בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא פוחדת מעצב בספרי ילדים

העצב שליווה את ילדותה של דפנה בן צבי נשזר גם בספרה החדש, "שירים לעמליה". היא מאמינה ששירים וסיפורים יכולים לעזור לילדים להפיג חרדה ובדידות, למצוא נחמה

17תגובות

דפנה בן צבי לא פוחדת לכתוב לילדים על עצב. אולי מפני שהיא מכירה מילדותה שלה את התחושה הכבדה התלויה ועומדת בחדר, מתחבאת מתחת למיטה, בצללים ובין העצים בחלון, בדיוק כשצריך להירדם.

היא חקרה תחושות של עצב ובדידות, לא מהסוגיות הפופולריות בספרי ילדים, בספרי הילדים שכתבה, ששלושתם ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובמיוחד ב"צב מצב בעמק רפאים", המשכו של "הצב מצב". בספר הזה הצב וחבריו יוצאים לגלות מיהו היצור המסתורי, או הישות, בשם מועקה, במסע שהוא חיצוני ופנימי כאחד.

בן צבי המשיכה לפתח את הנושא בספר "זוזי שמש". זוזי, החברה של שמש השמחה והקופצנית, שוכבת כל הזמן במיטה, לא זזה, מסרבת לצאת החוצה. היא לא מרימה את הראש אפילו ונשארת בעיניים עצומות, במה שנדמה כתיאור מדוקדק של דיכאון קליני.

חוט של עצב דקיק כקורי עכביש עובר גם בין השירים בספרה החדש, "שירים לעמליה" (עם עובד). אבל גם כאן הנוכחות של העצב או הבדידות אינה העניין עצמו, אלא מעין אווירה סתווית המתלווה לקריאה בשירים, ידיעה ש"אושר הוא כאב שנשכח לרגע", במלים של בן צבי. ומנגד, שוב ושוב חוזר בשירים גם הרעיון של הימצאותם של ידידים שתמיד אפשר ללכת אתם כברת דרך, יצורים אהובים שאפשר ללטף ולחבק ­ דובי, בובה וגם מבוגרים אוהבים. ואם זה לא מספיק, בשמים תמיד משקיף הירח, מקור לנחמה.

דניאל בר און

נוכחות הירח, כמו אלמנטים נוספים בשירים, היא מחווה מודעת למקורות ההשראה של בן צבי: מרים ילן שטקליס, פניה ברגשטיין. ויש עוד משוררת שחשובה לה, היא מגלה: נורית זרחי. יש משהו נכון, וגם מכוון גבוה, באופן שבו יוצרת בת זמננו מתייחסת בשירתה ליצירה הקיימת ומצהירה, ברמזים שהיא מפזרת, על המשכיות ועל שכבת עומק בכתיבתה לילדים. העובדה שהספר יוצא בסדרה האיכותית של ספרי שירה לפעוטות בעריכת דלית לב, שיש בה ישן וחדש גם יחד, מחזקת את הרצף.

גלגל הצלה

בן צבי, בת 44, חיה בתל אביב עם בת זוגה דנה אולמרט, מרצה לספרות ועורכת. השתיים מגדלות שתי בנות, עמליה בת חמש שעל שמה הספר ונעמי בת שנתיים וחצי, במשפחה מורחבת, ששותפים בה גם שני האבות הביולוגים של הילדות. בעבר עבדה בן צבי בדסק החדשות של "הארץ".

דירת המגורים של בן צבי ואולמרט בתל אביב מוארת ויפה. בולט בה קיר שלכל אורכו מדפי ספרים, עד כי נראה כאילו הספרים המטפסים עד התקרה תומכים בבית. בקדמת הבית חצר קטנה ובירכתיה בית עץ. לידו רובצת כלבה בעצלתיים. התמונה הפסטורלית הזאת של הבית והחצר ­ ובמיוחד כשיש בה זוג כפול של הורים אוהבים (ומסתדרים ביניהם, לעדות בן צבי, בהרמוניה ככל שניתן בקוורטט שכזה), ושתי אמהות שמבינות בסיפורים שלפני השינה ­ נראית כתפריט לילדות מאושרת ומוגנת. ההשוואה לילדות שחוותה בן צבי מתבקשת, במיוחד מאחר שהיא עסוקה בשרטוט המרחב הרגשי של הילדות ביצירתה.

היא נולדה בעפולה ומשם עקרה משפחתה לפתח תקוה, שם עברה רוב ילדותה. הוריה ניצולי שואה. הנסיבות הקשות הותירו את רישומן על אמה. לעומת האם, היא מספרת, אביה שהלך לעולמו לפני כמה שנים היה אדם אנרגטי ואוהב חיים, אבל עבד עד שעות מאוחרות כל יום כדי לפרנס את המשפחה. יש לה גם אח המבוגר ממנה בשנים ספורות.

"הוא היה האביר של חיי", אומרת בן צבי על אביה, "האהבה והמסירות שלו גידלו אותי. האהבה שלי אליו, זה מה שהציל אותי כילדה". זה והספרים שאמה היתה קוראת לה, היא מוסיפה. בן צבי אינה מפרטת, אך בין השורות אפשר להבין ששרדה ילדות קשה בצל הקשיים של האם. היא רומזת על הביוגרפיה הלא-פשוטה שלה בספרה החדשה.

עולם ומלואו מקפל המשפט "אמא נסעה", שם השיר הראשון ב"שירים לעמליה". הוא מציג הוויה של בדידות ותהייה. ילד קטן הרי לא יכול להבין מתי ואם בכלל אמא שלו תחזור. "אמא נסעה רחוק/ למקום שלו מקום ירוק", מתחיל השיר כמו כדי לנסות למצוא נחמה במקום הטוב שאליו אמא הולכת. אבל בהמשך מתעוררות הדאגות: "אמא עכשיו רחוקה/ אולי היא בכלל בירח/ הבית ריק נשאר רק הריח". עפרה עמית איירה את הספר ברגישות ובתואם לאווירה ולתוכן.

בעבור בן צבי, הכתיבה לילדים היא לא רק מעשה יצירה אלא גלגל הצלה. "אני חוזרת לעולם שלא היה לי", היא אומרת, "כותבת שוב ושוב אותם סיפורים, שבהם אני רוצה לומר, שכמה שלא מסתבכים עם עצב וגעגוע, לא קורה דבר נורא, כי יש משהו מאוד מוגן בחברות ואהבה".

נדרש לה זמן להבין שסוג הכתיבה הזה הוא אפיק היצירה והריפוי שלה. בילדותה כתבה שירים וסיפורים ויומנים, אבל הפסיקה ללא סיבה נראית לעין, היא מספרת. אחרי שנים, כשהתלוותה לאולמרט לשנת השתלמות בלונדון, היא החלה לעבוד על טיוטה שכתבה קודם לכן ל"צב מצב". "כל יום יצאתי לריג'נט פארק בלונדון וישבתי שם עם הצב. וכך התחלתי לכתוב אותו מחדש עם חריזה. גיליתי שזה עוזר לי מאוד לכתוב בחרוזים".

החריזה, אפילו בפרוזה, היתה לסימן היכר של בן צבי. "יש משהו בהגבלה הזאת של החרוזים, של הקצב, שעוזר לי לכתוב", היא מסבירה. אבל זה לא רק עניין פרקטי או אמצעי: "אני חושבת לפעמים שאם הייתי גדלה אחרת, הייתי עושה מוסיקה. המוסיקה חשובה לי לא פחות מהתוכן".

למעשה, התוכן מתפתח, לדבריה, מתוך הקצב והמוסיקה ובאמצעותם. החריזה והחזרתיות בסיפוריה (לאותן דמויות או נושאים) הם צורך. "חריזה היא חזרה", היא מטעימה. "היא מכילה אותה מלה עם שוני. חלון וחלון הם לא חרוז, אבל בחלון ובלון ישנו הדומה שמכיל את השונה, ויחד נוצר קצב תנועה. החרוזים הם חזרה על אותו דבר, שטמונה בה גם התפתחות. מה זה לחזור לקרוא אותו סיפור שוב ושוב? זו דרך חזרה. והשאלה הגדולה היא איך לחזור אחרת כל פעם.

"כל פעם אני תופשת אותם דברים אחרת. ובכל פעם אני מנסה לתפוס משהו על עצב ובדידות, על  אובדן גדול שאין לו תקנה. זהו העצב הגדול שיש לי מילדות, והחרוזים מסייעים לי להקל עליו, ואני מקווה שגם לילדים השירים והסיפורים שלי עוזרים להפיג חרדה, בדידות או עצב בעוצמה חזקה. שדרך הספרים משהו יכול לזוז".

בעיניים נקיות

אם נשמע שיש בדברים הללו גרעין פילוסופי, זו לא טעות. בן צבי חוקרת את הפילוסופיה של האנליזה בעבודת הדוקטורט שלה. היא גם מלמדת את התחום באוניברסיטת תל אביב ובמכללת ספיר בדרום, שם היא גם מלמדת פילוסופיה דרך ספרות ילדים וכן סדנאות כתיבה לילדים ולסטודנטים. הפילוסופיה שזורה בכתיבתה לילדים, וההיפך, בלי הפרד.

"אני כותבת על מושג החזרה בפסיכואנליזה, בפילוסופיה ובפואטיקה, ומתייחסת אליו כאל תהליך התפתחותי", מסבירה בן צבי. "הכוונה לכך שהעצמי מתפתח ומתממש באמצעות אקטים של חזרה, שבהם הוא מחזיר את עצמו לעצמו. כשהוא חוזר אל רגעי העבר, הוא מתיך אותם בהווה, ועל ידי כך מחדש אותם, משנה אותם ומשתנה באמצעותם".

את הסודות הללו שמניעים אצלה את הכתיבה היא מעבירה הלאה לסטודנטים ודרכם גם לילדים. הסטודנטים שלה עובדים עם קבוצות קטנות של ילדים, בהדרכתה, בבית הספר "שער הנגב". היא רואה בכך פרויקט חברתי חשוב. "גיליתי שאפשר ללמד הרבה דברים דרך ספרות ילדים", היא אומרת. "המטרה של הפילוסוף היא לראות את הדברים בעיניים נקיות. להיות ילד בעצם. ילדים בעיני הם פילוסופים באופן טבעי. הם שואלים שאלות פילוסופיות. חשוב להפגיש אותם עם ספרות ששואלת את השאלות הגדולות. אני רוצה לעזור לילדים למצוא את המלים והקול כדי לספר על עצמם".

בסדנה "אנחנו מדברים על גיבורים, אבל מנסים להראות שכוח הוא לאו דווקא כוח פיסי, שיופי הוא לאו דווקא חיצוני. הילדים בדרום עוברים חוויות קשות במיוחד. מלים לא יכולות לרפא לגמרי, להחזיר מה שאבד, אבל כל דבר הופך להיות קצת משחק אם מדברים עליו ומכניסים קצת הומור. החרדה, הגעגוע, הבדידות נסבלים יותר בתנועה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו