בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חתרנות ותחכום במוזיאון ישראל

שירה חסידית במקלחת, מסכות מבועתות, וידיאו של צעירים שקוברים את עצמם - אלה רק כמה ממרכיבי עבודות שיצרו תלמידי אמנות במוזיאון

תגובות

לא קל לצפות בבני נוער החופרים את קברם במדבר. בעבודת הווידיאו של מעין ברלין, תלמידת התיכון הדתי לבנות "תהילה" בירושלים, פניהם של ארבעת השחקנים חתומות. מעליהם השמש קופחת, האוויר עומד, והמכוש הולם שוב ושוב בעיקשות באדמת הטרשים. לבושם תיאטרלי, לא הולם את המדבר. אולי נקלעו לכאן בטעות. בסיום החפירה הם נשכבים בבורות, איבריהם רפויים, מדמים עצמם ישנים, או אולי מתים.

ברלין קראה לעבודה שלה - שהוצגה באחרונה בתערוכת עבודות גמר של "טריפתיכון", המגמה לאמנות בבגרות במוזיאון ישראל בירושלים - בשם "מנוחה נכונה". ההקשר המיידי העולה במחשבה למראה העבודה המטרידה הזאת הוא מות צעירים. ומתעוררת התהייה אם היוצרת הצעירה מתייחסת בעצם, גם בשם האירוני, לגיוס המתקרב. זה לא מובן מאליו במקרה של ברלין, שרוב בנות המגזר שלה, הדתי-הלאומי, מוותרות על השירות הצבאי ובוחרות בשירות לאומי. ואולם בשיחה אתה מספרת ברלין, שהיא מתכוונת להתגייס. "הפירוש של מנוחה נכונה הוא חזרה לאדמה", היא אומרת. "יש בכך הרמוניה, אבל בעבודה אני מראה שזה לא כך. שיש סתירה".

הרעיון הראשוני עלה בה בעקבות קונפליקט שחשה למשמע "קדיש יתום" בבית כנסת (קדיש שאומרים בין השאר לאחר מות ילדים). "מצד אחד אתה צריך לרומם ולפאר את האל, ומצד שני אתה כועס עליו ויש לך רגשות קשים כלפיו", מסבירה ברלין.

מיקי גרד

לדבריה, העבודה מתייחסת לספרו האחרון של הסופר דויד גרוסמן, "נופל מחוץ לזמן", ש"מאוד הרשים אותי". אבל בעוד שגרוסמן מתייחס להורים השכולים, נראה שברלין התמקדה בילדים שהולכים לקראת מותם.

ארבעת השחקנים בסרט הווידיאו הם חבריה של ברלין, כולם לפני גיוס ולכל אחד מהם, היא מספרת, מת אדם קרוב באחרונה. "לכאורה זאת סיטואציה של אנשים שמקבלים את המוות, משלימים אתו, גם באופן שהם נשכבים בקברים", היא אומרת. "מנגד, הסגנון התיאטרלי המשחקי שבו כל זה קורה מראה שהסיטואציה היא אבסורדית, כלל לא טבעית לאדם. בדרך כלל הרי אדם לא חופר את קברו. הכל מאוד מבוים. רציתי שישמעו את הסאונד של החפירה, בלי מלל. הלבשתי אותם בלבוש שחור, חולצות מכופתרות עם עניבות פרפר. הבת בשמלה אדומה. הם מנוכרים, לא משתלבים".

את הממד הפוליטי ברלין נמנעת מלפרש ומניחה לעבודה החתרנית שלה לדבר. כל שהיא אומרת הוא "הרבה אנשים אמרו לי שזה מתקשר להם למוות של חיילים. אין ספק שזה עובר בראש".

אבא על הקיר

תכנים חזקים המצביעים על כישרון אמנותי ותחכום כאחד עלו בעבודות נוספות של תלמידי המחזור העשירי של טריפתיכון. במסגרת זאת לומדים תלמידים מבתי ספר תיכוניים שאין בהם מגמת אמנות בירושלים. השנה נמנים עמה 26 בוגרים, הרוב הגדול בנות. צפייה בעבודות היא הזדמנות לבחון אילו תכנים מטרידים בני נוער, המואשמים בדרך כלל באטימות ובעיסוק עצמי מופרז תוך בהייה בפייסבוק.

"הרעיון הוא שהם יבטאו את היצירתיות שלהם ולהביא משהו משל עצמם", מסביר אלדד שאלתיאל, האוצר האחראי במוזיאון ישראל על טריפתיכון. "לרוב הם נוגעים בדבר המהותי הנוגע להם. אלה בעיקר נושאים שמאפיינים את גיל ההתבגרות, הקשורים בעיצוב האישיות שלהם וחיפוש זהות מינית, דתית וכדומה. מכיוון שיש פה נציגים של בתי ספר שונים - מהדו-לשוני שבו לומדים ערבים ויהודים ועד דתיים - יש כאן מגוון גדול של זהויות".

מובן שגם מחשבות על הגיוס המתקרב אופייניות לגיל הזה, מסכים שאלתיאל, אבל לדבריו יש עבודות ספורות בכיוון זה, "אולי כי עדיין חסרה הפרספקטיבה", כדבריו.

עבודתו של ישראל אלנקווה מתיכון "רעות" מתקשרת לנושא האבסורדיות של מלחמה, מכיוון קליל יותר מזה של ברלין. אלנקווה מגחיך כלי נשק מסוג בזוקה: הוא מציג אותו בגודל טבעי, עשוי ממסטיק בזוקה. לשם כך הוא גיהץ כמה מאות מסטיקים ויצר מהן יריעות דקות שבהן כיסה את הדגם שבנה של הבזוקה.

מיקי גרד

לדברי מיקי גרד, אחד המורים בטריפטיכון, הרעיון לעבודה החל מהקומיקס האמריקאי "ג'י איי ג'ו"', שנוצר בשנות ה-80 בעקבות הפופולריות של בובות של חיילים אמריקאים, המקבילה הזכרית לבובת ברבי, בקרב בנים קטנים. "יש פה אמירה פוליטית, ביקורתית ומודעת מאין כמותה על נשק כמוצר צריכה", אומר גרד.

את התלישות ותחושת אובדן הדרך האופייניות לגיל ההתבגרות מייצגת היטב דרורית הר-אבן מתיכון אנקורי. הר-אבן נתנה ביטוי לחרדות ולתחושות אין אונים אישיות ואוניברסליות כאחת, כשטמנה מסיכות פנים מגבס שהבעותיהן מבועתות בתוך גרבונים שחורים; את אלה תלתה ברצועות רצועות על הקיר.

העבודה מעלה בדמיון את הציור של אדוארד מונק "הצעקה", שהיה לאייקון של חרדה קיומית בעידן המודרני. הר-אבן יצרה עבודה חזקה המשדרת קדרות וקלאוסטרופוביה. "בשנים האחרונות אני מרגישה שיש דברים שמונעים ממני להתקדם ולהמשיך בחיים שלי", היא אומרת. "ממש משהו שמושך אותי אחורה". לדבריה, המסיכות שעשויות מתחבושות גבס גם מסמלות תחושות של שבר ותיקון.

את העבודה יצרה בתקופה קשה שעברה, שבמהלכה אף נשרה מהתיכון שבו למדה, היא מספרת. השיעור במוזיאון ותהליך יצירת העבודה היו נקודות אור בחייה, "זה החזיק אותי".

נראה שתהליך היצירה סייע גם ליעלי גרינספן מאולפנת אוריה לשאול שאלות זהות מהותיות. העבודה שלה היא דיוקן עצמי; סגנונו ריאליסטי ועם זאת שואב גם מתרבות הפופ-ארט והקומיקס.

מיכל פתאל

על הפנים כתבה גרינספן בכתב יד טקסטים מאבחונים שעברה. "יש לי ליקויי למידה", היא מספרת. "זה דבר שהגדיר אותי כל החיים, מאז שאני ילדה קטנה. זה המחסום שלי, שתמיד יהיה שם. תמיד הרגשתי שהליקוי הוא אני. ובעוד אנשים אחרים, חברים שלי, יכולים להתקדם, אני לא אצליח, כי לי יש בעיה בשליפת מלים למשל. בעבודה זה נהפך ממשהו סודי לדבר שאני פותחת בפני כולם. אני בעצם אומרת שהליקוי הוא לא מי שאני".

דיוקן מרשים מציגה גם ניצן אקשטין. העבודה, שנעשתה על קיר התערוכה, עשויה חוטים בהירים שיוצרים פנים מלאות הבעה. אקשטין מספרת שהיא "רושמת בטירוף" פרצופים כל הזמן. "על המחברת, בכל פיסת נייר שיש לי, תמיד", כדבריה. היא עשתה את העבודה על הקיר, בלי לתכנן אותה, בלי לרשום קודם בעיפרון, באופן אינטואיטיבי. "כשחברים שלי והמשפחה ביקרו בתערוכה, כולם אמרו שהעבודה מזכירה את אבא שלי", היא מספרת. "לא חשבתי על זה כשיצרתי, אבל אני חושבת שזה נכון". אין לה הסבר לכך.

רגשות של חול

עבודה מעניינת ואינטליגנטית הקשורה בחוויה אישית קשה הציגה יעל דגן מתיכון "בית חינוך". העבודה נמצאת בתוך חדרון שיש להיכנס אליו לאחר שמסיטים וילון שחור ועבה. המבקר בחדר מוצף באור לבן ירקרק שמקורו מגופים כעין צדפים גדולים עשויים בצבעוניות ובמרקם מוזרים, כמו מממד אחר של זמן ומקום. ובו בזמן, הם גם נראים כאילו נלקחו מעומק האוקיינוס.

לעבודה קראה דגן "רסיסי זיכרון", שם שמתייחס באופן מטאפורי לזיכרון שלה מחוויה שעברה וגם לחומר שבחרה לעבוד בו, זכוכית. "כשהייתי בת שנתיים קפצתי על ערימת חול לוהט בים ונפלתי על מכשיר מנגל שעמד שם", היא מספרת. "נכוויתי קשה בידיים ובבטן. אושפזתי למשך זמן רב בבית החולים והייתי בסכנת מוות. אני לא זוכרת מזה הרבה, אבל שמתי לב שמחשבה על חול מעלה בי רגשות ותחושות, שלא ידעתי שקיימים בי".

מיכל פתאל

דגן עשתה תחקיר על חומרים שהם עצמם צוברי זיכרון ובין השאר התוודעה לעבודתה של סוזן הילר "רימון היד". הילר שרפה עבודות שלה, הכניסה את האפר לבקבוקי זכוכית בצורת רימוני יד ואותם הציבה בתערוכה. "האמנית מדברת על כיליון והתחדשות, כי מתוך השריפה וההרס היא יצרה דבר חדש", אומרת דגן. את הבחירה שלה בזכוכית היא מסבירה בכך ש"רציתי להתרחק מהחול עצמו, ולכן בחרתי בזכוכית שעשויה מחול".

דגן יצרה חומר שמכיל כמה נדבכים של זיכרון. מדבק פלסטי שהתייבש יצרה יריעות, ובעודן רטובות שפכה עליהן שברי זכוכיות וצבעים. לאחר שהתייבשו, נוצרה יריעה גמישה המזכירה לדבריה את שתלי העור שהושתלו בגופה.

גם העבודה של תמר צ'ין, חברתה של דגן מ"בית חינוך", עוסקת ביצירת סדר חדש מתוך כאוס. צ'ין מאפיינת את עצמה כיוצרת במסורת הפמיניסטית היהודית. היא הציבה בתערוכה תא מקלחת, שקירותיו עשויים פיסות נייר צהובות הגזורות מספר בראשית. ברקע נשמעת הקלטה שבה היא שרה נעימה חסידית לקול המים הזורמים.

"החלטתי להתעסק באיזונים וסתירות", היא מספרת, "והדימוי שעלה לי לראש היה התוהו ובוהו מספר בראשית, שבו יש מים עליונים ומים תחתונים. יש מדרש חסידי שאומר שכאשר הם מעורבבים, בבלגן המקודש הזה כשרוח אלוהים מרחפת על פני המים, אדם לא יכול לחיות".

צ'ין גדלה במשפחה רפורמית. "אני הולכת כל הזמן על הקו הדק בין העולם הדתי לחילוני", היא אומרת. "עניין אותי לחקור את המקום שבו הסתירות נתקלות זו בזו, ונוצר סדר חדש". המקלחת היא מקום של הצפה, לדבריה. המים יוצרים רעש, אבל באופן מוזר נוצר שקט שממנו נובע תהליך של היטהרות. הקול החם והאינטימי שלה שרה במקלחת מלווה את הצופה בעבודה זמן רב אחרי היציאה ממנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו