בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך מדברים עם ילדים על מלחמה?

הורים ומחנכים, המתמודדים עם ילדים שחוו אזעקות והפגזות, מחפשים דרכים לא רק לשכך את הפחדים אלא גם להרחיב את המבט על מצב המלחמה המתמיד ששורר כאן

12תגובות

כאשר נשמעה האזעקה בתל אביב, בשבוע שעבר, היתה לתמר אגמון תחושה חזקה של דז’ה־וו. היא חשבה על כך שהאזעקות משיגות אותה היכן שלא תהיה.

תרגולת הריצה למרחב מוגן מוכרת היטב גם לבכור ילדיה, בן שמונה, לאחר שנים שהמשפחה גרה במושב ציפורי שבצפון. שם חוו תקופות ארוכות של אי־שקט, ירידות למקלט, פטריות עשן מרחוק ובעיקר פחד.

רצה הגורל ודווקא כשהחל להשתרר שקט בצפון, החליטו אגמון ובן זוגה לעבור לתל אביב. הם גרים בעיר רק כמה חודשים. ואם לא די בכך, הפעם היא גם חוותה את המתקפות על הדרום, באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שם היא לומדת לתואר שני בספרות עברית וכתיבה, עד שזו החליטה לסגור את שעריה.

ניר כפרי

בבלוג שלה באתר “סלונה” קבלה אגמון בשבוע שעבר על הצורך לחשוף את הילדים לרע שבעולם וסיפרה איך השמיעה לילדים את שירו של ג’ון לנון “דמיינו”. “הוא גאון, אני אומר את זה שנים”, אמר לה בנה הבכור, גיא, בתגובה. מלבדו יש לאגמון עוד שני
ילדים קטנים.

“בתחושה שלי, צריך לתת לילדים לצייר ולשמוע מוסיקה בימים האלה”, אומרת אגמון, שאינה מחזיקה בביתה טלוויזיה. “בעיני התפישה שלהם מאוד רגשית ומקומית, ולכן הנטייה שלי היא לא לדבר על המצב, אלא לעבד את החוויה דרך אמנות: ציורים, סיפורים ושירים”.

אבל אי אפשר למנוע את השאלות של הילדים, ש”עולות מאליהן”, כדבריה. “העולם שלהם מושפע מסרטים מצוירים, וכל המצב מיתרגם מיד לטובים ורעים”, מספרת אגמון.
“למה הרעים יורים עלינו טילים? הם שואלים. להיות ישראלי פירושו לספוג מילדות, גם מהחינוך, שאתה מותקף; ישנם החגים והמועדים שבהם לומדים על הצוררים ועל השואה. החלטתי לומר שאני לא מאמינה שיש רעים ושאנחנו הטובים. אין מישהו רע. אבל אני יודעת שזה דבר שקשה להבין”.

למה צפוף בעזה

המבוכה בימי ההפצצות משותפת להורים ולמחנכים. איך מסבירים את המצב הסבוך של מלחמה לילדים? האם מוטב לדבר עם ילדים קטנים, או לסייע להם לעבד את רגשותיהם בעקיפין? והאתגר הגדול אף יותר הוא איך להרחיב את המבט לילדים הגדולים יותר, תלמידי בית הספר והתיכון, הנוטים לאמץ עמדות מתלהמות ‏(“צריך להיכנס בהם”‏) וההשקפה שלהם בדרך כלל חד ממדית. הסתכלות מורכבת יותר, למשל כזו הכרוכה בהכרה בסבלו של האחר, האויב, כמעט אינה אפשרית, גם לנוכח גלי הפטריוטיות סביב.

לפני כשבוע נפגשה בירושלים קבוצה של מורות וגננות צעירות לדבר על הסוגיות הללו של השיח עם ילדים בשעת מלחמה. בקבוצה, “מורה פוליט/ית” שמה, חברות מורות ומורים צעירות יחסית, רובן מהצד השמאלי של המפה. הן דנות בדילמות הקשורות לסכסוך וגם בסוגיות חברתיות כמו פערים כלכליים ומעמדיים וכן סוגיות מגדריות.
את קבוצת החשיבה הזאת מלווה סופרת הילדים תמר ורטה, מדריכת מורים וגננות במכללת דוד ילין, העוסקת בחשיבה ביקורתית של ילדים. בדרך שגרה חברי הקבוצה עוסקים בתוכני הלימוד ומתעמתים אתם, היא מסבירה. “אנחנו מנתחים מגמות, כמו הכנסת הצבא לבתי הספר. או דנים בדרכים להתמודד עם גזענות ועם מיליטריזם בתוכני הלימוד”. הקבוצה גם עמדה מאחורי המכתב למשרד החינוך שבו מחו מאות מורים נגד הסיורים בחברון ויוזמות מחאה נוספות.

הקבוצה הירושלמית, שבה גננות, מורות ומורים לכל הגילאים, החלה לפעול לפני כשלוש שנים. כיום יש קבוצה דומה גם בתל אביב. “אלה מורים שמנסים לחשוב אחרת על התכנים ולעודד מחשבה ביקורתית של ילדים”, אומרת ורטה. “הם מבינים שהמורה לא אמון על יצירת חיילים וחיילות. אנחנו קוראים טקסטים של טקסי יום הזיכרון השואה וחושבים איך יוצרים אלטרנטיבות לגיטימיות. מדובר במורים מובחרים. אנחנו לא קבוצת מחתרת”.

במפגש לפני שבוע דיברו על כך שקודם כל מורה צריכה לתת לילדים להתאוורר: זהו מונח שנהפך לסטנדרט במערכת החינוך ופירושו לאפשר לילדים להביע רגשות, בלי לשפוט או לצנזר. הבעיה, לדברי ורטה, היא שבדרך כלל בכך הדיון מסתכם. אוורור רגשי ותו לא. היא סבורה שאפשר להרחיב את הדיון. “מבחינתנו, האוזן של הילדים כרויה לעניין, וזו הזדמנות שיש לנצל כדי להרחיב את המידע ולהעלות נקודות למחשבה”.

אחת המורות שהשתתפו במפגש סיפרה ששאלה למשל תיכוניסטים איפה זה עזה. אף אחד לא ידע. אחרת הפנתה את תשומת לבם של הילדים לכך שכאשר מראים בטלוויזיה דוברים מעזה, תמיד יש אנשים סביבם. “זהו האזור הכי מאוכלס בעולם”, אומרת ורטה. “אם מבינים זאת, זה מוביל לשאלה, איך קרה שהמקום הזה כל כך צפוף? כי אין להם שטחים. השיחה על כך מביאה אותנו ל–48’, והשאלה המתבקשת היא מאין באו לעזה כל האנשים שמאכלסים אותה.

“זה לא שאנחנו אומרים שהירי מוצדק. כלל וכלל לא. אבל להביא עובדות אפשר, גם בלי להגיד נכבה וכל אותם מושגים שהם סדין אדום למשרד החינוך. ילדים נתונים בבלבול גדול. ככל שהמורה נותן להם מידע אמיתי, הוא מאפשר להם לחשוב. אם רק איווררת לא עשית כלום”.

לדבריה, אחת המורות סיפרה שילדים בכיתתה התלהמו וקראו “מוות לערבים”. כשהיא החלה לשלב מידע בדיון, הם החלו להקשיב והבינו כי לא ידעו מספיק. תפקידו של מורה טוב הוא להצמיח שאלה ולתת לילדים להתדיין ביניהם.

שאלה שוורטה מציעה להציג כדי להרחיב את נקודת המבט היא מי מרוויח מהמלחמה. “ניסיתי להעלות את זה בקבוצת ילדים והגענו למקומות מעניינים. דיברנו על מפרסמים ברדיו ובטלוויזיה, על יצרני כלי לחימה, על פוליטיקאים. על כך ששני הצדדים מרוויחים ולא רק מפסידים. החשיבה נהייתה רחבה ולא מצומצמת”.

לדברי ורטה, העובדה שהמלחמה היתה קצרה מאפשרת להיפתח לחשיבה לא שגרתית. בעיניה זו שעת כושר: “אלה היו כעשרה ימים אינטנסיביים מאוד. ילדים זוכרים מה היה קודם. זה מאפשר לחשוב תוך כדי. ילדים אוהבים לחשוב ולפענח מערכות”.

מי מרוויח מהמלחמה

נוכח הסכם הפסקת האש שהתגבש לקראת סוף השבוע, יש מקום לשאול את הילדים, בשביל מה היה דרוש כל הסבל הזה, מוסיפה ורטה. “אם נחשוב על כך, אולי נגיע למסקנה שאפשר להגיע להסכם בדרכים שלא כרוכות בסבל. המורה לא נותנת את התשובה. רק שואלת אם אי אפשר היה אחרת. השאלה מתחילה לחלחל, בייחוד כשהילדים סבלו כל כך. הרי קודם אמרו שאי אפשר לדבר אתם, ופתאום כשהטילים בתל אביב אנחנו רואים שאפשר לדבר אתם.

“אנחנו המורים צריכים לשאול את עצמנו אם אנחנו מחנכים שמלחמה זה רע”, היא ממשיכה. “אני חושבת שמערכת החינוך לא מחנכת לכך שמלחמה היא דבר שיש למנוע”. לדבריה, מגיל הגן מחנכים ילדים על ברכיה על מורשת קרב. “בלי לשים לב מעבירים מסר שמלחמה זה דבר לא נורא. גזירת גורל שנחיה אתה לעולם”.

“בחינוך לגיל הרך נהוג לחשוב שאין פוליטיקה”, מסכימה אפרת לדרפיין־גלבוע ממודיעין, שהשתתפה במפגש “מורה פוליטי/ת”. “בגיל הזה יש משהו סטרילי, תמים, נאיבי. אין אמירות פוליטיות והכל נקי. אבל אם משהו נגוע, אז הוא נגוע גם בגיל הרך”.

לדרפיין־גלבוע, בת 28, היתה גננת עד שעברה ללמד בבית ספר. השנה היא מחנכת מחליפה של כיתה ה’. לדבריה, “באופן כללי מורים במערכת החינוך שלנו נגועים בהשתקה עצמית בכל מה שנוגע לפוליטיקה, ולא רק בימים אלה. בכל דבר שקשור לענייני המדינה; המצב החברתי, הכלכלי, הצבאי. אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם לנהוג כך. ילדים כיום מחוברים. הם רואים הכל. הבעיה היא שהידע שלהם חלקי מאוד. והם מושפעים מאוד מתקשורת ההמונים, מהפאניקה. אין להם כלים להבין את המצב, ויש להם שאלות הכי בסיסיות והרות גורל מבחינתם. למשל, מה יהיה אם תהיה אזעקה כשאהיה במקלחת או בשירותים? הם מוצפים במידע, אבל גם שרויים בחוסר אונים גדול”.

היא סבורה שמורה צריך להגדיר גבולות שיח. הוא אינו חייב להשתתף ב”מתקפה הפטריוטית הלאומנית” השוררת כיום, כדבריה. “במערכת החינוך יש יישור קו לחלוטין, בלי שום פקפוק. הקו הוא לתמוך בצה”ל. לשלוח חבילות לחיילים. להתפלל לשלומם. אבל מבחינתי, אני לא אומרת צה”ל חזק ואמיץ ושיש לנו גיבורים שישמרו עלינו. אנחנו לא ‘נכנסים בהם’, לא ‘כותשים אותם’. הדיבור הוא על הרגשות, מה אני חש. מתן לגיטימציה, אבל בלי הדיבור של מה לעשות להם. ברגע שאני לא מדברת את השפה הזאת יכול להיות שלא עשיתי שינוי גדול, אבל לפחות גרמתי לכך שזו לא האווירה בכיתה”.

לדברי שי הובר, בת 32, מחנכת בתיכון בירושלים ‏(כיום בחופשת לידה‏), ההתלהמות של ילדים נובעת מפחד. “פוליטיקאים מלבים את הפחד בימים כאלה לצורכיהם, אבל צריך להבין שילדים הם פגיעים, הם קורבנות קלים מאוד. הם גם נוחים להסתה, כי העמדות שלהם לא מבוססות. והם בתהליך של חיפוש. הם לא יגידו שהם מפחדים, הם יגידו ‘מוות לערבים’”.

לפני כשנה, כשנדקרה חיילת ברכבת הקלה בירושלים, היו תלמידים שהגיבו בהצעה לא לאפשר לערבים לעלות לרכבת, מספרת הובר. “אם עוצרים וחושבים על זה, הילדים בעצם אומרים שהם רוצים להפסיק לפחד. זה לגיטימי לגמרי לא לרצות טילים ופיגועים. זה לגיטימי שרוצים לא לפחד.

“קשה לילדים עם ההשתקפות של ההסברה הפלסטינית בתקשורת”, היא ממשיכה. “הילדים לא קוראים בעצמם את ה’ניו יורק טיימס’. לא מבינים באל־ג’זירה. הם רואים איך זה נראה בפייסבוק ובערוץ 2. מה שעולה שם הוא שאומרים שאנחנו הרוצחים. זה דבר שקשה מאוד להכיל. הזהות שלהם נבנית דרך ההזדהות עם קבוצות. וקשה להם להכיל את זה שאומרים שהם הרעים. אפשר להבין כשבמקום זה הם בוחרים בתחושה של התעלות, של איזה עם נהדר. כולנו אחים. זה משהו סוחף, ההתלהבות של המלחמה. מורה צריך להציע אלטרנטיבה אחרת, ערכים אחרים”.

מבחינת הובר, העבודה על כך לא מתחילה בעת המלחמה, אלא הרבה לפני כן. “אני מקדישה מאמצים לדיבור על חמלה, שוויון, פיתוח חשיבה ביקורתית. דווקא כשלא מדברים על ישראל והכיבוש, אלא על נושאים רחוקים - המאבק של השחורים בארצות הברית, למשל - הם מזדהים. יש הרבה הזדמנויות להעלות את הנושאים האלה. ילדים יודעים אחר כך לעשות את ההקשרים”.

בסוף השבוע החלה איריס ביטון, מנהלת בית הספר אלומות בבאר שבע, להתכונן לשיחות עם הילדים ביום שאחרי, אחרי תקופה שהם היו בבית ובית הספר פעל בלמידה מרחוק. “אנחנו עדים לעובדה שהדור הצעיר הרבה יותר קיצוני היום”, היא אומרת. “שומעים את זה גם בצד השני, את האמירות המתלהמות. את אומרת לעצמך, אם אנחנו והם חושבים אלה על אלה אותו דבר, כנראה צריכים לעשות עבודה עם הילדים. צריך לחשוב איך אפשר לצאת ממעגל החשיבה הרגיל.

"בעיני", מוסיפה ביטון, "זו הזדמנות מצוינת להתחיל לדבר על הידברות, כמה זה חשוב. אני לא רוצה להפסיק להאמין שגם הם רוצים שקט. אני מאמינה שילדים יכולים להפנים את זה. בכל התקופה הנוכחית הרגשנו דווקא את הכוח של שיח. כמה כוח יש לשיחה של מורה עם תלמיד בטלפון. אז כמה מרגש יהיה לדבר עם הצד השני. צריך לשבת ולדבר עד שייצא עשן”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו