בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתי ולמה עדיף לתת לילד לנצח

מאחורי השאלה המעסיקה כל הורה, אם לתת לילד לנצח או לאפשר לו גם להפסיד, עומדת השאלה, מהי מבחינתם המשמעות של ניצחון ושל הפסד

8תגובות

ערב אחד לא מזמן, קצת לפני שעת ההשכבה, שני פעוטות צעדו בחוסר חשק אל חדר האמבטיה כדי לצחצח שיניים. בדרך לשם הודיע בני בן הארבע לאחותו הקטנה: "אני מנצח. אני מנצח!"

ניצחון בצחצוח שיניים.

יש לי ילד כזה, תחרותי. כשאני משחק אתו בייסבול הוא אומר: "אני אהיה הינקיז ואתה יכול להיות הקבוצה שתפסיד".

במאמר שהתפרסם לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" תוארה תשוקת הניצחון העזה של הנשיא ברק אובמה. במפגש פרידה מקבוצה של מתמחים, המתחרה הראשי נתן להם עצה לחיים: "כשיהיו לכם ילדים, חשוב לתת להם לנצח", אמר אובמה; והוסיף בחיוך: "עד גיל שנה". אז הם יכולים לחזור לנצח בעצמם.

אובמה התלוצץ, אבל אולי יש צדק בדבריו. האם עדיף ללמד ילדים בדרך הקשה, ששמחת הניצחון מתוקה יותר למי שטעם תבוסה? או שמא כדאי לתת לילד לנצח, ולאפשר לניצחון להיות חלק מההנאה? האם קיימת אסטרטגיה שתטפח את אושרו של הילד ואת כישוריו, גם כשמדובר רק במשחק מונופול?

"מחקרים מראים חד-משמעית שתחרות היא הרסנית, במיוחד לילדים, אבל לא רק להם", אומר אלפי קון, כותב ומרצה שדעותיו על ההיבטים השליליים של התחרות זוכות לפופולריות גדולה בתחום החינוך. לדבריו, "זאת דרך רעה לגדל ילדים. נראה שדווקא העדר תחרות הוא תנאי מוקדם להצטיינות ברוב התחומים, בניגוד לדעה המקובלת".

ואולם, קשה ליישב דברים אלו עם המציאות של החיים המודרניים; בין שזהו מרוץ לנשיאות ובין שזו אולימפיאדה. נדמה שתפקיד ההורים הוא להכין את ילדיהם למציאות של מיעוט במנצחים ובמשאבים.

חוקרים רבים מסכימים שיצר התחרות טבוע בנו והוא חלק חיוני מחיינו. מחקרים מראים שבתנאים מסוימים תחרות יכולה לשפר את ביצועינו ואת מצב הרוח שלנו. מצבנו טוב יותר כשאנחנו מנסים לנצח (בניגוד למצבנו כשאנחנו מנסים לא להפסיד) וכשאנחנו חשים ביטחון. זה נכון במיוחד כשהסיכון שאנחנו מקבלים עלינו נמוך, והמוטיבציה שלנו היא לא רק לנצח אלא גם לרכוש בקיאות ומיומנות.

ואולם, במפתיע רבים מהחוקרים מסכימים עם קון, שתחרות פרועה עלולה לגרום חרדה, לפגוע בביטחון העצמי ובביצועים ולהרתיע מהשתתפות במשימה. במאמר המנתח מאות מחקרים העוסקים בתחרות, שמתפרסם ב"Psychological Bulletin", כתב העת של התאחדות הפסיכולוגים האמריקאית, לא נמצאו ממצאים מובהקים. נראה שלפעמים תחרות משפרת ביצועים, ובאותה מידה לפעמים לא. כיצד אפשר ליישב את ההשקפות המתחרות האלה?

החדשות הטובות הן שהורים יכולים להגדיר את המשמעות של תחרות בעבור ילדיהם. כך גורס ד"ר דייוויד שילדס, מרצה לפסיכולוגיה של החינוך בקולג' סיינט לואיס. "לילדים יש הבנה שטחית של תחרות", אומר שילדס, "הם יודעים שזה קשור איכשהו ל'ניצחון'". במלים אחרות, בני ככל הנראה אינו מבין לעומק את דבריו כשהוא אומר לי שהוא רוצה לנצח אותי. לכן העצה הראשונה של שילדס היתה, "תן לו לזרום עם הפנטסיה שלו, אין בזה שום בעיה". מה הלקח להורים? נסו לשנות את אופי המשחקים שאתם משחקים עם ילדיכם ולשים דגש על שיתוף פעולה.

ניסיתי את התובנות החדשות על בני. הצעתי לו לשחק מסירות בכדור. "כן!" הוא אמר בהתרגשות, "אני אתפוס את הכדור יותר פעמים ממך". לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק. אני לא חושש שהוא ייהפך למניאק תחרותי. אני שומע רבים מחבריו, במיוחד בנים בכורים, מדברים על ניצחונות כעל דבר טוב, אבל בלי להבין באמת למה, או במה מדובר.

שילוב של תחרות ושיתוף

אבל אפילו חוקרים שאינם מתלהבים ממטאפורות משדה הקרב, המתארות תחרות כמשחק סכום אפס, מודים שתחרות היא חלק בלתי נמנע מהחיים. ד"ר ג'ון טואר, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סיינט תומס במינסוטה, הוא חוקר תחרות ומאמן את קבוצת הכדורסל של האוניברסיטה. לדעתו, חיסול התחרות הוא רעיון לא ריאלי.

טואר עשה סדרה של מחקרים שבהם בדק את ביצועיהם של ילדים בני 9-14 בזריקות לסל. הוא בחן זאת בשלושה מצבים: שני שחקנים זה מול זה (תחרות ישירה); שני שחקנים שזרקו לסל יחד במטרה לקבל את הניקוד המשולב הגבוה ביותר (שיתוף פעולה); ושני שחקנים שאיחדו כוחות במטרה לנצח זוג שחקנים אחר (שיתוף פעולה משולב בתחרות).

שביעות הרצון הרבה ביותר, ולרוב גם הניקוד הגבוה ביותר, הושגו בשילוב בין שיתוף פעולה לתחרות. "זה הממצא הכי עקבי שגילינו", אומר טואר, "ילדים מעדיפים את השילוב של תחרות ושיתוף פעולה. הוא מגדיל את ההנאה מהמשחק במידה ניכרת".

אבל מה בנוגע לילד שמשחק לבדו, או עם אחותו, או בחברת כמה ילדים אחרים? לטואר יש כמה עצות מעשיות: לדבריו, הצורך להרגיש טוב ולהבין את העולם הוא צורך בסיסי יותר של ילדים מהצורך לנצח. אם אניח לבני לנצח כל הזמן, ייתכן שבהתחלה הוא ירגיש טוב, אבל בשלב מסוים הוא יחוש שמשהו לא בסדר. הוא צריך לחוות הפסד, ועדיף שזה יקרה בסיטואציה של שיתוף פעולה והשגת בקיאות ומיומנות.

"אחת הבעיות הגדולות ביותר בפסיכולוגיה היא הרצון שהילד ירגיש טוב כל הזמן", אומר טואר, "הניסיון להימנע מתחרות מנפח אותה לממדים מוגזמים".

דבר האלוף

אלוף הטניס אריק ואן דילן היה בנעוריו, בסוף שנות ה-60, השחקן הטוב ביותר במדינה. הוא זכה בגביע דייוויס ב-1972, כשותפו של סטן סמית בטניס זוגות, וניצח את ג'ון מקנרו הצעיר בווימבלדון. חוץ מזה הוא אב לחמישה שמשקיע מחשבה רבה בהורות.

הדגש על תחרות, אומר ואן דילן, הוא החמצה של העיקר - אפילו בתחרות מקצועית בין אלופים. לדבריו, השחקנים הגדולים ביותר שנגדם שיחק הם מומחים בפתרון בעיות. כשהם משחקים, הם נהנים מהאתגר הטמון בפתרון בעיה מורכבת. הניצחון או ההפסד הם רק תוצר לוואי של ההצלחה בפתרון הבעיה. לדבריו, הם משתמשים באותה מיומנות של פתרון בעיות גם מחוץ למגרש הטניס. והוא לא הבחין שביטחונם העצמי מתערער כשהם מפסידים או מתגבר עם הניצחון.

בעקבות השיחות עם ואן דילן וטואר נדמה לי שהבעיה טמונה בכלל בשאלות ששאלתי את עצמי בתחילת הדרך: באיזו תדירות עלי לאפשר לבני לנצח? אולי השאלה הנכונה היא מה המשמעות של ניצחון או הפסד. התשובה היא שלרוב, המשמעות הרבה פחות דרמטית מהרושם שמתקבל מצפייה בטלוויזיה. לכן אולי התפקיד שלי הוא לא להקנות למלים האלו חשיבות רבה מדי, אבל גם לקבל אותן כחלק מהחיים.

דייוויד ג'ונסון, מרצה בדימוס לפסיכולוגיה של החינוך באוניברסיטת מינסוטה, האחראי למחקר פורץ דרך בשאלה מהם התנאים שבהם תחרות היא מהנה ומשפרת ביצועים, הציע דרך אחת לשנות את ההתייחסות לניצחון: לגרום לילד לעודד ילדים אחרים, לזהות מצוינות ומאמץ של אחרים ולהביע את תמיכתו. בדרך הזאת, לדבריו, אפילו בלהט התחרות יוכל הילד לפתח רוח של שיתוף פעולה. וכשהוא יפסיד, משום שהפסד הוא בלתי נמנע, הוא יזכה לעידוד ותמיכה מצד חבריו.

לפי ג'ונסון, כשהדגש אינו על ניצחון אלא על מיומנות ואיכות הביצוע, הן הפרט והן הקבוצה צומחים ומתפתחים בתוך התהליך. "היצירתיות, החדשנות, איכות התוצר, כולם משתפרים כשמטפחים את הכישרונות והביצועים של אחרים", הוא אומר. זאת לא עצה פשוטה להורה שמנסה ללמד את בנו לא לייחס חשיבות רבה מדי לתחרות, במיוחד בתרבות שהמסרים בה הפוכים.

ניסיתי ליישם את העצות האלה. בפעם הבאה ששיחקתי בייסבול עם בני ועם שניים מחבריו, עודדתי אותו לשבח אותם על מאמציהם ויכולתם. כבר בתחילת המשחק היתה לבני חבטה מצוינת, ואחריו גם אחד מחבריו הצליח לחבוט היטב. "מעולה!" צעק לו בני. כעבור כמה ימים התכוונו לשחק בייסבול שוב, הפעם עם אחותו הקטנה. הזכרתי לבני לעודד אותה על מאמציה. "אני יודע", הוא ענה כשהוציא את המחבט מהתיק, ובתי מיהרה לצעוק, "אני חובטת ראשונה!"

 

מאנגלית: נילי אלכסנדרוביץ

אז מתי ולמה עדיף לתת לילד לנצח? שתפו אותנו מנסיונכן/ם האישי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו