בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה זכויות הילד עוד רחוקות מיישום מלא

האפליה הכפולה. נזקי המשמורת המשותפת. הזכות שדעתם תישמע. ראיון עם השופטת בדימוס סביונה רוטלוי, שכנס לכבודה יתקיים באוניברסיטת ת"א

12תגובות

כשהשופטת בדימוס סביונה רוטלוי היתה בת 10 בערך, היא ואחותה, הצעירה ממנה בשנה, החליטו להחליף את שם המשפחה. "היה לנו שם משפחה לועזי שלא אהבנו, רגנשטרייף", היא מספרת. "החלפנו לרגב מבלי לשאול את ההורים". שתי הבנות הודיעו על השינוי בבית הספר יהלום ברמת גן שבו למדו וכך נקראו מאז. "זה קרה בתקופה שבן גוריון עודד לעברת שמות משפחה, ואיש לא שאל מה ההורים חושבים", נזכרת רוטלוי, שנולדה בארץ ב-1941.

בניגוד לכך, שמה הפרטי הנדיר, סביונה, נבחר על ידי הוריה, שעלו מפולין ולא שלטו בעברית. "הם רצו לקרוא לי סבינה על שם אחת הסבתות. הם התייעצו עם קרובת משפחה שלמדה בסמינר לוינסקי, היא הציעה את השם הזה והוא מצא חן בעיניהם", היא מספרת.

אולי בהתאם לנכונות שלהם להעניק שם לא מקובל לבתם, תגובת ההורים בדיעבד לשינוי שם המשפחה לא היתה כעס. במקום לנזוף בבנותיהם, הצטרפו אליהן ושינו את השם אף הם. "זה מראה שגדלתי באווירה שכיבדו אותי כבן אדם", אומרת רוטלוי. היא מוסיפה ש"במציאות ילד לא יכול לשנות את שמו, גם אם ההורים נותנים לו שם שיפגע בו". האמירה הזאת מעלה במחשבה את המקרה הקיצוני של הורים אמריקאים ניאו-נאצים שקראו לבנם אדולף היטלר. לפני שבוע נודע שבית המשפט החליט כי הם לא יוכלו לגדל את בנם והוא יועבר למשפחה אחרת.

האנקדוטה הביוגרפית על החלפת השם עשויה לרמז על המשך דרכה של רוטלוי, מי שאמונה על הנחת היסודות החוקתיים לזכויות הילדים בישראל. אוניברסיטת תל אביב מעניקה לרוטלוי החודש תואר דוקטור לשם כבוד על פועלה זה. לרגל האירוע יתקיים השבוע כנס לכבודה בתוכנית לתואר שני בתרבות הילד, בנושא זכותו של הילד להישמע.

ברקע לראיון עם רוטלוי היו הפגנות השנאה נגד הפליטים בשכונת התקוה בתל אביב. "ילדים סובלים מאפליה כפולה", אומרת רוטלוי. "גם מטעמים שלהם וגם כי משייכים אותם להוריהם. כל הסיסמאות ששמעתי בשבוע האחרון העלו בי מה שקראתי ושמעתי על מה שקרה באירופה בתקופת השואה. גם אז היו קריאות ‘ג'וקים' וכיוצא באלה, לא נתנו ליהודים לגור בכל המקומות.

"אני חושבת ששכחנו מה האתוס של מדינת ישראל. יש אנשים שלא אוהבים את ההשוואות האלה, אבל אין מה לעשות. כל מי שהתנסה בפליטות ובאפליה כילד, יודע איזה פצע מדמם זה משאיר. לכן האפליה והשנאה שהילדים הללו חשים הן כתם לכל החיים ועלינו כחברה. נוח לפוליטיקאים להתסיס את האווירה נגדם, אבל המצוקה של דרום תל אביב לא נובעת מהעובדים הזרים, אלא משנים של הזנחה. והפתרון היחיד הוא מדיניות הגירה, שגם תביא בחשבון את הנזק הבלתי הפיך לילדים".

מלחמה על גב הילד

עמדותיה המתקדמות של רוטלוי בנוגע לזכויות ילדים השתקפו כבר בהחלטותיה כשופטת בית המשפט לנוער בתל אביב, החל בסוף שנות ה-70, ואחר כך בבית המשפט המחוזי, שבו כיהנה כסגנית נשיא עד פרישתה ב-2008. מ-1997 אף כיהנה כיו"ר הוועדה ליישום האמנה הבינלאומית לזכויות הילד בישראל. כמו כן יזמה והיתה ממקימיה של עמותת עלם לנוער בסיכון.

בין פסיקותיה הידועות: איסור על ענישה גופנית בידי הורים; זכותם של ילדים לייצוג בבתי המשפט; הכרה באימוץ על ידי זוג אמהות לסביות; הגדרת מעמדם של חוקרי ילדים, והשתתפות ילדים בהליכים המשפיעים על גורלם.

רוטלוי אינה חוששת ללכת נגד הזרם גם בנושאים שיש בהם פוטנציאל נפיץ ביותר. כך, למשל, בשנים האחרונות היא משמיעה את קולה בבימות שונות בנוגע לבעייתיות של המשמורת המשותפת, מוסד שהיא מתנגדת לו מכל וכל.

בשנים האחרונות, אף שבארצות הברית ובמדינות אחרות בעולם הוכח שמשמורת משותפת לאחר גירושי ההורים מזיקה לילדים, בבתי המשפט זאת אופציה מקובלת ואף פקידות הסעד ממליצות עליה. גם ועדת שניט נתנה רוח גבית להמלצות ברוח זאת. ואולם, רוטלוי פוסקת כי הסכמים של משמורת משותפת אינם מיטיבים עם הילדים אלא עם ההורים. "משמורת פיסית משותפת פירושה טלטול הילדים מבית לבית כל יום", היא מזכירה, "איך זה יכול להיות טוב לילדים? אני אומרת, לצורך הדיון, שההורים ישאירו את הילדים בבית, וההורים יעברו לדירה אחרת וכל פעם יגיעו בתורנות להיות עם הילדים. נראה אם הם יסכימו. ומה יעשו כשהורה מתחתן? אני לא מתעלמת מכך שמושג המשפחה השתנה, וזאת לא המשפחה שבה הורגלנו. אבל ילדים, במיוחד בגיל הרך, אי אפשר להסביר להם את המעבר הזה מבית לבית.

"בתי המשפט לא יכולים לאשר הסכמים שאינם לטובת הילדים", מטעימה רוטלוי. "אבל בשיטת המשפט שלנו השופטים יודעים שאם בית המשפט יקשה, האשה לא תקבל גט. ובאין ברירה, נשים מוותרות על הרבה דברים כדי להשיג גט".

לדבריה, כל הרעיון של משמורת משותפת התחיל בארצות הברית משיקולים כלכליים גרידא. "הרעיון היה לא לשלם מזונות. אמרו: ‘נשים רוצות שוויון? אז שזה יהיה חצי חצי'. בהסכם גירושים כותבים על כל דבר איך מחלקים אותו. אבל ילד זה לא חלוקת רכוש. אני בעד חלוקת נטל שוויונית יותר. הלוואי שזה היה מתרחש במציאות. אבל רוב הגברים בישראל לא מעוניינים בשוויון. הדרישה הזאת היא סוג של מלחמה מצדם. קודם כל צריך להוכיח את השוויון בעת הנישואים. כל עוד לא מגיעים לשוויון בעת הנישואים, אין לזה מקום לאחר הגירושים".

לדברי רוטלוי, "מחקרים שנעשים בכל העולם מלמדים שילדים רכים בשנים, עד גיל 4, סבלו רגשית ממשמורת משותפת". באוסטרליה אף שינו את החוק, לאחר שהתברר שרוב הילדים חזרו לחיות עם האמהות, אבל הגברים שילמו פחות מזונות. בשיחות עם פקידות סעד, היא מוסיפה, התברר כי הן "פוחדות מאיומים של גברים כשהן כותבות תסקירים. מה יותר נוח מחלוקה באיצטלה אידיאולוגית של שוויון?"

בתי שימוש נמוכים

רוטלוי מאמינה שצריך לשתף גם ילדים צעירים בהחלטות הנוגעות אליהם, וזאת בהתאם לעקרונות האמנה לזכויות הילד. "באמנה יש סעיף יפה, שמשקף את הצורך להכיר בילדים כבני אדם נפרדים מאלה של הוריהם. בה בעת מבינים שהם נשארים תלויים בהם", היא מסבירה. "לבן אדם מבוגר יש זכות טבעית להיות מעורב בהחלטות הנוגעות אליו בכל שטחי החיים. אף אחד לא יחליט עליך בלי שתביע דעתך. אצל ילדים לא כך".

בתוכנית ניסיונית של בתי המשפט לענייני משפחה בירושלים וחיפה, שיזמה רוטלוי לפני כמה שנים, שיתפו ילדים שרצו בכך, בהסכמת הוריהם. "הכלל הוא שלעולם לא ישאלו ילדים ‘עם מי אתה רוצה להיות, עם אמא או אבא'. אבל בדרכים מקצועיות שהתוויתי, ילדים יכלו להביע את רצונם, מחשבותיהם ורגשותיהם בנושאים כלליים וספציפיים הקשורים אליהם".

רוטלוי מציגה דוגמה מעניינת לכך, הפעם מפרשת עמנואל. אותה פרשה שבה חצו את בית הספר החרדי לשניים, מצד אחד בנות מזרחיות ומצד שני אשכנזיות. הורי הילדות המזרחיות עתרו לבג"ץ בטענה לאפליה. "אני כמעט בטוחה שכאשר הגישו את העתירות בשמן של הילדות האלה, לא התייעצו עמן", היא אומרת. "גם כשהיה מדובר בהחזרתן לא שאלו אותן. והרי זה לא לטובתן; למה לכפות עליהן ללמוד במקום שבו קוראים להן בשמות גנאי?"

בחזרה לשדה המדמם של הגירושים. ישנו חשש שהבאה בחשבון של דעת הילד תנוצל על ידי הורה באמצעים פסולים, כמו סחיטה רגשית למשל. רוטלוי אומרת כי לא פעם היתה עדה למקרים שבהם ניכר כי ילדים הולעטו בהשמצות על אחד ההורים. אבל לטענתה, הקשבה מקצועית יכולה לנטרל את ההשפעות.

"צריך להבחין בין הקשבה למה יש לילד לומר בנושא ובין קבלת דעתו. ההחלטה בסופו של דבר צריכה להינתן על ידי מומחים", היא מטעימה. "הילד אמור לקבל הזדמנות לדבר בחופשיות לא במעמד ההורים או עורכי דין, בשפה שמובנת לו, בנימה ידידותית". לדבריה, יש מדינות, למשל בסקנדינביה, שבהן אי אפשר לאשר הסכמי גירושים בלי לשמוע את דעת הילדים. כך, למשל, התברר שילדים מעדיפים לבלות לבד עם ההורה שאינו המשמורן, ולא כל פעם בחבילה אחת עם יתר האחים. "ילדים מעדיפים פחות ימים, אבל לבלות זמן איכותי עם האבא. זאת נקודת מבט של ילדים והיא צריכה להישמע".

רוטלוי יוצאת מנקודת ההנחה שאפשר לנהל דיאלוג עם ילדים. "זה לא רעיון שלי", היא אומרת. "יאנוש קורצ'אק כתב שילדים חיים בתחושה שמבוגרים מחליטים מעליהם ומאחוריהם".

לדבריה, החוקרת האמריקאית ג'ודי ולרשטיין, שבדקה עמדות של אנשים שהוריהם התגרשו בילדותם, מצאה כי החוט המקשר ביניהם היה תחושתם הקשה שההורים החליטו "מאחורי גבם". "מצבם של ילדים ששיתפו אותם בהחלטות הקשורות בגירושים היה הרבה יותר טוב". החשיבות של השמעת קול הילד עלתה גם בסקרים פנימיים שהזמינה הוועדה של משרד המשפטים ליישום האמנה לזכויות הילד בראשות רוטלוי. "הקו הבולט בקרב ילדים שונים - בהם ילדי פנימיות או כאלה שעברו עבירות, יהודים וערבים כאחד, היה שלא מכבדים אותם", היא מספרת.

ואולם, אחת הטענות הרווחות כיום היא, שלילדים מוענקות בעצם זכויות יתר, שהמגמה של הצבתם במרכז הקצינה והסבה נזקים. רוטלוי טוענת כי מדובר בבלבול מושגים: "האמנה דורשת שנשים ילדים במרכז תשומת הלב הציבורית שלנו. זה לא אומר שמדובר באנרכיה ושיש לתת לילדים לעשות ככל העולה על רוחם".

לרוטלוי עצמה שני בנים ושני נכדים. בשנים האחרונות היא ממשיכה לעבוד עם משרד המשפטים בעניין יישום האמנה לזכויות הילד, ובצד זאת היא סבתא מסורה, שבתורנות שבועית לוקחת את הנכד שלה מבית הספר.

היא סבורה שיש לשתף ילדים גם בהחלטות הנוגעות לחייהם בעיר או בשכונת מגוריהם, כפי שנעשה למשל בסקנדינביה. כאן אפשר רק לחלום על כך, אבל היא סבורה שזה מעשי. "מדוע לא יישמע קול הילדים כשמתכננים שכונה או עיר, או בית ספר? כשנכנסים למוסדות ציבור או לבתי ספר את לא רואה בתי שימוש נמוכים, לא רואה ברזים נמוכים. שום דבר לא מותאם לגובה של הילדים, אף שהם שליש מאזרחי מדינת ישראל", מתרעמת רוטלוי. בכמה מוזיאונים בארץ אמנם דאגו לכך, אבל "מדוע בנו שדה תעופה ענק ולא חשבו על כך שצריך לעשות פינות משחקים לילדים?" הצרה היא שאין מדיניות מתוכננת. באופן כללי אין התייחסות לילדים כקבוצה בעניינים שחשובים להם".

על מערכת החינוך אין מלים טובות בפיה. לדעתה, המערכת מפגרת בתחום שיח הזכויות. "מערכת החינוך מפחדת מהמונח של זכויות הילד, ויותר קל לה לסלק ילדים מאשר להקשיב למצוקותיהם. אבל אובדן סמכות המורה התרחש הרבה לפני חוק זכויות התלמיד", היא אומרת. "הייתי רוצה שהמורים והמנהלים יתוודעו לשיח הזכויות - גם בנוגע לעצמם, לא רק לילדים. יש אי-הבנה של זכויות. ישנן זכויות אדם שנולדים אתן; זכות לשוויון היא זכות מולדת".

תומר אפלבאום


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו