בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קורה לסופר ילדים שמתחיל לכתוב על אירוטיקה

טומי אונגרר היה סופר ילדים נודע, עד שחטא בספרות ארוטית וחוסל מבחינה מקצועית. שני סרטים שיצאו לאחרונה, שאחד מהם יוקרן בפסטיבל סרטים בערבה, פותחים צוהר לסיפורו של היוצר המרתק

9תגובות

במשך שנים ארוכות הוא היה מחבר ספרי הילדים המצליח ביותר בארצות הברית, פירסם עשרות ספרי ילדים, זכה לשבחי המבקרים וגרף פרסים למכביר - ובכל זאת, סביר להניח שמעולם לא שמעתם עליו.

טומי אונגרר, המאייר והאמן יליד צרפת שבשבוע שעבר מלאו לו 81 שנה, פירסם לאורך השנים כ–140 ספרים, לילדים ולמבוגרים. שני סרטים שיצאו באחרונה - האחד תיעודי המביא את סיפור חייו והאחר סרט אנימציה המבוסס על אחד מספריו - מאפשרים לא רק לעקוב אחר סיפור חייו המרתק ולהתוודע מחדש לכישרון היוצא דופן שלו, אלא גם מצליחים להשיב את כבודו שנרמס באכזריות בתחילת שנות ה–70.

למי שיגיעו ביום חמישי הקרוב לפסטיבל הקולנוע המדברי “סרטים בערבה”, שיתקיים ביישוב הדרומי צוקים, תהיה הזדמנות להצצה עקיפה ליצירתו של אונגרר. בשעה 17:30 יוקרן שם “איש הירח” ‏(גרמניה־צרפת־אנגליה, 2012‏), סרט אנימציה בבימוי סטפן שש, המבוסס על ספר באותו שם שכתב אונגרר ב–1967.

זוהי סאטירה עדינה המביאה את סיפורו של איש הירח, המעביר את ימיו כשהוא מכורבל ככדור, יושב על הירח ומביט על היקום שסביבו. באחד הימים, כשהוא נתקף שעמום, הוא מחליט לעשות מעשה. הוא מצליח לאחוז בזנבו של כוכב שביט החולף לידו, יוצא אתו למסע ריחוף בחלל ונוחת יחד עמו על פני כדור הארץ, שעליו ועל המתרחש בו השקיף במשך שנים ארוכות ממקום מושבו השמימי. אבל קבלת הפנים שממתינה לו פה אינה מלבבת, ובתוך זמן קצר הוא מוצא עצמו מושלך אל מאחורי הסורגים.

הסרט “איש הירח” הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל קאן השנה, לצד סרט התעודה “מדליק זה לא מספיק: הסיפור של טומי אונגרר” ‏(ארה”ב 2012‏), בבימויו של בראד ברנסטיין. למרבה השמחה, שני הסרטים הוקרנו גם בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה האחרון.

אונגרר, כפי שעולה דמותו מסרט התעודה על אודותיו, הוא אמן פורה, שמוחו אינו מפסיק לקדוח ולייצר רעיונות יצירתיים ומבריקים. הוא מאייר מחונן, סאטיריקן חד אבחנה, סופר ילדים נועז ורב דמיון, ויוצר שאינו מפחד לשלב באמנותו חרדות, תשוקות, דעות פוליטיות ופנטסיות מיניות. הגודש הזה הופך אותו אמנם לדמות מרתקת, מיוחדת ומרשימה - אבל כנראה זה גם מה שהקשה על אמריקה השמרנית שלפני 40 שנה להבין את פועלו של מי שהוציא תחת ידיו ספרי ילדים מפורסמים כמו “קריקטור”, “שלושת השודדים” ו”איש הירח”. מקצת מספריו תורגמו לעברית לפני יותר מ–40 שנה ואחרים ראו אור מחדש בעשור הקודם, בתרגומו של מיכאל דק בהוצאת צלטנר.

נחש במקום ארנבון

אונגרר נולד ב–1931 בעיר שטרסבורג שבחבל אלזאס, לא רחוק מגבול צרפת־גרמניה, לאב שהיה אסטרונום וצייר חובב ולאם שחקנית. טראומת ילדות שעקבותיה ניכרות ברבות מהיצירות שלו היא מות אביו בהיותו ילד רך. “נשאתי פעם הרצאה בכנס של פסיכיאטרים ואמרתי שם שילדים חייבים לעבור טראומה; שאם אתה רוצה להעניק לילד אישיות, הוא צריך לעבור טראומה כלשהי”, אומר אונגרר בחיוך בסרט התעודה “מדליק זה לא מספיק”. “דיברתי אז מתוך ניסיון אישי. הטראומה הראשונה שלי היתה האובדן של אבי בגיל 3 וחצי”.

אונגרר הנער השקיע יותר ויותר זמן בציור, ובה בעת, לצד שלושת אחיו ואמו, נאבק כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה שפקד את המשפחה ועם מלחמת העולם, שהפכה את החיים באזור לסיוט מתמשך. ההפצצות הבלתי נגמרות, הטנקים המאובקים, הבתים העולים באש, המוות האורב מעבר לפינה וסיפורי האימה על מה שהנאצים עושים ליהודים הציפו את נפשו של הילד העדין בפחדים וחרדות; אלה מצאו דרכם כעבור שנים אל ספרי הילדים שלו.

“לא הייתי תלמיד טוב בבית הספר, אבל המורה שלי תמיד אמר לי, ‘אל תדאג, הפיהרר צריך אמנים טובים’. זה היה מרגיע”, אומר אונגרר בהומור המיוחד שלו בסרט.
אחרי המלחמה החל אונגרר לקרוא ספרים ומגזינים אמריקאיים, נמשך לתרבות האמריקאית והתלהב מאיורים שפורסמו ב”ניו יורקר” וכן מהמאייר המפורסם סול סטיינברג, שאותו הוא מציין כאחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו. “ממנו למדתי שבאמצעות כמה קווים מינימליסטיים אפשר להעביר רעיונות פילוסופיים מורכבים. הבנתי שמהלך מחשבתי שתיאורו יכול לתפוס שניים־שלושה עמודים בספר, אפשר להציג באמצעות ציור של כמה קווים על פיסת נייר”, הוא אומר בסרט.

הטריילר של "מדליק זה לא מספיק: הסיפור של טומי אונגרר"

 

ב–1956 הגיע אונגרר לאמריקה עם 60 דולר בכיסו. למזלו, היו אלה ימי טרום הטלוויזיה - תור הזהב של המאיירים, שהיו מבוקשים מאוד בתעשיית הפרסום. עד מהרה הוא אייר פרסומות רבות ובמקביל פירסם את איוריו בעיתונים ומגזינים, בהם ה”ניו יורק טיימס”, “הארפר’ס” ו”לייף”.

בעצת חבר פנה אונגרר לעורכת ספרי הילדים המיתולוגית אורסולה נורדסטרום, שהוציאה בין היתר את ספריהם של קרוקט ג’והנסון ‏(“אהרן והעיפרון הסגול”‏) ומרגרט וייז בראון ‏(“לילה טוב ירח”‏). הכימיה ביניהם היתה מיידית. “היה לי אז סיפור ילדים עם ארבעה חזרזירים, אבל זה היה סיפור מבעית, כי הם נלכדו על ידי קצב”, מספר אונגרר כשעל המסך מופיע איור של חזרזיר שרוע על גבו, פגיון נעוץ בחזהו. “אז היא אמרה, ‘אני לא יכולה לפרסם את זה, אבל לך תכין לי ספר אחר עם אותה משפחת חזירים’. היא נתנה לי מקדמה של 600 דולר, ואני ישבתי ויצרתי את הספר הראשון שלי, ‘The Mellops Go Flying’, שזכה בפרס מיד לאחר שיצא”.

מאז יצר אונגרר ספרי ילדים בקצב מהיר. בין היתר פירסם את “קריקטור”, “אמיל”, “שלושת השודדים” ו”רופוס”. ספריו הכילו רעיונות מקוריים ונועזים, שברו מוסכמות ולא הפסיקו להפתיע את הקוראים. כך, למשל, גיבור הספר “קריקטור” היה נחש ירוק ומאיים. אונגרר לא חשש להציב במרכז ספרו חיה מפחידה, לא אהובה, הנושאת לא רק שלל קונוטציות מיניות אלא גם תדמית מוסרית מפוקפקת. למרות כל אלה, בכישרון האיור המופלא שלו הוא הצליח לברוא סיפור עדין על ידידות אמיצה הנרקמת בין אותו נחש לבין גברת זקנה.

ספריו של אונגרר אינם מציעים לילדים סביבה מרופדת, סטרילית ונטולת איומים ומכאובים. הם מתייחסים אל הילדים בכבוד ובהערכה ורואים בהם בריות שיכולות להתמודד גם עם דברים אפלים, מאיימים ומורכבים. וכן, גם עם מיניות. ב”קריקטור”, למשל, קשה יהיה למבוגרים להחמיץ כמה רמיזות מיניות העולות מהאיורים המציגים את הנחש ואת הגברת הזקנה בתנוחות שונות; וגם בסרט “איש הירח” יש סצינה שלמה שבה, מבלי להראות יחסי מין מפורשים על המסך, ברור לכל צופה מבוגר מה קורה שם מאחורי הקלעים. ילדים מן הסתם לא יבינו זאת כך, כי הכל מרומז מאוד, ובכל זאת, נדמה כי זו הכרה מפוכחת בכך שהמיניות נוכחת ברמה כזו או אחרת בחייו של כל יצור אנושי, כולל ילדים.

“באותה תקופה היו הרבה טאבואים בעולם ספרי הילדים”, אומר בסרט סופר הילדים המוערך מוריס סנדק ‏(“ארץ יצורי הפרא”‏), המתגלה כמעריצו המושבע של אונגרר. “התפישות שהיו מקובלות אז בנוגע לילדים ומה שהם מרגישים וחושבים - לא היה בהן שום דבר אמיתי. באותם ימים רצו שהם יחשבו רק על ארנבונים ועל עלי חסה, על שמים כחולים ועל עננים לבנים, על חרא מהסוג הזה. זה היה ממש כמו קונספירציה נגד ילדים - קונספירציה שעדיין נמשכת”.
רבים הזדעזעו מ”קריקטור”. כשהוא הוצג לפני שופטי תחרות הספר המאויר הטוב ביותר של ה”ניו יורק טיימס”, למשל, מיהרו אלה להצהיר כי אינם יכולים להצביע בעד ספר שבמרכזו ניצב נחש. אבל המאייר פריץ אייקנברג, שהיה יו”ר חבר השופטים, נלחם בעדו ולבסוף שיכנע את עמיתיו להעניק לאונגרר את הפרס. הזכייה הזאת פתחה את הדלת לגל של ספרי נחשים לילדים.

אונגרר, מצדו, חזר והציב במרכז ספריו עוד חיות שלא ממש מעוררות חשק לחבק אותן - כמו עטלף ותמנון. “אלה היו ספרים על חיות שבדרך כלל כולם סולדים מהן. אבל בכל זאת, לכל אחת מהן יש משהו שייחודי לה, משהו שלחיות אחרות אין, וזה מאפשר לה לעשות דברים שהופכים אותה לגיבורה”, מסביר אונגרר. “זה נועד להראות לילדים שלא משנה מה, אתה תמיד יכול להצליח אם אתה משתמש ביכולת שלך. אני מאמין שספרי ילדים, כמו חינוך, צריכים לאפשר לילדים טעימה מהחיים, גם אם הטעם הזה לא טוב”.

אונגרר גם מסביר בסרט למה חשוב היה לו לשלב אלמנטים של פחד בספריו: “אני תמיד מנסה להפיח קצת פחד בילדים. זה חשוב מאוד, כי כילד אתה צריך ללמוד להתגבר על הפחדים שלך. בספרים שלי, מה שמעניין אותי הוא שטח ההפקר שבין הטוב לרע. מבחינתי זה אינו המקום שבו הם צריכים להרוג זה את זה, אלא המקום שבו הם יכולים להיפגש. אני מאמין שהטוב יכול ללמוד הרבה מהרע, ואילו הרע יכול ללמוד הרבה מהטוב. אז למה שהם לא ייהנו קצת זה בחברתו של זה? כך זה הרי בחיים”.

סנדק אומר בסרט כי למד הרבה מאונגרר, ובעיקר למד ממנו להיות אמיץ יותר מכפי שהיה קודם לכן. “מסיבה זו אני חושב ש’ארץ יצורי הפרא’ היה בחלקו טומי ‏(אונגרר‏) - האנרגיה שלו, הרוח שלו”, הוא אומר. “האם זה היה יוצא לפועל לולא טומי? אינני יודע. האם לטומי היה חלק בזה? ללא ספק. אני גאה בעובדה שעזרנו לשנות את הסצינה באמריקה, בכך שעזרנו להתייחס לילדים כאל חיות קטנות ואינטליגנטיות, כפי שאנו יודעים שהם באמת”.

שימוש פזיז במלת ה־F

אונגרר הוציא עוד ועוד ספרים, קיבל עוד ועוד פרסים וזכה להצלחה אדירה. אבל אז אירעה תפנית בחייו.

בשנות ה–60 הניע אותו מצפונו להצטרף לתנועה לזכויות האזרח במאבקה בהפרדה הגזעית ולתת כתף למחאה נגד מלחמת וייטנאם. אונגרר החל ליצור אמנות פוליטית והוציא תחת ידיו ספרים למבוגרים שעסקו בנושאים הללו וכן כרזות פוליטיות, שבזכות השילוב בין כישרון האיור שלו לרעיונותיו השנונים, הבוטים והמבריקים, יצרו דימויים שנחרתו היטב בזיכרון.

תנועה אחרת שהגיעה לשיאה באמריקה של אותו עשור וסחפה גם את אונגרר היתה המהפכה המינית. המאייר הצרפתי גילה את המין החופשי, את משחקי השליטה, את אביזרי המין העשויים עור שחור ואת ה־BDSM והניח לכל אלה לחדור ליצירתו. ב–1969 הוא פירסם ספר למבוגרים שנקרא “Fornicon” ובו איורים שהציגו בני אדם מקיימים יחסי מין עם מכונות סקס שנוצרו בדמיונו הפרוע.

לאונגרר לא היה מושג שהוא משחק בחומר נפץ. חודשים ספורים לאחר מכן הוא הוזמן להשתתף בכנס של ספרי ילדים בלוס אנג’לס והתבקש לדבר שם לפני קהל של ספרנים. כאשר עלה לבמה כדי לענות לשאלות, “איש אחד בקהל תקף אותי. ‘איך אתה מעז לכתוב ספרי ילדים בזמן שאתה יוצר ספרים כמו ‘פורניקון’?’” הוא מספר בסרט. “הם התנפלו עלי כמו עדר כלבים. הכעס הציף אותי, ובאופן מטופש השתמשתי במלה שאתה לא אמור להשתמש בה בשום אופן, במיוחד בימים ההם. כדי להגן על עצמי אמרתי לו, ‘אם אנשים לא יזדיינו, לא יהיו ילדים, ובלי ילדים אתה תישאר מחוסר עבודה’. מובן שזה התקבל מאוד לא טוב, במיוחד בגלל השימוש במלה fuck. מאותו הרגע זה משך תשומת לב לעבודות אחרות שעשיתי, והתגובות החלו לזרום”.

שמו של אונגרר נכנס מיד לרשימה השחורה של השמרנים בארצות ברית, וספריו נזרקו בזה אחר זה מכל הספריות במדינה. זמן קצר לאחר מכן, לא ניתן היה למצוא על מדפי הספריות אף אחד מספרי הילדים עטורי הפרסים והשבחים שלו. ואם זה לא מספיק, מי שהיה אז העורך לענייני ספרי ילדים ב”ניו יורק טיימס”, קם והצהיר כי למי שמוציא תחת ידיו איורים אירוטיים בוטים אין כל זכות לכתוב ספרי ילדים, ומאז סירב לפרסם ביקורות על ספרי הילדים של אונגרר.

אונגרר הבין שהוא מחוסל. “הבנתי שזה קרב שאני לא יכול לנצח בו”, הוא אומר בסרט. וכך, ב–1971 הוא ואשתו הטרייה עזבו את ארצות הברית, עברו לקנדה וכעבור חמש שנים השתקעו באירלנד. אונגרר המשיך ליצור, להציג תערוכות ולפרסם איורים וספרים, אבל התרחק מספרות ילדים כמו מאש.

הוא קיבל שלל פרסים באירופה על פעילותו האמנותית, בין היתר קיבל ב–1990 את עיטור לגיון הכבוד הצרפתי היוקרתי. אבל רק ב–1997, כשמלאו 27 שנה לספר הילדים האחרון שהוציא לאור, הוא העז ליצור ספר ילדים חדש. שנה לאחר מכן הוענק לו פרס הנס כריסטיאן אנדרסן, הידוע כ”פרס נובל” של ספרות הילדים, על תרומתו ארוכת השנים בתחום.

בשנים האחרונות נדמה כי אונגרר חווה פריחה מאוחרת וזוכה להכרה מחודשת באיכות הייחודית של יצירתו. ב–2007 נוצר סרט אנימציה באורך מלא לפי ספרו “שלושת השודדים” ובשטרסבורג נפתח מוזיאון המוקדש ליצירתו. שנה לאחר מכן החלה הוצאת הספרים הלונדונית Phaidon Press להוציא מחדש את ספרי הילדים שלו בבריטניה ובארצות הברית.

ואולם, רק בשנה שעברה הוזמן אונגרר סוף סוף לחזור ולבקר במדינה שפעם אהב והעריך כל כך. 41 שנה לאחר שעזב את ארצות הברית בבושת פנים, הוא חזר אליה כמנצח. מסע קידום המכירות לספרי הילדים שלו, שיצאו בהוצאה מחודשת, החזיר לו את כבודו וסימל את ניצחונה של רוחו החופשית, הפרועה ושופעת היצירתיות והדמיון, אל מול השמרנות האמריקאית המדכאת והמסרסת.

“אחד הדברים שהאשימו אותי בהם שוב ושוב הוא שהכנסתי הרבה אלמנטים של פחד לספרי הילדים שלי. אני הייתי הילד הרע, הסיוט של כל הפדגוגים. הם לא מאמינים בכך שצריך לחשוף לפני ילדים רגשות קשים או את המציאות כפי שהיא - לא דם, לא אלכוהול, לא סיגריות”, אומר אונגרר בסרט. “אבל אני, ככל שאני חוזר אחורה בחיי, אני מרגיש פחד: פחד מהחיים. והפחד הזה הוא דבר טוב, כי ככל שאתה מרגיש פחד, אתה צריך לגלות בעצמך את האומץ כדי לשרוד”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו