בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רות קנר יוצרת לילדים ומעמידה את המילה במרכז

שלונסקי ורביקוביץ, ביאליק ופניה ברגשטיין הם רק חלק מהיוצרים, שסיפוריהם מרכיבים את "הדרך לשמה", יצירתה החדשה והראשונה של רות קנר לילדים. בשיחה עמה היא מסבירה מדוע בחרה להציב במרכז הבמה את המלים

תגובות

כאשר המלים הן השחקניות הראשיות, ומשקלן ומצלולן עומדים במוקד הבמה, אפשר לשחרר את הדמיון לריצה חופשית. קבוצת התיאטרון של רות קנר, המעלה בימים אלה את "הדרך לשמה" - הצגה ובה סיפורים מהקלאסיקה של ספרות הילדים העברית - נותנת למלים את הכבוד שהן ראויות לו. וזה לא שכיח כיום בתיאטרון הפונה לילדים.

קנר, במאית ויוצרת תיאטרון מוערכת ("גילוי אליהו", "אצל הים" ועוד), רואה במעבר לתיאטרון הילדים תהליך טבעי. "כל כך הרבה שנים אנחנו מתעמקים בקבוצה שלנו באומנות סיפורת הסיפורים", היא אומרת. "אנחנו בודקים את זה מכל כך הרבה זוויות, מה זה בעצם לקחת סיפור ולעבוד אתו על במה מול אנשים. פתאום עלה החשק לנסות זאת גם מול ילדים".

החשק התעורר, אך תהליך היצירה ארך זמן. "חיפשתי הרבה זמן את המפתח הנכון", מסבירה קנר. "יש המון סיפורים יפים ונפלאים, אבל היה לי חשוב למצוא איזשהו מוקד, רעיון עומק, שהסיפורים נסובים סביבו. לאט לאט התגבש לי הכיוון של לגעת בסיפורים שהם הרפתקאה, הסובבים סביב רגע שבו גיבור הסיפור יוצא למסע אסור.

"כל הסיפורים שאנו מספרים נוגעים ברגעים רגישים מאוד, שבהם מתעוררת הכמיהה לצאת למרחב לא ידוע, לגלות מה שמעבר לעולם המוכר. הכמיהה הזאת, המושתקת פעמים רבות אצל המבוגרים, עדיין חיה ופועמת בעולמם של הילדים. בחרנו סיפורים שנוגעים בבהירות הראויה ברגע הזה של הכמיהה למסע, גם אם הוא מסוכן לעתים. זה מה שחיפשתי, ולכן השם ‘הדרך לשמה'.

גדי דגון

"בעצם, אני פתאום קולטת שגם בהצגה האחרונה שעשינו למבוגרים - ‘מעוף היונה', על פי ספרו של יובל שמעוני - עסקנו באותו העניין", ממשיכה קנר. "סיפורם של זוג אנשים בגיל העמידה הנוסעים לפאריס, ופאריס היא השמה שלהם. הם ניסו להתרחק מהעולם המוכר ואז הוא חוזר אליהם. וככה גם נגמרת ההצגה לילדים - כאן זה שמה".

ממשעמם לנפלא

סיפורי המסעות שבחרה קנר לילדים סוללים דרך סוערת במיוחד: מהמסע של "הנער ביער" של חיים נחמן ביאליק ו"עלילות מיקי מהו" של אברהם שלונסקי, דרך "נעלי הפלא של רחלי" של פניה ברגשטיין ו"מכונית הקסמים" על פי סיפור של דליה רביקוביץ ועד ל"שוש - מסע הרפתקאות של סוסון ים" מאת שלמה אריאל, שהיה שותף לקנר באיסוף הסיפורים ועיבודם. כל סיפור מוצג בדרך משלו.

תהליך היצירה עם השחקנים היה שונה מהרגיל?

דניאל צ'צ'יק

"דווקא בסיפור הראשון שהבאתי, ‘הנער ביער', היתה התמודדות מיוחדת מאוד בחזרות. הסיפור הזה משך אותי מאוד, סיפור אולטימטיבי על נער שבורח מבית הספר אל היער - והיער בספרות ובתיאטרון הרי הוא המקום הזה של הדברים האסורים, מקום מעניין מאוד לגעת בו. אבל פחדתי להביא אותו לשחקנים, שיחשבו שיש בו משהו ארכאי בכתיבה. מיד הבאתי את התרופה, ומהרגע הראשון התחלנו לעבוד עליו בתוך קצב, ואז זה היה נפלא, הם היו מאושרים. הם הכירו את הסיפור ישר מתוך עולם קצבי, שהוא עולם עכשווי מאוד.

"ביקשתי מהם אחר כך להתאמן לבד וללמוד בעל פה, והם שכחו מהקצב ועבדו עליו כפי שהוא, ופתאום הוא נשמע כל כך דידקטי ולא כיפי, כמו כל הפחדים. ואז כולנו הבנו שביאליק כתב אותו בתוך מקצב, וברגע שאתה מנתק אותו מהמקצב הזה, זה כל כך משמים. אם קוראים אותו בבית הספר ללא הטמפרמנט הקצבי והסוער הזה, הוא באמת משעמם מאוד. השחקנים, ברגע שמתחיל הסיפור ממש מפעילים מעין מכונת קצב, שכל הזמן שומרת על הפעימה הפנימית הזאת, שהיא הפעימה של הילד, הלמות הלב של הילד".

תהליך היצירה, מוסיפה קנר, שאף להיצמד לסיפור עצמו. "האירוע הוא בדמיון, הבמה היא במת דמיון. כמה שפחות להראות, כמה שיותר להגיד, כדי להשאיר כמה שיותר חופש לדמיון הצופה.

"אבל תוך כדי העבודה, היה קשה להשתחרר מההרגל שלי ושל השחקנים לעבוד עם כל הגוף. פה ושם לא התאפקנו, אך יצרנו איזה סדר, שבו הסיפור הראשון - על שוש - הוא ממש בישיבה, כמו בשעת סיפור, כשהמלים עצמן מקבלות רבדים. זה נהפך לאירוע ווקאלי, בו נעשה שימוש במיומנות הגדולה של השחקנים לדבר יחד, בקאנון, בגבהים שונים, בשכבות שונות של נקודות מבט. יש כאן נטרול מוחלט של גוף ותנועה, כדי שהמלים יתפסו את כל המקום, תוך ניצול ריבוי הקולות.

"בהדרגה, אחר כך יש סיפורים שהתחלנו לתת להם קצת גיחות למימוש פיסי, אפילו בדימוי חזותי כמו ב'נעליים של רחלי', כדי לאפשר את שינוי הפרספקטיבה; נעל שהיתה שלי נהפכת לכזו שאני יכולה לשבת בתוכה. הנעל נשארת באותו הגודל, אבל רחלי פתאום בגודל בובה. כאן כן איפשרנו להיפתח, אך זה תמיד בא מתוך המלה, שבמקרה הזה כאילו דרשה להתרחב לתלת-ממד על הבמה".

בחלק מהסיפורים גם בחרתם לשתף את הילדים שבקהל.

"בסיפור ‘הנער ביער' זה אחד התענוגות הגדולים שלנו. הנער בורח ליער מאותיות הא"ב ואז נרדם ביער ובחלומו מופיעות האותיות וכל אות היא בעצם חיית טרף. כאן אנחנו נהנים לביים את האירוע ולתת לילדים לדמיין את החיות האפשריות. הילדים מציעים חיה, והשחקנים מגלמים אותה. הכי כיף לנו זה הדברים הלא צפויים. למשל כשאחד הילדים פתאום מציע ‘עגור', שבכלל לא חשבנו שיעלה בדמיון הילדים. וכשביקשנו עוד חיה בע' הציעו ‘ערנב' או ‘עוגר'. אנחנו לא מתקנים או מפרשים את הילדים, בשבילם יש דבר כזה".

פשע רוחני

האווירה בזמן סיפור הסיפורים מנסה להזכיר את הביתיות של שעת הסיפור הקלאסית. הילדים (גילאי 6-8) הבאים לאולם הקטן במוזיאון תל אביב, שבו מועלית ההצגה, פוגשים מיד בכניסה את השחקנים, המלווים אותם לכריות ישיבה פזורות. אין כאן מסך נפתח, אין שחקנים המתגלים פתאום, הכל גלוי, ידוע ואינטימי.

קנר רואה בחזרה לאומנות הסיפור מעין שיבה לשורשים. "האומנות הזאת עתיקה מאוד, בעלת שורשים עממיים", היא מסבירה. "התיאטרון העכשווי בכל העולם מסתקרן יותר ויותר מהן הטכניקות של הסיפור, הנוגדות למעשה את העקרונות הדרמטיים, ואיך אפשר להביא אותן בכל זאת אל הבמה.

"אנו מופיעים במקומות רבים בעולם, ודרך המסעות שלנו למדנו להכיר את התופעות המקומיות. למשל, הופענו בהודו וערכתי שם סדנה באקדמיה למשחק. הייתי עסוקה עם השחקנים בפיתוח הנושא של תיאטרון סיפור, וההיענות היתה גדולה, כאילו כבר בילו אתנו עשר שנים בקבוצה. ואז הבנתי שכל התרבות ההודית, והתיאטרון ההודי בפרט, מבוססים על סיפורי סיפורים. אפילו היוצר פיטר ברוק לקח את ‘המהברטה', הסיפור המיתולוגי ההודי, ועשה מזה תיאטרון.

"גם התרבות היהודית כרוכה עמוק בעניין סיפורי המעשיות", מוסיפה קנר. "אנחנו הרבה יותר מורגלים לספר לאנשים מאשר להציג או ליצור דרמה. לכן יש בזה משהו שנראה לעתים חדשני מאוד, אך הוא כל כך עתיק ונוגע בנו במקומות שהם בעצם מובנים מאליהם".

כשמדובר בסיפורי ילדים, היא מדגישה, הקשר הזה ניכר עוד יותר. "חזרתי לפני כמה שבועות מטוקיו, שם עשיתי הצגה למבוגרים בגרסה מילולית מאוד", היא מספרת. "זה היה מסע לא פשוט, כי לשחקנים היפאנים לא היה קל להתמקד בכוח של המלים באופן טהור. חיפשתי דרך להגיע אליהם. בדירה שבה התגוררתי מצאתי המון ספרי ילדים, והבאתי אותם לשחקנים. הם קראו יום שלם את הסיפורים האלו ביפאנית, שלא הבנתי כמובן אף מלה מהם, אך פתאום זה החזיר להם דברים מילדותם. התוכן לא היה חשוב בעצם, אבל הם הבינו את הצלילים והמקצבים שבסיפור. זה עשה את המהפך בעבודה אתם. החזרה לחומרי הילדות מחיה ומחדשת בנו למעשה חושים ויכולת שנשחקו".

א-פרופו יכולת שנשחקת, מתחילים להרגיש זאת כבר בקרב בני הנוער המתרחקים מהספרות הקלאסית. האם אתם פונים גם אליהם באיזושהי דרך?

"לא עשינו מעולם הצגה מיוחדת לנוער. יש לנו תוכנית שבה לקחנו סיפורים שונים מתוך חומרים בימתיים שעשינו ויצרנו מפגש לנוער. ובאמת קורים שם לעתים דברים נפלאים. עם כל המרד הזה של הנוער, הרתיעה ממלים, מקריאה, כשמציגים להם קטעים מתוך ‘אצל הים' לפי ס' יזהר, הנחשב לסופר הכי לא קריא, כמו שלונסקי כמעט, והשחקנים לוקחים את הטקסט ומעניקים למלים את הפעולה שנמצאת מאחוריהן - זה נהיה נגיש מאוד והנערים והנערות מתרגשים ומוצאים את עצמם בתוך הסיפור".

קנר אמנם אומרת שאינה מעורה דיה במתרחש בתיאטרון הילדים ה"רגיל", אך מציינת כי היא חוששת מפני השפעות שהוא עלול לספוג: "אני יותר רואה מה שקורה בתיאטרון למבוגרים, ופוחדת ממסחריות או מוולגריות הזולגת לתיאטרון הילדים. יש עניין של בחירת הטקסטים, ויש בחירה של אמצעי מבע. אצל הילדים זה כל כך חשוב, כי כאן מתעצבים למעשה תמונת עולמם ויחסם לאומנות. אם הדברים הם וולגריים, ואם מתייחסים לילדים כאל מטומטמים ולא מאמינים בתבונה וברגישות שלהם, זה סוג של פשע רוחני.

"בעידן שלנו, מרוב פאניקה, מפציצים את הילדים בדימויים חזותיים, שחס וחלילה לא תישאר המלה לבדה, לא בוטחים בה. גם ספרי ילדים חוטאים פעמים רבות בהכברה מיותרת. אני מאמינה שהזרעים הנכונים שנזרע בנפשות הילדים, מהגיל הצעיר ביותר, חשובים. הנוכחות של ספר או הצגה שבאמת יפנו אל הרגישות, התבונה והעומק, תניב בשלב מסוים את הפירות שלה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו