בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרי הלימוד עדיין מדירים יוצרים מזרחים

גם כיום התלמידים עדיין מתוודעים בעיקר להיסטוריה של יהודי אירופה. להדרה הזאת, מזהירים פעילים חברתיים, יש מחיר כבד. משרד החינוך בתגובה: האיכות הספרותית היא הקובעת מה ייכלל בתוכנית. כתבה שנייה בסדרה על מערכת החינוך

76תגובות

לפעמים די בסיפור כדי לזקוף קומתה של ילדה. זה קרה לזמירה פורן ציון, מרצה לספרות ומגדר במרכז האקדמי קרית אונו, כשלמדה בבית הספר התיכון. היא התוודעה לסיפורה של עמליה כהנא כרמון "נעימה ששון כותבת שירים", והוא עורר בה תחושות של שייכות וגאווה במוצא שלה.

"למדתי במגמה ספרותית באור יהודה, וכשהתחלנו ללמוד את הסיפור, הייתי בעננים", היא נזכרת. "זו היתה הפעם הראשונה שקראתי משהו כזה שדיבר אלי. שהבנתי את השפה והתחברתי. זה היה רגע של הארה ענקית שיש בכלל אופציה כזו, ספרות מזרחית".

בסיפור של כהנא כרמון הגיבורה, תלמידת כיתה ח' שמוצאה מזרחי, מספרת את סיפורה בגוף ראשון. נעימה ששון היא נערה מתבגרת שעולמה הפנימי עשיר, והיא מתחילה להתוודע ליכולת הכתיבה שלה ולייעודה המסתמן להיהפך לסופרת. זהו מוטיב קלאסי בספרות, ואין לו בהכרח קשר למזרחיות. אבל השפה והרבדים הפנימיים של הסיפור הם מזרחיים.

מאיר גל

ד"ר פורן ציון, שהוריה האזינו כל יום בשעה יעודה לשיריה של אום כלתום ברדיו, חשה כבר כילדה שהזהות שלה וסיפורה המשפחתי אינם חלק מההגמוניה. לדבריה, התלהבה מהסיפור כבר מעצם אזכור שמה של הגיבורה, נעימה. ייתכן שהגילוי של מקור ההזדהות החשוב הזה בתקופת ההתבגרות, הוא זה שגרם לפורן ציון לעסוק בזהות המזרחית באופן מקצועי בבגרותה.

לפני כמה שבועות חתמו נציגים רבים מקואליציית "לבי במזרח" (מקבץ של ארגונים חברתיים), והיא ביניהם, על מכתב שבו הם מוחים על הדרת ההיסטוריה, הספרות והמורשת התרבותית המזרחית מתוכנית הלימודים. במכתב, שהפנו לשר החינוך גדעון סער, הם קבלו במיוחד על דחיקת המזרחים מתוכנית הלימודים החדשה בספרות. עד היום לא ענה שר החינוך על הבקשה לפגוש אותו.

זו לא היתה המחאה הראשונה בנושא. ב-2003 מחו כמה ארגונים ובראשם הקשת הדמוקרטית המזרחית על האפליה הזאת בתוכנית הלימודים באוזני השרה לימור לבנת. להפתעתם, אז מצאו אוזן קשבת לטענותיהם. לבנת, שהעריכה את המשוררת והפעילה החברתית המנוחה ויקי שירן והיתה בקשר טוב אתה, הסכימה שהמצב בכי רע מבחינת ייצוג המזרחים בלימודי הספרות וההיסטוריה. שתי מומחיות, פורן ציון בספרות ושירה אוחיון בהיסטוריה, הוזמנו לכתוב הצעה לתיקון המעוות. בעקבות המהלך הזה, מספרת אוחיון, נכלל פרק חדש, "יהודים באיסלאם בין שתי מלחמות עולם", כחובה בבחינת הבגרות, וכך גם סיפור קצר של סמי ברדוגו ("חיזו בטטה"). ואולם, עם השנים והשינויים שחלו בתוכנית הלימודים ננטשו הפרק והסיפור ונשכחו, אין מלמדים אותם עוד.

שילוב ההשכלה והדת

המחאה הנוכחית התעוררה בגלל תוכנית הלימודים החדשה של משרד החינוך במקצוע הספרות (שתיכנס לתוקפה בעוד כשנתיים). בתוכנית זו אמנם נוספו שלושה משוררים מזרחים, אבל הפעילים טוענים שזוהי טיפה בים. "הבעיה היא שהחומר הנלמד - בספרות, בשירה, בהיסטוריה, באמנות פלסטית, בתרבות בכלל - מספר את הסיפור היהודי האירופי-אשכנזי, ובעצם מדירים את כל היצירה המזרחית", מבהירה האמנית והפעילה החברתית שולה קשת, העומדת בראש תנועת "אחותי". לדבריה, כך גם בנוגע לתרבות האתיופית והערבית.

"תוכנית הלימודים מספרת את ההיסטוריה באופן צר מאוד", ממשיכה קשת. "למעשה היא מספרת את ההיסטוריה של קבוצה אחת מתוך קבוצות רבות בחברה הישראלית. זה נזק עצום לתלמידים ולתלמידות, שבעצם אינם לומדים את ההיסטוריה שלהם".

דווקא הניסיון לכלול בתוכנית החדשה יוצרים מזרחים נוספים נראה לפעילי "לבי במזרח" כעלה תאנה והדגיש עוד יותר את החסר. "במקום הגישה המדירה, אנחנו תובעים כיום שמשרד החינוך יפתח תוכנית רב-אתנית, רב-תרבותית, שילמדו בה גם את התרבות וההיסטוריה המזרחית לצד אלה של אירופה", אומרת קשת. "כשאני צריכה למחוק את הזהות שלי, את ההיסטוריה שלי, את התרבות שלי, להשתכנז, להפנים רק את ההיסטוריה של יהדות אירופה ואת תרבותה - זה סירוס טוטלי. זה מחיקון".

להכללת התרבות המזרחית בתוכנית הלימודים משמעות עמוקה, אומרת פורן ציון. לדבריה, לספרות ושירה מזרחיות יש מאפיינים מובהקים הנוגעים לא רק לשפה ולסגנון אלא בין השאר גם לתמות של זיכרון והגירה - כל אלה הרי נוכחים בחייהם של ילדים ממשפחות מזרחיות, שהם לפחות חצי מהתלמידים, גם אם הם בני הדור השני והשלישי להגירה. וכשם שהרבדים הללו נוכחים בשכבות העמוקות של ספרות שיש בה נגיעות לשואה או לחיים באירופה לפניה, וכך היא מקרבת אליה ילדים ממוצא אשכנזי, מדוע, שואלת פורן ציון, שתכנים אלה לא ייוצגו גם בספרות שתהיה רלוונטית לילדים מזרחים?

העדרם של תכנים אלו מתוכנית הלימוד הוא איפוא הפסד לדורות. "יצירה זו קשורה קשר הדוק לספרות תורנית של יהודי ארצות האיסלאם", היא מטעימה. "השירה והספרות המזרחיות משמרות לא רק את התבניות הלקוחות מהשפה הערבית בציטוטים, במלים, אלא גם את צורות החשיבה המאפיינות את המזרח. כך, למשל, לעומת תרבות המערב שהתבססה על המדע ואמרה 'או זה או זה', התפישה בתרבות המזרחית היא של 'גם וגם'. יהודי ארצות המזרח לא נאלצו לבחור בין להיות משכיל לבין להיות דתי כמו במערב. באירופה אם היית משכיל, יצאת מהדת. במזרח לא. לכן ניתן לראות ציטוטים מרובים גם מהתפילה והפיוט ביצירות מזרחיות".

לדברי פורן ציון, את המאפיינים הללו אפשר לראות ביצירתם של משוררים כחביבה פדיה, "המשלבת בטקסטים שלה גם תרבות תורנית וקבלה; שמעון בלאס, שעולם האסוציאציות שלו בסיפורים הקצרים נשען על זיכרון, היסטוריה ושפה של עולם המזרח; סמי מיכאל המשלב מערב ומזרח; אלמוג בהר; ויקי שירן".

פורן ציון, שחקרה את תוכנית הלימודים בספרות, מוסיפה שאי-הכללתה של היצירה המזרחית אינה עולה בקנה אחד עם המטרות המוצהרות של התוכנית, שהן בין השאר: "טיפוח רגישותם הספרותית ועצמאותם של הלומדים כקוראים שמודעים ורגישים לדקויות של המבע הספרותי", או "הבנת העמדה ביצירה ספרותית - עמדה תרבותית, לאומית והיסטורית, העמקת הזיקה למורשת התרבותית וחיזוק הזהות היהודית והישראלית-יהודית על ריבוי פניה בתקופות שונות".

גם ביאליק וגם כהנוב

דניאל צ'צ'יק

משוררים מימי הביניים, אנשי תור הזהב בספרד, בהם יהודה הלוי, אמנם נכללים כחובה בתוכנית הלימודים. "חשוב ללמד על כך", אומרת פורן ציון, אבל מדוע, היא תמהה, לא לומדים את הפייטנים שלום שבזי (בן המאה ה-16) או ישראל נג'ארה (מהמאה ה-17) שיצירתם היא נכס צאן ברזל? ומה בנוגע ליצירה עכשווית?

לדבריה, נוכחותם של המשוררים והסופרים המזרחים עדיין בטלה בשישים גם בתוכנית החדשה. נוספו אמנם שירים חדשים של שמעון אדף, אבל הם עדיין בחירה, ואין זה מספק, מכיוון שהדבר עדיין תלוי במורה. "מתוך 42 יצירות שתלמיד לומד, יכול להיות מצב שאם לא בחר את רוני סומק וארז ביטון או 'חצוצרה בוואדי' של סמי מיכאל, הוא לא יפגוש ביוצר מזרחי. זה לא שאני אומרת, רוני סומק במקום ביאליק. אבל אפשר ללמד שלושה שירים של ביאליק במקום שישה ועוד שלושה של משוררים מזרחים".

לדבריה, בעקבות המפגש של לבנת עם אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית בזמנו הוצעה תוכנית אלטרנטיבית, אבל ועדת המקצוע התנגדה בתואנה שזו לא ספרות טובה מספיק. "מי קובע מה זו ספרות טובה?" היא קובלת. "הצענו ללמד רומן של סמי מיכאל, לא כבחירה, סיפורים קצרים של שמעון בלאס וטקסטים של ז'קלין כהנוב העוסקים בהוויה של מזרח ומערב. כך גם רונית מטלון, עמליה כהנא כרמון, סמי ברדוגו, אמירה הס ועוד שורה של משוררים כלל לא מוכרים כמו שלמה זמיר, משה סרטל, מירי בן שמחון ואודט אסידו (חפציבה). "ליוצרים אלה צריך לעשות העדפה מתקנת", היא אומרת, "כי הם לא הצליחו לחדור לציבור הרחב. לממסד יש חלק נכבד בתהליך הקאנוניזציה ומה שקבע הוא הפוליטיקה של הספרות שקידמה רק את המשוררים האירופים. למשורר כמו שלמה זמיר לא היה סיכוי לחדור".

היא מוסיפה ש"אי אפשר להגיד 'אין ראויים'". למי שסבור אחרת היא מציעה לעיין בשני ספרים שראו אור השנה, "עיונים בפואטיקה מזרחית" מאת קציעה עלון ו"מה זה להיות אותנטי - שירה מזרחית בישראל" מאת יוחאי אופנהיימר.

"יש חשיבות רבה שבגיל ההתבגרות תלמידים יתקרבו לעולם הזה", מסכמת פורן ציון. "באמצעות החשיפה הזאת אפשר לקרב תלמידים לשיח הספרותי והחברתי בישראל". לדבריה, כשתלמידים לומדים שירה או ספרות מזרחית, "מרגישים את הניצוץ והאור בעיניים. ההזדהות שלהם היא בשיאה".

גם שירה אוחיון, כיום המנהלת החינוכית של התזמורת האנדלוסית הים תיכונית, מכירה את הברק בעיניים של מי שלומדים יצירה מזרחית. היא לימדה בבית הספר קדמה לצד מנהלו סמי שלום שטרית. אוחיון אומרת כי גם בתוכנית הלימודים בהיסטוריה המצב בכי רע. "יש פרק שלם על היווצרות לאומיות באירופה. למה לא לומדים משהו על לאומיות במזרח התיכון? הגישה היא אירופוצנטרית. פרשות כמו הוויכוח על ילדי תימן, ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, ילדי הגזזת - מחוקות. אפילו סוגיות כמו המעברות, הגירה וקליטה לא ממש נלמדות לעומק".

לדבריה, התוצאה גרועה מכל בחינה שהיא. "כשהייתי מורה בשכונת התקוה בתל אביב, היו תלמידים שאמרו על יום השואה, אנחנו לא חוגגים את החג הזה, כי זה חג של אשכנזים. זה מופרך, הרי היטלר לא עשה הבחנה. אבל החשיפה החד-צדדית מנכרת אותם ויוצרת פילוג. כל ילד במדינת ישראל צריך למצוא בתוכנית הלימודים חיבור למקום שבו הוא חי".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "תוכנית הלימודים בספרות נקבעה על ידי ועדת המקצוע, בה יושבים מומחים מהאקדמיה ומורים ותיקים ומנוסים בתחום. הוועדה בוחרת את היצירות הנכללות בתוכנית הלימודים על פי שיקול של איכות ספרותית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו