחד עם אבא שלה. וכך היא כותבת: "ישבנו באולם החשוך. אלומת אור ריצדה על קפלי המסך. צווארים וראשים נמתחו בציפייה. המסך נפתח לאט ובמרכז הבמה ניצבה חנה'לה הקטנה וצלה הארוך מרקד על תפאורת הקרטון שלא היתה יפה ממנה בעיני, עיני ילדה בת ארבע.

"לעתים נדירות עלה בידי, כבוגרת, לשוב ולשחזר את התחושה ההיא. אבל בכל חוויה עמוקה שהעניקה לי האמנות, בכל אחד מתחומיה, נכח אחד משישים של אותה היקסמות ראשונה. מאז נקשרה נפשי בנפשה של חנה'לה. ציירתי, כיירתי, גזרתי, תפרתי ואיירתי את דמותה פעמים רבות. מבלי משים נהפכה חנה'לה לארכיטיפ המגלם בעבורי את התום, האותנטיות והראשוניות של הילדות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו