בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בחזרה לאחד הדימויים השנויים במחלוקת בספרות הילדים המקומית

עליקמא הקטן נחקק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, אך הוא גם מוקד למחלוקת. היוצרת שלו, מרים ברטוב, שהלכה לעולמה בגיל 97, פעלה בעולם שבו המלה "כושון" לא היתה עלבון

28תגובות

זהו ככל הנראה אחד הדימויים החקוקים בזיכרון יותר מכל בספרות הילדים המקומית: דמותו של עליקמא הקטן של המאיירת מרים ברטוב. החרוזים של ספר הילדים הזה מ‑1948 (הוצאת סיני) שקעו לתהום הנשייה מזמן, אך דמותו פרושת הידיים של הילד השחור חיה וקיימת.

עדות לנפלאות הזיכרון התבררה כמעט יחד עם הידיעה על מותה של ברטוב בסוף יוני. עליקמא, הילד והטורבן, התייצב חיש קל מול עיני, ברור וחי, נשלף ממגירה שאף פעם לא ידעתי על קיומה.

זהו כוחו של דימוי. אין ספק שברטוב, המאיירת הוותיקה שהלכה לעולמה בת 97, פיענחה את סודה של אמנות האיור. נראה שיכולתה ליצור דימוי על-זמני שכזה, המושך את העין במיוחד בגיל הרך, היא גם שהפכה את הספר ליצירה המצויה על המדפים כבר יותר מ‑60 שנה. זאת, אף שהספר עצמו נעשה שנוי במחלוקת עם השנים בגלל תוכנו, ובמיוחד בגלל השימוש במלה הנחשבת ללא תקינה פוליטית: כושון.

אבל עוד לפני שמתייחסים לבחירה בסיפור על ילד שחור, מה הסתתר מאחוריה ואיך הדבר נתפש כיום, מותר לשער כי הדימוי נוצר כנראה בראש וראשונה בגלל דלות החומר. בראיון עמה, שקיימה המאיירת מיכל בוננו ב‑2005 ושהופיע ב"ספר המאיירים הגדול" בהוצאת מוזיאון ישראל, אישרה ברטוב כי "הסיבה היחידה לכך שעליקמא הוא ילד שחור היא סגנונית. זו היתה אפשרות לתת את הדמות בצורה חזקה וזה התאים לאופי ההדפסים בשחור-לבן".

כל מאיירי התקופה היו צריכים להתמודד עם האילוץ הזה, אבל דומה שבמקרה של ברטוב, המגבלה הזאת התאימה לסגנונה. "במגזרות השחור, הלבן והאדום יש משהו מאוד מודרני וגרפי", אומרת אורנה גרנות, מנהלת ספריית האיור במוזיאון ישראל. "יש משהו רענן מאוד במראה הזה, משהו שמושך ילדים עד היום. בעבודה בחיתוכים ופחם יש אקספרסיביות גדולה וניקיון קווי בו-בזמן".

לדברי גרנות, ברטוב עשתה התאמה מהמודרניזם והסגנון הבינלאומי (באוהאוס) ששלטו באמנות שספגה בנעוריה בגרמניה לעולם של ספרי ילדים. "רוב ספרי הילדים נגועים בעודף פרטים. אצלה שולט הנטורליזם. המגזרות גורמות לפישוט וניקיון ועדיין היצירה שלה מחוברת מאוד לילד. נקודת המוצא כאן היא חזותית. קודם כל היא עשתה את התמונות, המותאמות לעולמו של הילד. רק אחר כך היא חשבה על הסיפור. מגזרת היא דבר משחקי מאוד. מזמין לשחק, להזיז. פיקסו ידע זאת וגם מרים ברטוב ידעה זאת".

"אין ספק שמפתה בעבודות של שחור-לבן ליצור דמות כמו עליקמא", מסכימה חוקרת ספרות הילדים ד"ר יעל דר, "אבל אי אפשר לומר שלברטוב אין אובססיה לשחורים. עם זאת, היא באמת מטפלת יפה בדמויות, וזה יהיה שטחי לומר שמדובר בגזענות".

דר סבורה שעליקמא הוא "אחד מספרי הפעוטות הכי מוצלחים בעברית, שמצליח לספר סיפור מינימלי לילדים קטנים מאוד. בכל עמוד בספר יש תואם מדהים בין הטקסט הקצר והמתנגן והמחורז נהדר לבין הציור האפקטיבי שבדף הנגדי. אין ספק שהשימוש העודף במלים כושון ושחרחר קצת חשוד, אבל אני לא בעד למחוק אותן".

לדבריה, ספרה של ברטוב "איפה רותי" מספר על ילד במשפחה יוצאת תימן, גם אם לא במוצהר. בספר מוזכר גם השם יפת, והדמויות המאוירות מזכירות תימנים: הילדים בפיאות, האם במצנפת אופיינית. לדברי דר, דווקא העובדה שהאפיון התימני ניתן במשתמע הופכת את הסיפור לאוניברסלי: "בשנות ה‑50, שיא העלייה, כשהגזענות משתלחת, זהו בעצם מהלך של קבלת האחר".

ואמנם, לדברי בתה של ברטוב, חנה כץ, "אמא מאוד התעניינה בתימנים. היתה בקיבוץ מורה שכירה ממוצא תימני שאמא התיידדה אתה. אני זוכרת ששתינו הולכות אליה והיא מלמדת אותנו תכי רקמה תימנית". דר אומרת כי ההיקסמות מהאקזוטי והאחר איפיינה במיוחד את יוצאי גרמניה, "בגישה קולוניאליסטית לגמרי".

סיוטים מיהושע הפרוע

ברטוב פירסמה כ‑20 ספרים וב‑1986 קיבלה במוזיאון ישראל את פרס בן-יצחק על מפעל חיים, פרס האיור החשוב ביותר בארץ.

היא נולדה ב‑1914 בהמבורג שבגרמניה. אמה מתה כשהיתה בת ארבע. בראיון ב"ספר המאיירים" סיפרה שבילדותה הושפעה מאוד מהספר "מקס ומוריץ" של וילהלם בוש וגם מ"יהושע פרוע" של היינריך הופמן. ואמנם, באוסף הספרים שהיא תרמה למוזיאון ישראל לפני כעשור היו מהדורות רבות של "יהושע פרוע", חלקן נדירות. "היתה תמונה שתלשתי מ'יהושע פרוע' ­ החייט עם המספריים הגדולים ­ כי היו לי סיוטים ממנה בלילה", סיפרה. "אפשר לומר שהם לא ספרים פדגוגיים, אבל הם מעולים מבחינה אמנותית". נראה שאפשר לומר זאת גם על מקצת מספריה.

באותו ראיון היא גם סיפרה על מקורות ההשראה האמנותיים שספגה בבגרותה בהמבורג. לדבריה, בעיר זאת היתה סצינת אמנות תוססת. בין האמנים שהשפיעו עליה ציינה את קתה קולביץ, אמיל נולדה ופרנס מזרל, "גרפיקאי ואמן פוליטי שעשה חיתוכי עץ מקסימים", כדבריה. כשהיתה בת 16 נרשמה לאקדמיה לאמנויות ובחרה במקצוע הגרפיקה. ב‑1933, עם עליית הנאצים לשלטון, לפני שסיימה את לימודיה, סולקה מהאקדמיה. בעקבות זאת התפתחה בה תודעה ציונית, וכשכל משפחתה ברחה לארגנטינה, עלתה לבדה לארץ ישראל.

היא התיישבה בקיבוץ גברעם ליד אשקלון. "בקיבוץ לא העריכו במיוחד אמנים", מספרת בתה, "לכן היא עבדה במחסן הבגדים בתור מגהצת. אחרי יום העבודה היתה מציירת עד הלילה. קראו לה עצלנית. לצייר זה לא נחשב. אבל במשך הזמן נתנו לה יום אחד בשבוע לצייר".

במשך שנותיה בגברעם הכינה ברטוב כרזות וקישוטים לצורכי הקיבוץ ואיירה הגדות. לדברי הבת, היא גם ציירה קריקטורות על חיי הקיבוץ, אך אלה לא פורסמו. כץ מספרת כי היא גם המשיכה תמיד לעסוק באמנות פלסטית והציגה את ציוריה בתערוכות בקיבוץ. יחד עם בן-זוגה ואבי שלושת ילדיה עזבה ברטוב את הקיבוץ ב‑1961 והתגוררה בבאר שבע ואחר כך בעומר ובנתניה.

מעליבאבא לבבא קמא

חנה כץ מספרת כי מכיוון שאמה חשה שאינה שולטת די טוב בעברית, תמיד נתנה לאחרים לכתוב את החרוזים. אבל תמיד לפי רעיון שלה. את החרוזים של "עליקמא הקטן", ספרה הראשון, כתב שחקן תיאטרון האֺהל יהודה גבאי. הספר ראה אור בהוצאת סיני. לדברי כץ, בנו של בעל ההוצאה טוען שהשם עליקמא הוא צירוף של עלי מעליבאבא (ו‑40 השודדים) וקמא מהגמרא בבא קמא.

בסיני יצאו לאור גם יתר ספריה המוקדמים של ברטוב, בהם "איפה רותי" ב‑1956. בראיון אתה ב"ספר המאיירים" סיפרה ברטוב שסיני הוציאה לאור בעיקר ספרי קודש, אלא שגזבר הקיבוץ הכיר את בעליה וכך הדפיסו את ספריה.

דר תוהה מדוע בעצם לא פירסמה ברטוב בספרית פועלים, שהיתה הוצאת הספרים של הקיבוצים. ההשערה של דר היא ש"אין קולקטיב בספרים של ברטוב". היא תמיד מציגה דמות אחת יחידה. לדבריה, אולי היתה התנגדות לספרות כזו, שהיא אוניברסלית יותר ואינה מתרחשת בקיבוץ.

ברטוב לא היתה אדישה לטענות שהתעוררו על עליקמא. "זה כאב לה כשלפני כמה שנים, כשהאתיופים הגיעו, החלה תלונה על כך שהספר הוא לא פוליטיקלי קורקט", מספרת בתה. "אבל אנחנו היינו שרים 'פעם הייתי כושי קטן'. אמא היתה הבן-אדם הכי פחות גזעני שאני מכירה. היא פשוט התעניינה באנשים מארצות כאלה".

בהוצאת סיני החליטו להתייחס לטענות, ולמהדורה מהודרת של הספר, במלאות לו 50 שנה, נוספה הערה: "זכרו שלפני 50 שנה, כש'נולד' עליקמא, המלה כושון לא נחשבה מלת גנאי, אלא כינוי לאדם שנולד בארץ כוש".

גרנות סבורה שבאיצטלת התקינות הפוליטית "נטפלים לספר", כדבריה. "יותר קל לאנשים להיטפל למלים, כי התייחסות ביקורתית לאיור אינה מובנת מאליה. בינתיים אני לא רואה שהספרים הרבים שמתפרסמים על כהי עור, או אתיופים, כל כך נמכרים ואהובים כמו עליקמא. ספר ילדים משקף את התפישה של הילדות של זמנו. אני סבורה שהילדות הזאת כפי שהיא ניבטת מעליקמא היא משחקית ושובבה, מעט נאיבית. אני מאמינה לתמימות הזאת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו