בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עפרה גלברט-אבני חוזה את העתיד

סופרת הילדים עפרה גלברט־אבני התחברה לעולם המקוון, כפי שמעיד ספרה החדש “החיים שלי, דוט.קום”. זה אולי לא מפתיע: כבר בספר מ–1984 היא תיארה מכשיר שאינו אלא ג’י־פי־אס

2תגובות

זמן רב היססה עפרה גלברט־אבני לפני שכתבה סיפור שמעורב בו העולם הווירטואלי. אבל בסופו של דבר, היא אומרת, הספר החדש שלה, “החיים שלי, דוט.קום” ‏(הקיבוץ המאוחד‏) - שעלילתו מערבת קשרים שהחלו באינטרנט, שוטטות בבלוגים וגילויים בפייסבוק - נולד באופן טבעי.

“בהתחלה ניסיתי לברוח מהעולם הזה”, מספרת סופרת הילדים בגילוי לב, “חשבתי שאסתדר בלעדיו. אבל את מגיעה לזה בין שתרצי ובין שלא כשאת מתבוננת בעולם של הילדים. אי אפשר היום להפריד בין העולמות”.

דניאל בר און

גלברט־אבני מתפעלת מהשליטה של ילדים במדיום הדיגיטלי - למשל מכך שנכדתה בת החמש מפליאה לגלוש באתרים בלי לדעת אנגלית - ובכלל מהאפשרויות שהעולם החדש צופן, באופן שמסגיר את היותה מהגרת בעולם שעדיין זר לה למדי. היא מסבירה זאת בכך ש”סביבת ההתרחשות יכולה להתחלף. בעיני היא רק משמשת רקע. מה שחשוב בעיני הוא איך אדם, ובמיוחד ילד, מתנהל בחברה. המאבקים שהוא צריך לנהל, המקום שלו בחברה”.

מכיוון שמוקד העניין שלה הוא הילדים, נראה שאמנם עקבה אחריהם באותה סקרנות שמאפיינת את כתיבתה גם אל תוך עולם וירטואלי, רק כדי להבין מה קורה אתם שם. “עניין אותי למה ילד פונה למחשב”, היא אומרת, “עניין אותי להבין מה מושך אותו. נראה לי שיש קורלציה בין המצב החברתי של ילד לבין הזמן שהוא משקיע במחשב. כי המחשב הופך להיות המפלט שלו”.

כתיבתו האמינה של ספר כזה, המערב טקסטים שלמים שכמו נכתבו בידי ילדים בצ’טים, היא הישג איפוא, כשל מי שכבשה יבשת לא מוכרת. רק המבוא, שנכתב מפי הגיבור ומזהיר מפני ה”התפתות” לאינטרנט ומפני “חשיפת סודות”, חותר תחת הטבעיות שבה הדברים מתרחשים. אבל אולי זהו מס שיש לשלם כאשר כותבים סיפור על אינטרנט לילדים. “אני לא יודעת אם ילדים קוראים הקדמות”, אומרת גלברט־אבני, “אבל היה לי חשוב להכניס את הילדים לגבולות ההרפתקה הזאת, לומר שהסיכוי ששני הילדים הללו ייפגשו במציאות הוא כמובן אפסי, אבל שהקצנתי את הדברים לצורך הסיפור. בכל זאת יש סכנות באינטרנט”.

ספר עם הפתעה

הספר החדש מצטרף לרשימה של יותר מ–40 ספרים שכתבה עד כה לילדים, שמקצתם אף זיכו אותה בפרסים. גלברט־אבני, בת 65, המתגוררת בקריית אונו, מתמחה בתיאור המצוקות החברתיות והרגשיות של ילדים בגילאי בית ספר יסודי ותחילת החטיבה.

במיוחד הצטיינה בכתיבה עדינה וריאליסטית ובתיאורים שכמו נכתבו מהיכרות אינטימית. כך בספרה “קירות שלא רואים”, שעליו זכתה בפרס בינלאומי לספרות ילדים על שם יאנוש קורצ’אק, וכך גם ב”המכוערים של דניאל”, שזיכה אותה בפרס זאב לספרות לשנת 2006.

לא בכדי נהפכו הספרים האלה ללהיטים. “המכוערים של דניאל” אף נעשה לבחירה מנצחת של מורות המרבות להציגו לילדים בכיתות ה’ וו’.

התעניינותם של ילדים בספרות ריאליסטית אינה מובנת מאליה כלל, בתקופה שספרות הפנטסיה מככבת בה ועוד ועוד ספרים על דרקונים ויצורים מכונפים או מפלצתיים רואים אור וסוחפים קוראים צעירים. זו אפילו חידה. אבל נראה שפתרונה קשור לאוזן הרגישה של גלברט־אבני, להקשבה שלה לילדים ולהצלחתה לגעת במועקות ובטרדות שלהם.
הקשר בינה ובין הקוראים עיצב את העלילה של הספר החדש. לדבריה, “פניות של הקוראים, ילדים שאני פוגשת במפגשים שלי בבתי ספר וגם בסדנאות הכתיבה שאני מעבירה, הביאו אותי לשוב אל הגיבורים” - אלה של “המכוערים של דניאל”.

את ההפתעה הזאת מגלים רק אחרי כברת דרך בקריאה. ילד בן 11 צהל מחדרו השבוע כשהתברר לו הקשר בין הספר החדש לספר הקודם שאהב. למחרת הוא הפציר במחנכת שלו לקרוא באוזני הכיתה גם את הספר החדש.

“החיים שלי דוט. קום” הוא סיפור על ילד בן 12 ושמו אסף, שאמנם משקיע זמן רב במחשב. הוא מחפש חברויות באינטרנט כי אינו מצליח חברתית. החיפוש הזה מוביל אותו להרפתקה הקשורה בחייו.

כבר בתחילת הספר מספר הגיבור שנולד מתרומת זרע. התהיות בנוגע למשפחה שלו, ובמיוחד בנוגע לאב - למרבה הפלא לא האב הביולוגי, אלא בן הזוג של האם - הן הציר המרכזי של העלילה. בהמשכה יגלה אסף ‏(זהירות, ספוילר‏) שהסיפור של ילד ושמו דניאל ‏(גיבור הספר הקודם‏) משיק לשלו.

“למעשה, הספר החדש מתחיל מהנקודה שהספר הקודם נגמר”, אומרת גלברט־אבני. “כל הספרים שלי עוסקים בילד שמתחיל בנקודת התחלה חלשה. אני נותנת לו חבל, לעתים בדמות כישרון אמנותי או עניין מיוחד ‏(בספר הזה הגיבור מנגן בפסנתר, ת”ר‏) ומוליכה אותו כברת דרך. ואז אני משאירה אותו לגורלו”.

הספר הקודם שלה אכן הסתיים בסוף פתוח. גיבורו דניאל נפגש עם אביו, שאותו חיפש. האב נעלם כשאמו של דניאל היתה בהריון אתו. אבל לאחר הפגישה לא ברור אם יהיו בקשר.

יש משהו יפה ונכון באופן שבו גלברט־אבני מפנה זרקור לילדים הלא־מקובלים, לא כאלה שיודעים לומר את הדבר הנכון במקום הנכון, אלא השותקים, המתבוננים. בגיל שילדים, בנים בעיקר, מתחרים על המקום שלהם בחברה לא פעם דרך הפגנת שפה גסה, ליצנות, ירידות על החלשים וקולניות שמחפה על חששות ופחד אמיתי מההתבגרות ומהזהות הגברית - היא בעצם מפנה מראה לקוראים, באמצעות גיבור רגיש כאסף, המספר.
אסף הוא קודם כל אדם מתבונן. הוא מתבונן במבוגרים בדרכו השקטה ומיטיב לאבחן מתיחויות, נושאים מושתקים ובעיקר את הסודות. הוא מדבר על הרגשות שלו בפרטנות לא אופיינית, הוא מתאהב במילנה.

גלברט־אבני סבורה שילדים הסובלים ממצב חברתי בעייתי, ובמיוחד ילדים בעלי נפש אמנותית, הם רגישים יותר, אבל זה לא אומר שהם נדונים לבדידות לנצח. “אסף הוא ילד מכונס, לא מוחצן. מכיוון שאין לו עם מי לדבר, הוא נכנס פנימה לעצמו. לדעתי זה מעמיק אותו ומפתח דווקא את יחסי האנוש שלו. אם פגעו בך, אתה תחפש כנראה אדם שלא יפגע בך, אתה תהיה רגיש יותר אליו”.

שבויה של ילדים

גלברט־אבני היתה בעצמה ילדה רגישה, כותבת ומנגנת, כמו גיבוריה. היא גדלה בשיכון דן בתל אביב, “כשזו עוד היתה פרובינציה”, כדבריה, בבית מוסיקלי. הוריה ניגנו בפסנתר. באופן טבעי היא ואחותה ‏(כיום מורה לפסנתר‏) גם הן למדו לנגן. היא גם חיברה אופרטות לתנועת מחנות העולים שבה היתה פעילה.

כיום היא אינה מנגנת, אבל “מכירה את הריגוש שהמוסיקה גורמת מקרוב”, כדבריה. “כשכתבתי את הקטע שעמרי מנגן על הפסנתר בארבע ידיים עם ילדה - אני מכירה את האינטימיות הזאת של המנגנים - זה העלה בי דמעות בעיניים”.

אחרי שירותה הצבאי התחתנה עם בן קיבוץ אלונים. בקיבוץ השתלבה בעבודה כמורה של נוער במצוקה. “הייתי ילדת שמנת”, היא מספרת, “בפעם הראשונה נחשפתי למצוקה, ילדים מוכים, ילד שמכה את אמו, הריונות בגיל העשרה”. היא פנתה ללימודי עבודה סוציאלית ואחר כך עבדה במחלקה האונקולוגית בתל השומר. כעבור חמש שנים עזבה. “הסבל של החולים היה ללא נשוא”, היא אומרת. “הייתי צעירה מדי ולא עמדתי בזה”. אבל בהמשך עברה לכתוב על מצוקות אחרות, של ילדים, כאלה שניתן אולי לרפא.

הספרים הראשונים שלה היו לקהל בגיל של הילדים שלה. “טיול בצבעים” ‏(1967, הקיבוץ המאוחד‏) ראה אור כשהיתה אם צעירה לשני ילדים. ככל שילדיה גדלו והתבגרו היא כתבה לגילים מבוגרים יותר. “אני שבויה של ילדים”, היא אומרת. “הם מעניינים ומסקרנים אותי ואני רואה את ההשתנות שלהם במשך השנים שאני כותבת ומנחה סדנאות כתיבה”.

הסדנה הקבועה של גלברט־אבני בספרייה העירונית בתל אביב, בית אריאלה, מיועדת לילדי כיתות ג’־ו’. “אני רואה דרכם איך החברה השתנתה. הכניסה של המחשב לחיים גרמה לכך שילדים יודעים הרבה יותר מבעבר ובגיל מוקדם יותר, למשל. כשהתחלתי להעביר את הסדנאות, מה שהעסיק את הילדים היה הסביבה המיידית שלהם. אבל בינתיים הם ראו עולם, פתאום הגיבורים מסתובבים בניו יורק, בלונדון. נכנסים לכתיבה מושגים חדשים מהעולמות החדשים שהם חשופים להם”.

בשנים האחרונות נכנסו כמובן גם יסודות פנטסטיים לכתיבה הצעירה הזאת. האם הלהיטות של הילדים לפנטסיה שינתה במשהו את האמון של גלברט־אבני בכתיבה הריאליסטית? נראה שלא. היא סבורה שתמיד יהיה לה מקום אצל ילדים. אבל לדבריה היא בעד פנטסיה וכעורכת ספרי ילדים ‏(בהוצאת ידיעות אחרונות‏) אף ערכה בין השאר את ספרי “וינטר בלו” של אשכר ארבליך־בריפמן. “ייתכן שיום אחד גם אני אתפתה לכתוב גם פנטסיה”, היא מצהירה.

“לא מזמן בתוכנית ‘קפה רדיו’ עם יובל מסקין, שמשודרת ברשת ב’, אחד האורחים סיפר על ספר שלי, ‘מסעות קסומים’ שאותו קרא לפני שנים. בספר ‏(שיצא ב–1984 בקיבוץ המאוחד‏) מסופר על שני ילדים שנוסעים עם תושיאל, זקן מופלג בשנים, ברכב האש שלו לטיולים בעקבות אגדות בארץ. ברכב האש מותקן מסך, וכשלוחצים על כפתור במסך מופיעה כתובת היעד לאתר בארץ, כמו מערת התאומים, הר מירון וכו’. וכשלוחצים על כפתור אחר במסך מופיעה על המסך אגדה על המקום. המסך גם מורה לתושיאל את הדרך. ואז הוא אמר, המאזין, שעפרה גלברט בעצם המציאה את הג’י־פי־אס”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו