בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טקסי ההירדמות במרכז תערוכה חדשה

התערוכה "לילה טוב", המוצגת באגף הנוער של מוזיאון ישראל, עוסקת בזמן הדמדומים שבין עירות ושינה ואינה מהססת לעסוק גם בתפישת השינה כמוות

תגובות

כשקובי בן מאיר עבד על התערוכה החדשה באגף הנוער של מוזיאון ישראל, "לילה טוב" - שנפתחה ביום חמישי האחרון - התנגן בראשו ללא הרף השיר הישן-נושן "לילה לילה". את השיר הזה בחר האוצר לשיר לבסוף בקול מהוסס, ובפנים נבוכות עד מאוד, מול המצלמה, בעבודת הווידיאו-ארט "שיר ערש" המוצגת בתערוכה.

בעבודה נפלאה זאת, שיצרו האמניות הדסה גולדוויכט וענת וובנובוי, הן צילמו את אנשי המוזיאון - מהמנהלים דרך האוצרים ועד השומרים ועובדי ניקיון - וכן מבקרים בו, כשהם שרים את שיר הערש הפרטי שלהם, זה שאמם שרה להם בילדותם.

השתיים הציבו במוזיאון מעין חדרון ובמשך חודשים הזמינו אנשים להיכנס אליו ולהצטלם. המתחם הקטן העניק למשתתפים בעבודה תחושה של פרטיות וסייע להם להתמסר למצלמה ולרגשות שעלו בהם בעת השירה.

מלכתחילה, בן מאיר שר את השיר שנדבק אליו, לא את שיר ילדותו. פשוט כי היה בטוח שאין שיר כזה. רק כעבור זמן מה, כששאל את אמו, התברר שלא רק שהיא שרה לו שיר ערש; כשנשאלה איזה שיר זה היה, היא שלפה: "לילה, לילה". "זה הוכיח לי עד כמה העבודה הזאת חזקה", הוא אומר.

"לילה טוב" היא התערוכה הראשונה שבן מאיר אוצר, וכפי שרואים מהסיפור הקטן על השיר שלו, זו תערוכה רגשית מאוד. המעבר בין היום ללילה הוא הנושא שבחר לטפל בו. לאו דווקא בשינה עצמה, או בחלומות וסיוטים. ההתמקדות היא ברגעי ההירדמות ובטקסי השינה שלפניהם. "במה שקורה בכמה הדקות מהרגע שמניחים את הראש על הכר ועד שהתודעה מתערפלת", הוא מדייק.

בתערוכה מוצגים בין השאר כ-150 ספרים העוסקים בהתמודדות של ילדים עם השינה והסיוטים; כמעט מחציתם נכתבו בעברית. לדברי בן מאיר, "יש כל כך הרבה ספרים לפעוטות שעוסקים באותה מפלצת מתחת למיטה, שמייצגת את הפחד להירדם. אבל על הרגע שלפני, שהוא יותר קריטי בעיני, לא שמו דגש. אותי אישית עניינו מרחבי הדמדומים הללו".

התערוכה גם מגובה במוצגים מן המוזיאון, מקצם חפצים טקסיים מתרבויות שונות, המציגים את העיסוק בשינה כמוות, או כזמן כאוטי המוליד יצירה וחלומות. בן מאיר, בן 33, מספר כי הרעיון לתערוכה בא לו מהתבוננות בחברים שנולדו להם ילדים. "פסיכולוגים מדברים על כך שהפחד של ילדים להירדם נובע מהחשש להיפרד. החשש שלא יראו את האמא בבוקר, ושהם עצמם לא יתעוררו. הפחד מהמוות נוכח בהירדמות ולא כל כך מדברים על זה. אני חושב שצריך לדבר לילדים לא רק על בלונים ודובונים. אפשר לדבר אתם על הכל בצורה סובלימטיבית".

נושא נוסף העולה מהתערוכה הוא העיסוק בהשכבה. "הורים רוצים שהילד ילך לישון כי הגיע זמן השינה שלו; אבל לפעמים בעצם הם להוטים שהילדים יילכו לישון כי אז מתחיל הזמן הפרטי שלהם", אומר בן מאיר. "אני זוכר את עצמי, לפני השינה, מקנא במבוגרים שישבו בסלון וצפו בסדרה ‘שושלת' בטלוויזיה. ממש יכולתי לחוש את הקסם של התוכנית דרך חריץ האור שחדר דרך הדלת, ומהקולות שבקעו דרכה. זה היה מרגש לפגוש באמנים שתירגמו תחושות כאלה לאופני הדמיה שונים".

חזרה לילדות

מן הסתם, העבודה "שיר ערש" מדברת יותר אל לבם של הצופים המבוגרים מקרב המבקרים בתערוכה. אחרי הכל מדובר בצילום ראשים עד החזה על רקע אחיד, לבן. השירה של המצולמים - בכמה שפות - אולי תמשוך את תשומת לבם של הילדים בתחילה, אבל הם ירוצו הלאה לאטרקציות של התערוכה. למזרן הגדול שאפשר להשתולל עליו, לעבודות הניאון וגם לספרים שאפשר לעיין בהם.

אבל "שיר ערש" היא אחת העבודות שכדאי להתעכב לידה. העבודה - אורכה יותר מ-50 שעות - עוסקת בזיכרון ובפגיעות. מקצת השרים מתנדנדים וכאילו מערסלים את עצמם בעת השירה, חוזרים לרגעים אל הילדות. "יש לי אובססיה לשירי ערש", אומרת גולדוויכט. "העניין שלי הוא המפגש הראשוני עם שפה; הרגעים שבהם הופכים שפה לחומר ולקשר עם אנשים".

גם עבודות נוספות בתערוכה עוסקות בטשטוש של זמן הלילה, בדמדומי ההזיה ובחדירה של החוץ אל הפנים. יותר מאחת מהן מציגה דלת פתוחה, המזמינה כביכול את הלילה ואת כוחות הטבע. כך, למשל, בעבודת הווידיאו של תום פניני "Bed, Boy" (2007) נראה האמן כשהוא מנסה להירדם על צדו של מזרן זוגי עומד. הוא נמצא במרחב שנראה כחדר ולו דלת פתוחה, אבל מעליו תלוי ירח. ככל שגופו נע ומתפתל בכמיהה להירדם ולמצוא תנוחה נוחה - מצב המוכר לכל - המזרן גובה, גולש מעלה מעלה, מים מכסים את הרצפה והירח מתמלא. "העבודה היא בעצם החצנה חזותית של מצב סהרורי שבו ההכרה מתרופפת", כותב בן מאיר במאמר בחוברת התערוכה. "האמן השוקע במים כמו שוקע בתודעתו ומתקרב אל בבואתו במים במהלך נרקיסיסטי שבסופו הוא מתאחד אתה".

גם מרחב השינה והמראה של ילדים ישנים מוצגים בתערוכה. בעבודה "תחת הכוכבים" (1999) מציג האמן הסיני ואנג פו שורה של תינוקות הישנים על מזרנים המוצעים בכלי מיטה מרהיבים. זו עבודה מתקתקה בסגנון פופ-ארט, שזורה בהדפסים של צעצועי עץ, פרחים, תוכים, ג'ירפות ועוד.

לעבודה זו זיקה לסדרת התצלומים של נעמי לשם "ישנים", התלויה על הקיר שמולה ומציגה בני נוער ישנים. לשם צילמה את המתבגרים הללו, בהם ילדיה וכן ילדים משווייץ וגרמניה, בשעת השינה. העבודות מצליחות ללכוד את המעבר בין הילדות לבגרות; ניכר שכאשר הם ללא ההגנות והציניות שלהם, המצולמים הם עדיין ילדים. זה גם מה שעולה מסביבת החדר שלהם, כמו דובים שהם מחבקים, או ציפית ילדותית.

ההירגעות לקראת השינה התלויה בחום ההורי, מצד אחד, והפחד להירדם כשההורים אינם, מצד שני, מיוצגים בעבודות שונות. למשל "שמיכתה של אלמה", שאמנית הסאונד ג'וליאן שוורץ יצרה במיוחד לתערוכה. שוורץ ארגה כעין שמיכה אלקטרונית מכבלים חשמליים צבעוניים על פי מידות השמיכה של בתה, אלמה. מהעבודה בוקעים קולות מרגיעים, חומלים - שהם בו בזמן קולות רפאים.

מיתולוגיה קיבוצית

עבודה אחרת העוסקת בפחד מהשינה היא "גשם של כוכבים". רונית אגסי תלתה מטריות הפוכות הנעות על התקרה, ומתחתן הציבה שתי מיטות ילדים מברזל. על האחת יש מראה במקום מזרון, ומראה אחרת מונחת על הרצפה. המטריות מחוררות בדוגמאות של פיות, מלאכים ודימויים אחרים, למשל תינוק מונף, ואלה משתקפים באור המוקרן מעליהם.

התינוק המונף הוא דימוי מציור של יוחנן סימון. "גדלנו עם המיתוס הזה", אומרת אגסי, שגדלה בקיבוץ מרחביה, "אבל האמהות המניפות את תינוקות לא היו אתנו בלילה".

אגסי חוזרת בעבודותיה שוב ושוב ללינה המשותפת. "העבודה לקוחה מעולם ילדות שהיה נעול בתוך מבנה חשוך ומפחיד של בית הילדים", היא אומרת. "בדמיון שלנו היינו בטוחים שהשדים והרוחות מסביבנו. הפכתי זאת לכמעט מיתולוגיה של הילדות, שנעה בין חוויה מפחידה לחוויה שמימית. אבל באופן פרדוקסלי, השמימיות המכוכבת שמייצגות המטריות יוצרת גם מראית עין של עדת עטלפים. אני נעה בין עוטף למחבק: הקירוי של המטריות הוא כעין שמיכה, אבל בעצם השמיכה הזאת היא אשליה של הגנה, ולא הדבר האמיתי".

העבודה מציגה את שני קצוות הסכנה: "הפחד מהסכנה, והרבה אומץ", כדברי אגסי. "להישאר לבד בלי הורים בלילה שחור זה דבר מפחיד". העבודה שיצרה מציגה, לדבריה, "תמונת הזיה שמשתקפת בתוך עצמה, לאיזה חלום". אשר למראה שבין המיטות, "באור ההשתקפות נראה כאילו היא שלולית פיפי. האור זורק לתוכה את הדימויים שיש במטריות". השתנה היתה אחת התוצאות המיידיות של הפחד.

המטרייה גם מזכירה את זו של מרי פופינס שעפה לעולמות קסומים. "הידיות הן משהו שמפתה מאוד לאחוז בו ולעוף לדמיון. הן גם כמו ידית של דלת, שאולי אפשר לפתוח וייכנס אבא או אמא. ברמה הוויזואלית הידיות המעוקלות אמורות ליצור מקצב בתוך החלל, כמו מנעול של דלת. התנועה שלהן יוצרת ריקוד של מנעולים סגורים", אומרת אגסי.

הרגעים שלפני ההירדמות הם מסע חיפוש של דימויים מרגיעים על התקרה. "זה היה סוג ההגנה שלנו, החיפוש אחרי פיות מלאכים, אחרי דמויות מהסיפורים", היא ממשיכה; "פיטר פן וונדי, כל אותם דמויות בסיפורים שהמטפלות הקריאו לנו בצהריים. זה נע על הרצף שבין מפחיד למגונן, כי הדמויות מהאגדות מגוננות והדמויות של הסיפורים מפחידות.

"כאמנית אני מתעסקת כל הזמן בחומרים האלה", מוסיפה אגסי. "אני אוהבת לחזור לילדות בקיבוץ. לעולם ההוא, שהיום כאמא נראה לי עוד יותר זר ומוזר. היו בו מאגרים של פחדים, אבל לצדם היו גם מאגרים של כוחות נפש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו