${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיפרד מהסטריאוטיפים המגדריים כבר בגן

עד היום שומעים ילדות וילדים שירים כמו "אגודל הוא אבא - ראש המשפחה, אצבע היא אמא - קוראת לארוחה". סדנאות חדשות עשויות לשנות זאת

20תגובות

כוכי אהרון, סייעת בגן עירוני בשכונת מעוז אביב בתל אביב, ניגשה לא מזמן אל הגננת והציעה לה לשבץ שתי בנות לתפקידי אמהות שבת, במקום אמא ואבא שבת המסורתיים, בקבלת שבת הנחגגת ביום שישי בגן. את ההצעה המהפכנית הזאת הציעה אהרון בעקבות סדנה לרגישות מגדרית בגיל הרך שעברה השנה, יחד עם סייעות אחרות בגנים בתל אביב.

"באתי לגננת ואמרתי, ‘יש יותר בנות מבנים בגן. למה שלא ניקח שתי בנות?'" היא מספרת בחיוך. היא ידעה שהפן הפרקטי הוא משני, ושהיא מעלה בעצם נושא רגיש, אבל החליטה לנסות. לעורר דיון לפחות, כדבריה.

בסופו של דבר המסורת ניצחה. "יש דברים שגדלנו עליהם וקשה לשנות, להפיל חומות ביום אחד", אומרת אהרון. אבל היא מאמינה שפעם גם זה יקרה, בעזרת מודעות מתאימה. אחרי הכל, "צריך ללמוד כדי לעבור כברת דרך כזו כמו שאני עשיתי. הרי בהתחלה גם אנחנו חשבנו ואמרנו ש'אנחנו לא יכולות לשנות'".

דודו בכר

דבר מה בסיסי ומשמעותי ביותר במרחב הגן, אהרון דווקא הצליחה לשנות בעקבות הסדנה. "הצעתי לגננת לפתוח את פינת הבובות ולהכניס לתוכה את הקוביות הגדולות, והיא הסכימה", היא מספרת. "יש בינינו שיתוף פעולה מצוין". לדבריה, המרחב הגדול, הפתוח והמגוון מסמן שזה לגיטימי לבנים לשחק בבובות. הם לא יחושו מבוכה, כי לא יצטרכו להיכנס לפינה תחומה הנחשבת "של בנות". וההיפך, "גם בנות ירשו לעצמן לבוא ולקחת כלי עבודה". אהרון גם הביאה לגן ספרים בעלי תכנים פחות שמרניים, אגדות מחודשות וכדומה.

בנים לוחמים, בנות כדים

את הסדנה יזמה חברת מועצת עיריית תל אביב, תמר זנדברג, בשיתוף משרד החינוך. וכך, בתקופה שבין אוקטובר לינואר השנה השתתפו 30 סייעות של גנים, שבהם ילדים בני שלוש עד חמש, בעשרה מפגשיים שבועיים. הן ניתחו מצבים בגן, חידדו את המודעות לתכנים בעייתיים מבחינת הסטריאוטיפים המונחלים דרכם וכדומה.

"הקורס היה מבוסס על הנחת עבודה בסיסית, שלהתנהגות של צוות חינוכי, במיוחד בגיל הרך, יש השפעה", אומרת זנדברג. היוזמה שלה התגבשה לאחר שהיא עצמה נוכחה בגישה סטריאוטיפית בגן הילדים של בתה. "לפני כשנתיים, הבת שלי חזרה מהגן עם שיר שמלמד על שמות האצבעות", היא מספרת. "בשיר, האגודל הוא אבא, ראש המשפחה. האצבע היא האמא, ‘קוראת לארוחה'. שאר האצבעות הן הילדים. הזרת היא התינוקת. לא רציתי לבוא בטענות לגננת, כי הבנתי שזה נעשה בחוסר מודעות ולא מכוונה רעה להעביר מסר שוביניסטי.

"גם בסדנה לא באנו להגיד מה לא בסדר", היא ממשיכה, "אלא ללמד תכנים ולדאוג שיהיו מעניינים ויעוררו למחשבה. הסייעות נחשפו לתכנים רלוונטיים להן כנשים".

אורנה אבידן, מנהלת מחלקת הגנים בעיריית תל אביב, אומרת שהסייעת היא אשת חינוך לא פחות מהגננת. "הן אפילו נמצאות יותר עם הילדים בפעולות של סידור שולחן האוכל. למי היא תקרא? לבנים או לבנות? זאת שאלה".

דודו בכר

הסדנה הוכרה כגמול השתלמות מטעם משרד החינוך, ואולי גם משום כך מלכתחילה נרשמו אליה הסייעות, שחששו ממנה. "זה מפחיד בהתחלה שאומרים לך קורס לשוויון מגדרי", מודה אהרון בגילוי לב. "הסתכלנו עליהן (על מנחות הסדנה, ת"ר) בהתחלה וחשבנו, מה הפמיניסטיות הללו באו לעשות. אבל לאט לאט, ברגע שמגיעים אלייך, את יותר פתוחה להבין. ואת רואה שזה לא שד מאיים".

אהרון בת 43, אם לבן ובת בוגרים ובעבר ניהלה גן משלה. לדבריה, העבודה בקבוצה של סייעות עזרה להפיג את החששות. "שמענו סיפורים של אחרות, וזה פתח אותנו. והיה לנו קל יותר לקבל דברים. זה לא שטחנו לנו חומר. הגיעו אלינו לנפש".

אשר לפעולה על פי סטריאוטיפים מגדריים היא אומרת: "רובנו חוטאים בזה. באופן עקרוני, ברור שאני דוגלת בשוויון. אבל היו דברים שלא שמתי לב אליהם. לפעמים את עובדת כמו אוטומט. בסדנה דיברנו על מה שאנחנו עושות ומה קיים בגן. למשל, צבעי כחול וורוד במתנות יום הולדת. למה בעצם צריך את כל החשיבה הזאת? ניהלתי שיחה עם ילדים. שאלתי איזה צבעים הם אוהבים. בן אחד אמר אדום. התנפלו עליו, ‘מה אתה בת?'"

כבר בחנוכה הוכנס בגן שינוי מהותי, כשהתבטלו התפקידים המגדריים במסיבה. "חשבתי, למה הבנים צריכים להיות הלוחמים והבנות הכדים?" מספרת אהרון. "אז חילקנו תפקידים בלי קשר למין של הילדים.

"ברגע שמבוגרים משנים גישה, ישר רואים את ההשפעה על ילדים", היא מדגישה. "אני שמה ב'מטבח' מה שנחשב ל'צעצועי בנים'. ואז הבנים יכולים להרשות לעצמם אחר כך גם לעמוד ולבשל. כשהם אומרים ‘מה להכין לך', את מקבלת את זה בטבעיות וזה משנה את המציאות. את מראה להם שזה בסדר".

לדבריה, מיקומו של הגן בשכונה שהיא יחסית "עם ראש פתוח" הקלה על הכנסת השינויים. גם עדי שאולוב, סייעת בגן ביפו, מספרת כי לא נתקלה באי שיתוף פעולה מצד הורים; אולי כי "זה לא משהו דרסטי והצהרתי", כדבריה.

"קיבלנו את הכלים הנכונים לראות את הדברים ולדעת איך לתפקד", מספרת שאולוב. "למשל, אם לילד בא להתחפש בשמלה, זה בסדר. וגם ילדה צריכה לסחוב את הספסל. הכל תלוי במה שמשדרים לילד מסביב. אם ילד בחר בוורוד, פעם היו אומרים ‘אוי ואבוי', היום - ‘סבבה, בכיף'. וגם בכיוון ההפוך, אם ילדה רוצה להתחפש לפאוור ריינג'רס, אתן לה את כל הלגיטימציה".

גם שאולוב מספרת שהיא מכוונת בנות אל פינות אחרות ולא רק לפינת בובות. לדבריה, "זה חשוב להתפתחות לילד עצמו, לתדמית שלו. לא להדביק סטיגמות, אלא לחוות הכל מהכל".

שאולוב אומרת שהיא נשאבה אל התכנים בקורס. "קריאת הסיפורים שלי היא אחרת כיום. אני שמה לב לצבעים שבוחרים בציורים, אני מודעת לסיפורים שאפשר לספר, עם מוסר השכל שונה. אגדות עם סופים אחרים".

אבא בעניבה, אמא בפיג'מה

הסדנה בגוון מגדרי לאנשי צוות בגן פותחה על ידי גלית תגורי-משה, מנחת קבוצות במקצועה, בעלת חברת התמרה בתהליכי חינוך. תגורי-משה זוכרת מה הצית בה את הרעיון: זו היתה מסיבת חנוכה בגן של בתה, שבה ראתה איך כל הבנים מרימים את הספסלים והבנות יושבות לצייר. "כשהצעתי שהבת שלי תשתתף בעבודה", היא מספרת, "הגננת אמרה: ‘היא מסכנה, תני לה לנוח. היא עוד תעבוד קשה בחיים'. זאת לא היתה גננת ותיקה ושמרנית, אלא גננת בשנות ה-30 לחייה, בחורה צעירה ונאורה לכאורה. אמרתי, צריך לעשות משהו".

תגורי-משה יצרה קשר עם זנדברג, והיא, ששערות ראשה סמרו ממשפטי גננות, אימצה את הרעיון בחום. בסדנה הרצו גם ד"ר חגית גור זיו, מרצה לחינוך ביקורתי ממכללת סמינר הקיבוצים, מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האשה ורד סוויד ואחרות.

"כולנו נגועים בסטריאוטיפים", אומרת תגורי-משה. "העניין הוא להבין שיש התניה של חשיבה סטריאוטיפית ולבדוק זאת. זה מה שעשינו בסדנה. בגובה העיניים, בכלים חווייתיים ומעשיים, כי בסופו של דבר הסייעות צריכות ליישם את הדברים".

אחד הכלים שהשתמשו בהם בסדנה היה דרמה. "לא רק איזה תפקידים נותנים לבנים ולבנות בהצגות, אלא המיקום של בנים ובנות פיסית בהצגה, האם היא בשורה הראשונה או האחרונה, למשל", מסבירה תגורי-משה. "הסייעות אף הן השתתפו במשחקי תפקידים ובדקו למשל איך זה לשחק בתפקידים ‘גבריים'. איך זה להיות נהג משאית, למשל. מה זה עשה לגוף שלהן.

"עם מנחה אחרת, בחנו מה התמונה בספר משדרת ומה הטקסט אומר. היה למשל ספר שבו אבא בדמות המנהל, תמיד בעניבה ומכובד, והאמא בבגד מוכתם, מין פיג'מה, כאילו היא באמצע הניקיון. למה? הרי יודעים שנשים יכולות להיות מנהלות". עכשיו, כשהן מודעות לתכנים הללו, הסייעות יכולות לפתח שיחה על כך עם הילד. למה האמא תמיד לבושה כך? האם אבא רוחץ כלים?

הסייעות גם נחשפו לדיכוטומיה: "אם היא היפהפייה, היא לא כל כך חכמה", מדגימה תגורי-משה. "סינדרלה היפהפייה אוכלת מהתפוח המורעל אף שהיא יודעת שהוא מורעל. או שאם את חזקה, את מפלצתית ורעה. אין מונח כמו אסרטיבית. בדמות כמו זו של אמא כועסת, הכעס מוצג בצורה רעה, כמאפיין של אכזריות. לוקחים מאתנו את הכעס".

בדו"ח המשוב שהעבירה העירייה הביעו הסייעות שביעות רצון רבה מהסדנה. תגורי-משה מספרת שהיא מקבלת כיום עדכונים שוטפים מהסייעות. "יש דברים קטנים שמשנים מציאות", היא אומרת.

עוד היא מציינת, כי מחקרים מצאו שבנים מקבלים כפליים שטח חצר מבנות. "כדורגל, מחניים, תופסים פיסית יותר מרחב מאשר משחקי בנות, שפחות מתפזרות ונוטות להצטמצם בטריטוריה קטנה. לסייעות זה נראה מובן מאליו שבנים יקבלו את השטח הנרחב. זה מסביר למה כשאני נפגשת עם יועצות, של ראשי ערים למשל, הרבה מהן יושבות במשרדים קטנים יותר מאלה של גברים בתפקידים מקבילים. תמיד אומרים לנשים: תוותרי על הטריטוריה, בשביל מה השופוני? אני רוצה לראות שיגידו לגבר: תוותר על האגו.

"בעיני, קידום שוויון בין המינים מתחיל בגנים ובתי הספר. ואפשר לפתח ביטחון ואסרטיביות בבנות. וגם בכיוון ההפוך, צריך לעודד את הבנים להביע רגשות. כשבן בוכה, המסר הוא לא פעם ‘תתאפק, תנשוך שפתיים'. זה מסר לא בריא לבנים".

בשנה הבאה ייפתחו סדנאות נוספות ואל הסייעות יצטרפו גם גננות. המטרה היא שכל הגננות והסייעות בתל אביב יעברו את הסדנה, אומרת זנדברג. היא מוסיפה שמעיריית רמת גן פנו כדי ללמוד את הנושא. לדברי תגורי-משה, ראשי ערים נוספות הביעו עניין. היא מוסיפה כי הסדנאות הבאות יעסקו גם בנושאים של משפחות חדשות, זוגות הומואים ולסביות וכדומה.

"לקחנו את הדברים ברצינות והרווחנו", מסכמת אהרון. "בבית אני מקפידה יותר מקודם שהבן ינקה ולא רק הבת. הקורס נתן לי הרבה מודעות". עם זאת, היא יודעת שהשינוי לא יבוא כהרף עין. "עדיין הבנות תמיד ירצו להיות נסיכות. אבל אני מדברת אתן. בואי לפחות תהיי כזאת שהיא מנהיגה ומפקדת. אני מדגישה את הנושא של ביטחון עצמי. להרגיש שיש לה משהו לתת מעבר ליופי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#