בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואז הם לא התחתנו: האגדות הפמיניסטיות עדיין רלוונטיות?

ביקורת רבה ספג ז'אנר האגדות ששוכתבו לשפה תקינה פוליטית בשנות ה-80 וה-90. מה קרה לז'אנר הזה והאם הוא עדיין עומד במבחן הזמן

19תגובות

על המיטה בחדרה, מתחת למדבקת קיר בגודל מפלצתי של סינדרלה מבית דיסני - שמלת תכלת תפוחה, מותניים דקיקים, שיער צהוב אסוף - ישבה לפני כמה ימים בת חמש חכמה להפליא והאזינה ברוב קשב לסיפור "הנסיכה שלבשה שקית נייר".

הספר מאת רוברט מאנץ' ראה אור כבר ב-1980 והיה ללהיט. כעת הוא מתפרסם בעברית (אייר מייקל מרצ'נקו; תרגום: רונית רוקאס; הוצאת טל-מאי, ידיעות ספרים). בזמנו אף זכה לתואר "ספר הילדים הטוב ביותר" בעיתון "ניו יורק טיימס". אבל השאלה אם הוא יכול להרשים ילדה הנמצאת בשיאה של תקופת הנסיכות - שבארון הבגדים שלה תלויות שמלות טול מתנפנפות ועל המדפים מוצרים ורדרדים לרוב, שרביטים ושאר ירקות - נשארה תלויה באוויר.

זו ללא ספק אגדה שאינה שגרתית. הנסיכה אליזבת היפהפייה עומדת להינשא לנסיך רונלד, אבל דרקון נושף אש על הארמון שלה ושורף את בגדיה. אליזבת מחליטה להציל את הנסיך, השבוי במערת הדרקון. היא יוצאת אל המערה כשלעורה שקית נייר (הדבר היחיד שנותר מהשריפה).

בכוח לשונה החריפה ותחבולותיה אליזבת מצליחה להרדים את הדרקון ולחדור למערה. שם היא פוגשת את רונלד, אך המפגש אינו מתנהל כמצופה. במקום לשמוח, הנסיך אינו רואה בעין יפה את הבגד המאולתר. הוא מצווה על אליזבת לחזור כשהיא לבושה בבגדי נסיכה אמיתית. אליזבת לא נשארת חייבת.

כאשר נשמעה שורת המחץ: "ואז הם לא התחתנו", השתררה שתיקה מתוחה בחדר. הלמות הלב כמדומה נשמעה למרחוק. לרגע תהיתי, האם אני יכולה לפוגג כך, באבחה אחת, את פנטסיית ה"חיים באושר ועושר"? האמת, ציפיתי לבכי קורע לב. אבל הקטנה רק גיחכה בשקט לעצמה ורצה להמשיך במשחקה.

לא צמר גפן מסוכר

"הנסיכה שלבשה שקית נייר" הוא נציג בולט של גל ספרים שראו אור בשנות ה-80 וה-90, שהיו בעצם שכתוב של אגדות ילדים. ספרים אלה צצו בתגובה לטענות שנשמעו בקרב פעילות פמיניסטיות, שלפיהן האגדות משמרות את המעמד הנחות של האשה, שכן הן מנציחות אותה כקורבן וכמי שאינה שולטת בגורלה.

הספרים החדשים הסיטו את מסלול העלילה ולא הבטיחו הפי-אנד. הנסיכה יצאה להילחם ברשעים, טבחה בדרקונים, בחרה בני זוג והסיפור לא נגמר בנישואים, כי נישואים כידוע אינם מתכון לאושר. בנוסף לכך, האגדות המשוכתבות הציגו דמות נסיכה שאינה תואמת את הסטריאוטיפ של היפהפייה בשיער גולש כבאגדות הקלאסיות.

"הנסיכה שלבשה שקית נייר" מצטרף עתה למגוון ספרים מסוגו על מדף הספרים בעברית, בהם "הנסיכה חוכמולוגה" החביב של בבט קול (כנרת), "נסיכה לא לאכילה" של רוג'רסון גילאם (דני ספרים), "אגדה חדשה" של גייל הראבן (עם עובד) ו"נסיכה על סוס", קובץ סיפורים בעריכת פרופ' מירי ברוך (עם עובד).

במיטבן, המעשיות החדשות הללו מציגות פיתול כלשהו בעלילה. הן מנצלות את גורם ההפתעה, ויש בהן הומור. אין ספק שאלה מעשיות מתוחכמות. מתריסות, שאינן רכות כצמר גפן מסוכר בהשוואה לאותן אגדות בעיבוד דיסני.

הביקורת על ז'אנר המעשיות המשוכתבות נמתחה מכיוונים שונים. לצד כאלה שהתקשו להסכין עם העולם שהציגו, היו גם טענות ענייניות על כך שהן מציגות גודש מסרים ושהן מעקרות את השכבות הפסיכולוגיות של האגדות; רובד החיוני לילדים גם כשהסיפור "לא נחמד" ונראה כנוגד השקפות ליברליות.

ההוצאה לאור של הספר הקלאסי-המהופך הזה מצדיקה איפוא את השאלות מה קרה לז'אנר האגדות המשוכתבות, לנוכח הפולמוס שעורר בזמנו, ואם הן עומדות במבחן הזמן; אם מלאכת הבחירה בספרים בעלי אמירה מגדרית קלה כיום מבעבר, או שמא ההיפך; ולבסוף אף שאלת תם: האם באמת ילדים אוהבים אותן כמו את האגדות הקלאסיות הנושנות ולעתים החבוטות?

נסיכות חולפות

ד"ר מירי רוזמרין, חוקרת מגדר ואתיקה, אוספת "כל טקסט שהוא לא מובן מאליו מבחינה מגדרית", כדבריה, לילדיה - נטע בת שבע וחצי ואורי בן חמש וחצי. רוזמרין מאמינה בעבודת אוצרות קפדנית, כלומר במודעות לתכנים שילדים צורכים.

"פוליטיקלי קורקט נהיה סוג של קללה", היא אומרת, "אבל זה בעצם ניסיון לתקן עוולות עבר. אני לא חושבת שזה הכרחי שילדים יספגו אגדות שמשעתקות יחסי כוח מגדריים. אני משתדלת להביא לילדים טקסטים אחרים, שמאפשרים להם לדמיין את עצמם מחוץ לסטריאוטיפים".

ההתרפקות על האגדות והזעקה על כך שמצנזרים אותן הן התחסדות, טוענת רוזמרין. שהרי האגדות שבדמיון של כולנו הן אגדות דיסני. לדבריה, "דיסני לפני 50 שנה עשה בדיוק אותו דבר. הוא צינזר ועיבד את אגדות גרים, שהיו הרבה יותר קשות ולא מוסריות מכפי שאנחנו מכירים אותן כיום. אז מראש אין מקור שיכול להיחשב איכותי יותר. וזה בסדר לגמרי שהנרטיבים שאנחנו מציעים לילדים ושדרכם הם מבינים את העולם יהיו מגוונים יותר ולא מקבעים".

עם זאת, גם רוזמרין לא מצנזרת. "בתקופה של הסרט ‘בת הים' נתתי לצפות בו, שיחררתי". למזלה, "התקופה המסוימת של הנסיכות עברה גם בביתנו. הנחתי לזה, וכמו וירוס, ענייני הנסיכות עברו מהעולם".

לדבריה, בין הספרים המשוכתבים יש כאלה שהיו ללהיטים בבית. כזו היא הנסיכה ספגטי, גיבורת "נסיכה לא לאכילה". ספגטי מצילה את אביה המלך לאחר שחייזרים חטפו אותו. כל האבירים מפחדים והיא לוקחת חללית, מגיעה אל החייזרים וצורחת עליהם. לבסוף היא מציעה להם לטעום שוקולד והם משחררים את האב המסכן. "היא לא מביסה אותם באופן אלים. היא אסרטיבית", אומרת רוזמרין. לדבריה, בעיקר חשוב להציע לילדים ספרים שהדמויות בהן לא סטריאוטיפיות, כמו בילבי כמובן, אוליביה, או קלריס בין.

בנוסף לכך, אומרת רוזמרין, אין להזניח את הבנים. "לא פחות חשוב לאפשר להם להרגיש, ולחשוב על עצמם לא במסגרת התפקיד החברתי הגברי השוביניסטי והאלים שמוקצה להם".

ספר מסוג זה לבנים הוא "סר צ'רלי בן-גרביים וההרפתקאה הגדולה באמת" מאת כריסטינה סטיבנסון (הוצאת אגם). "צ'רלי נכנס למקומות מפחידים ביער", מספרת רוזמרין. "הסכימה של הרפתקה עובדת, אבל הגיבור פותר כל קושי בהבנתו את הצורך. הוא לא נלחם. כך, למשל, כשהדרקון יורק אש, הוא נותן לו לשתות, כי שורף לו הגרון. זו דמות של אביר לא כוחני. יש לו יכולות כאילו נשיות, במובן שהוא רואה את הצורך של האחר".

לדבריה, גם אצל נורית זרחי מוצאים דמויות שאינן ממלאות את התפקידים המגדריים המקובלים. "גם כשהן פיות, הן לא טובות או ענוגות. וזה חשוב, כי לבנות אין מודל. אין דמויות ממשיות בהיסטוריה שהן יכולות לשאוף להיות כמותן, ובחברה מיליטריסטית כשלנו הגבריות היא עדיין גבריות לוחמת".

רוזמרין מוסיפה, כי אף שיש יותר היצע של ספרים שעונים לדרישות שלה, היא חשה ש"הכוח של התעשייה, של המדיה, כל כך חזק, שקשה למצוא אלטרנטיבה אמיתית". במיוחד היא מציינת לרעה את אתרי משחקי המחשב לבנים ובנות, הבנויים באופן דיכוטומי. "משחקי הבנות תמיד עוסקים בעיצוב הבית, באיפור ובתסרוקות", היא אומרת. "הגוף של דמויות הבנות במשחק מזעזע: דקיק עם ציצי ענקי, מותן זערורי, עיניים ושפתיים ענקיות. לעומתן ברבי היא ילדת טבע. ואילו משחקי הבנים הם מכות ומלחמה. הכל מסודר כך שאין שום סיכוי שבן עם חוש אסתטי ייכנס לאתר של בנות. ובת לא תיכנס למשחקי פעולה כי השפה כל כך גסה ואלימה". היא מתרעמת על כך שלבנות אין משחקי פעולה: "מקסימום דורה אוספת ביצים".

הסופר יהודה אטלס אינו מתנגד לטענה שהמעשיות הישנות מנציחות את האשה כקורבן. לדבריו, הן פשוט נכתבו בעולם שלנשים לא היו זכויות. אבל הז'אנר של השכתוב הפמיניסטי אינו לטעמו. "כמו כל סיפור עם אג'נדה, כמו כל סיפור חינוכי טיפולי, ברגע שמכניסים לעניין מטרה, זה לא שובה אותי", הוא אומר. "אם הסיפור לא הולך לפי החוקים הבסיסיים של סיפור, אלא לפי מה שאתה רוצה שיתאים לפרוגרמה החברתית שלך, אותי זה לא משכנע. מה שמשכנע אותי הם ספרים שנכתבים כמו שספרות טובה צריכה להיכתב, מתוך דחף של אמנות, מתוך מצוקה גדולה, מתוך רצון להגיד משהו. וזה לא צריך להיות נאום פמיניסטי או אחר".

לעומת זאת, הוא לא נגד הז'אנר כולו. לדבריו, יש סופרים ששיכתבו אגדות ולקחו אותן לכיוון פרוע יותר מהמקור, אבל אין שם אג'נדה ולכן זה לגיטימי. כך, למשל, רואלד דאל ב"חרוזים נלוזים" (מודן) סיפר מחדש מעשיות ידועות כמו "זהבה ושלושת הדובים" או "שלגיה" ושינה את הסוף שלהן. "דאל הוא גאון של חרוזים, והוא ציני והוא פרוע ואני מת על זה", אומר אטלס.

לא רק בלונדינית דקה

לדברי אורנה גרנות, מנהלת ספריית האיור של אגף הנוער במוזיאון ישראל, בארצות הברית ז'אנר המעשיות המשוכתבות חי ובועט ואין מה להתווכח אתו. הוא קיים לא רק בספרים אלא גם בסרטים כמו "פלונטר".

גרנות מציינת שהשינוי באפיון החזותי הפיסי של הדמויות בספרות המחודשת הזאת הוא חלק בלתי נפרד מהז'אנר. לדבריה, עניין זה הוא פתרון ליבשושיות שעלולה לנבוע מעומס של מסרים. "דמות הנסיכה היא קודם כל כבר לא הדמות של דיסני, הבלונדינית הדקה", כדבריה. כך, למשל, בעיבוד של ג'יימס מרשל לאגדות, כמו "כיפה אדומה", הדמויות הן כמעט דמויות קומיקס. עגלגלות, בסגנון בוטרו. "כמה זה שונה מהסילואטה של שנות ה-90", מציינת גרנות.

אין טעם לקבוע מה יותר נכון או איכותי, היא מוסיפה. "זה לא זה או זה. ילדים כיום הם מתוחכמים, תזזיתיים. אפשר לספר להם סיפור באופנים שונים. מהתחלה לסוף או מהסוף להתחלה. אנחנו חיים בתרבות מולטי, וזה נכון לילדים שיש כמה פרספקטיבות וכמה סינדרלות".

גרנות מסכימה עם רוזמרין בעניין התקינות הפוליטית. "מובילי הגישה הזאת באמת ניסו לעשות סוויץ' במחשבה, לכן אני בעד. אני חושבת שזה מעניין". אך האם ילדים אוהבים את האגדות המשוכתבות? "רק אם זה עובד אמנותית", אומרת גרנות.

זה כמובן נכון לכל ספר. תרבות עשירה נמדדת בגיוון שלה, וכל אחד ייקח משהו שיכול להעשיר את הילדים שלו, מסכמת רוזמרין. "כמו סיפורי התנ"ך, גם האגדות ראויות לפרשנויות שקל יותר לחיות אתן. אבל אחרי הכל, הספרים שבעיני הם מופת הם לאו דווקא פמיניסטיים - במובן שיש איזה משטרת שכתוב עצבנית שהופכת תפקידים בין נסיכה לנסיך ומציגה רק נסיכות חזקות - אלא כאלה שפותחים לעושר של חוויות, מאפשרים הרבה הזדהויות, מאפשרים לילדים לדמיין את עצמם במנעד של אפשרויות. זה בעיני פמיניסטי. אין בעצם בעיה עם משחקי איפור, אבל למה זה חייב להיות כל כך ורדרד, כך שבן לא יוכל להתקרב לזה? תשחררו לכולם צבעים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו