בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המאיירת האנונימית של "חנה'לה ושמלת השבת" יוצאת לאור

האיורים של "חנה'לה ושמלת השבת" ודימויים איקוניים אחרים נוצרו בידי ציירת שהקפידה לשמור על אלמוניותה. תערוכת מחווה לאוה איצקוביץ בת ה-90, שתיפתח השבוע במוזיאון ישראל, מגלה את סוד קסמו של האיור האידילי

27תגובות

ילדה בשמלת כוכבים קורנת בפליאה אל ירח חייכן, על רקע כחול מכחול. הכריכה הדקה, המוכרת הזאת של "חנה'לה ושמלת השבת" היא כבר חלק מרפרטואר ספרי הילדות של כל מי שגדל או גידל את ילדיו כאן.

בספר מאת יצחק דמיאל מסופר על ילדה שעוזרת לקשיש המבקש ממנה להרים את שק הפחמים. הילדה לבושה בשמלת שבת יפה, שמתלכלכת מהפחמים. אבל הנה, הירח מקרין מאורו עליה ושמלתה נוצצת כוכבים. כיום מן הסתם קוראים אותו לילדים בלוויית תמרור אזהרה. משביעים אותם שלא להיענות לבקשות של זרים ובוודאי לא ללכת אחריהם. אבל כוחו של הספרון הזה עדיין במותניו. זהו להיט, מתברר. הספר הנמכר ביותר של הוצאת עופר הוותיקה, מאז ראה אור בשנות ה‑60 ועד היום.

סוד המשיכה שלו הוא ללא ספק איוריו, בעיקר הילדה בשמלה המנצנצת החקוקה בזיכרון הקולקטיבי. איזו ילדה בת ארבע תעמוד בקסמה? ומי לא זוכר גם את הסב עם שק הפחמים שהילדה תומכת בו? ובעיקר זכורה התמימות של האיורים. שריד לתקופה שהיתה ואיננה. ייתכן שהילדים לא היו תמימים כלל, והתקופה אף היא לא היתה פשוטה, אלא שכך הם הצטיירו בספרונים והשתמרו בזיכרון.

צור קוצר

בספריית האיור באגף הנוער של מוזיאון ישראל תיפתח ביום שישי השבוע תערוכת מחווה מרגשת למאיירת האנונימית של "חנה'לה ושמלת השבת" ושל ספרונים רבים אחרים בהוצאת עופר הוותיקה. בתערוכה, ששמה "ימי התום", יוצגו האיורים המקוריים של האמנית, שהיתה מאיירת הבית של ההוצאה.

שמה ­- אוה איצקוביץ ­- מעולם לא הופיע על גבי הספרים שאיירה. לדברי המו"ל של עופר, שלמה אלוף, שנמצא עד היום בקשר הדוק וחם עם איצקוביץ, זו היתה בחירתה, בשל צניעותה. איצקוביץ בת יותר מ‑90 כיום, ויש מן הצדק בכך שהיא זוכה להכרה האבודה עוד בחייה.

בזמנה, וגם במשך השנים, האיורים של איצקוביץ לא נחשבו לאמנותיים במיוחד. הם נתפשו כריאליסטיים מדי, מתוקים מדי, לא מתוחכמים. לא משהו שיש לעסוק בו. הם התאימו לספרונים, שהיו מעין הלחם והחמאה של ספריית הילדים בגן ולא נחשבו לנכסי צאן ברזל של ספרות הילדים. אך עתה, בתערוכה, אפשר להיווכח ביופי ובמיומנות של הקו ושל השימוש בצבעים.

אלה ציורים יפים להפליא. הקסם המתגלה במבט המחודש באיורים הוא בחלקו תולדה של האופן שהם מייצגים את רוח התקופה. לאיורים הללו גם יש נופך של רטרו, כמו לכרזות ופרסומות אמריקאיות ואירופיות ישנות של שנות ה‑50, המציגות תמונות אידיליות מהווי המשפחה. האידיליה הזאת מכמירת לב, בחלקה. וגם מטרידה מעט, בעיקר כשבהתאם לרוח התקופה שלפני הפמיניזם, האמהות בדרך כלל במטבח והגברים עובדים או חיילים אמיצי לב.

מתוך אוסף מוזיאון ישראל

באחד הספרונים ("אבא שלי" מאת ימימה שרון) נראה במרחק קצה של בית עם גג אדום, גבר תאום-דון-דרייפר יושב על כיסא נוח בגינה, ילד בלונדיני משחק לרגליו. ב"אבא חייל אמיץ" נראה שוב אותו תאום-דרייפר במדי צבא. ב"אמא שלי", גם הוא מאת ימימה שרון, האם נראית בשמלה יפה בסגנון שנות ה‑50 ועליה סינר. היא מבשלת ואופה עוגיות וגם גוערת בילד ואז הוא נראה מפוחד ונזוף. סצינה ביתית שצונזרה מספרי ילדים עכשוויים.

אורנה גרנות, אוצרת התערוכה ומנהלת ספריית האיור באגף הנוער, אומרת שמה שמעניין באיורים הוא הישירות, הפשטות והבהירות שלהם. הם מאפיינים את הספרונים שנועדו לפעוטות והציגו תמונות פשוטות מחיי היום-יום. כך, לדוגמה, הספר "שעון בן חייל" מציג את שגרת חייהם של אח ואחות מהבוקר ועד הערב.

הספרונים הללו מבקשים לצייר עולם אידילי ומוגן. "יש מידה של ייפוי המציאות בספרים", אומרת גרנות. "זה מזכיר את ה'גולדן בוקס', ספרים מתוקים אידיליים משנות ה‑40 וה‑50, או את דיסני בסרטיו הראשונים, שבהם מנסים ליצור דימוי מתוק תמים שנחקק בזיכרון. לכאורה פשוט. הרקע לא עמוס, אין קומפוזיציות מורכבות. זה שונה מאוד מהגישה הקיימת היום בספרות הילדים".

הידד אני גדול

יש תואם גמור בין אופי האיורים ליעדי ההוצאה. ספריית עופר היתה בקשר הדוק עם משרד החינוך, ומכיוון שספרים רבים של ההוצאה נועדו לשמש חומר קריאה בגן הילדים ונוצרו על פי דרישה של גננות, היה צריך להיות בהם מסר ברור. "בעיני יש יופי בפשטות שלהם", אומרת גרנות. "כיום ספר ילדים עובד בשתי קומות ומדבר למבוגר בשפה אחת ולילד בשפה אחרת. הוא מורכב. ספרים רבים מציגים בעיה ופותרים אותה. כאן כל זה איננו.

"כשמתבוננים באיורים ובטקסט ובאינטראקציה ביניהם", היא מוסיפה, "אפשר לראות איך ספר מאויר משקף אחד לאחד תרבות וערכים. כיצד הוא מייצג את האידיאלים ואת תפישת הילדות של התקופה".

הדבר בולט בספרון "אני עובד כמו אבא" (מאת אוריאל אופק), בעזרת מניפולציה של היפוך דפים. בדף אחד מוצג האב דג דגים ומעברו הילד עושה אותה פעולה. והכיתוב הוא "גם אני אוהב לדוג, אך בחוף הקרוב". "יש מבוגר, יש ילד, והילד מחקה את המבוגר", מסבירה גרנות. "בספרונים רבים של התקופה עולה שהילד אמור לגדול ולהתעניין בעולם המבוגרים. למשל, 'הידד אני רופא', 'הידד אני גדול'. השאיפה לגדול היא לא משהו שמודגש כיום. אך היא נכונה בעיני. האמירה שכשתגדל תהיה כמו אבא, כמו אמא, מעניקה לילדים ביטחון. כיום איבדנו את זה. אין ניסיון ליצור מציאות ברורה ופשוטה. מתחילים מהסוף להתחלה, מפרשים שוב אגדות קיימות. מחפשים להעניק לילד מורכבות, שהיא גם מסובכת לעתים".

המגמה בספרות הילדים התהפכה. "כיום המגמה היא 'הילד הזה הוא אני'. מעודדים את הילד ­ וגם את המבוגר ­ להישאר ילד. 'סופר נני' תמיד אומרת להורים להתכופף ולדבר לילדים בגובה העיניים. כאן באיורים יש הבדלי גובה בין ההורים לילדים. זה ברור שהילד תלוי במבוגרים והם בעלי הסמכות", אומרת גרנות.

שיתוף הפעולה של איצקוביץ וספריית עופר נמשך מ‑1957 עד 1975. הסמל של ההוצאה היה גור איילים, במבי קטן, כשמה. על גבי הכריכה האחורית בספרונים, מתחת לרשימת ספרי ההוצאה, הופיע דימוי איקוני שיצרה איצקוביץ ושנחרת בזיכרון: במרכזו נראית ילדה בשמלה אדומה ושיער שחור עם סרט אדום קוראת ספר הדומה לאחד מספרוני ההוצאה, מסביבה כמה ילדים שמקשיבים לסיפור ­ אחד מהם בכובע טמבל ­ ומאחוריה העופר.

"יש כאן שלושה מעגלים בעצם שיוצרים הרמוניה", מטעימה גרנות. "הילדה הקוראת עם הספר בידה, הילדה והעופר הניצב מעליה, הילדה והילדים המקשיבים לה. ההרמוניה מבטאת את התום של הילדות".

אבל במבט ביקורתי, ובגישה רב תרבותית, יתכן שיש מתח באיורים הללו, יש קונפליקט, דווקא מעצם מה שהם לא מייצגים. מי נותר מחוץ לתמונה האידילית? אם לשפוט על פי הילדים וההורים בהירי השיער, תיאור הבתים והסביבה החיצונית, האיורים מאוד לא מכאן. אירופיים ולא ישראליים. הם לא מבטאים בשום אופן את מגוון האוכלוסייה. אין באיורים ייצוג לילדים או מבוגרים כהי עור, למשל. אחד הספרים היחידים שבהם הילדה שחורת שיער הוא "עטרה מפוזרת", שכתב אוריאל אופק (סופר בולט בהוצאת עופר), כנראה מפני שהוא נכתב על עטרה אופק, בתו כהת השיער.

לדברי גרנות, מאיירים אחרים בהוצאה, בספרים אחרים, כן שיקפו את המגוון הזה, בעיקר בציורי העדות שאייר מאייר בשם הכטקופף. היא מספרת שאיצקוביץ אמרה לה, "היה לי חשוב לא להפחיד ילדים". "היא עברה מלחמה, גירוש", אומרת גרנות. "אי אפשר לטעון כלפיה שהיא לא ידעה שהעולם מורכב. אבל היא בחרה להציג עולם הרמטי שבו יש אבא-אמא-ילד. כפי שהכירה ממשפחתה שלה".

בלי אלימות

איצקוביץ היא ילידת חבל סקסוניה שבגרמניה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה היתה נערה וב‑1939 נמלטה מגרמניה עם משפחתה והגיעה בדרך לא דרך ליוון, לאחר שהבריטים לא הניחו להם להיכנס לארץ. באתונה פתח האב, מהנדס מכונות במקצועו, עסק. כשהגיעו הגרמנים ליוון, הלשינו תושבים יוונים על האב והוא נלקח למחנות ונספה שם. ואילו האם ובתה בהירות השיער שרדו בזהות בדויה. אווה אף למדה בשנים אלה באקדמיה של אתונה והפליאה לצייר דיוקנאות.

לאחר מכן פגשה את דוד איצקוביץ, לוחם בבריגדה היהודית שנתן את ההשראה לציורי החיילים בספריה. לימים הוא הקים את הכור בנחל שורק ואף ניהל אותו. לזוג נולד בן.

איצקוביץ חיה ברמת גן. בתחילת דרכה עבדה בהוצאות רבות. היא איירה את הספר "גן גני" של מרים לובה שבו השיר האלמותי "עוגה עוגה". היא גם יצרה משחק על פי ספרי חסמב"ה ועוד. אבל לדברי המו"ל אלוף, היא חשה שההוצאות מזלזלות בה וגם נאלצה לרדוף אחרי התשלום לעבודותיה. "אצלנו היא היתה נסיכה", הוא אומר.

אלוף, בן 76, מתאר את עצמו כפליט מבגדד. הוא עלה מעיראק כשהיה בן 15 ואחרי שירותו הצבאי פתח את ההוצאה, כי האמין שחסרה לילדים ספרות מקור. עד היום הוא עובד בהוצאה, השוכנת בפתח תקוה. "לי ולאווה היתה מיד שפה משותפת", הוא מספר. "אני הייתי פליט והיא היתה פליטה. בילדותי הייתי חשוף לאלימות לא מבוטלת מצד השכנים ובסביבה עוינת של הערבים. כשהתחלתי, מה ששלט בשוק של ספרי הילדים היה אגדות אנדרסן. אבל אני הרגשתי שלא מתאים לתת לילדים אגדות כמו 'כיפה אדומה' או 'הנזל וגרטל' שיש בהן אלימות. רציתי יותר ציורים מקוריים, ריאליסטיים, שהילד הקטן יראה את התמונות ויזהה את עצמו".

מדוע אם כן כל הילדים באיורים בהירי שיער? אלוף עונה שאיצקוביץ ציירה לרוב את בני משפחתה וכי הוא נתן לה חופש יצירה ולא התערב בבחירותיה האמנותיות. "היא חשה שותפה ליצירה שלנו, לתרבות של ההוצאה", הוא אומר. "היא נתנה הרבה רעיונות. הכי חשוב שהייתי אומר לה 'אני אוהב את הציורים שלך'. היא לא קיבלה הערכה כזו בהוצאות אחרות". גם אחרי שהפסיקה לעבוד הקשר ביניהם נשמר, ובזקנתה הוא מבקר אותה בקביעות.

בשנות ה‑60 וה‑70 הספרונים היו זולים וגופים כמו משרד החינוך, הסוכנות היהודית והאוניברסיטה העברית הרבו לרכוש אותם. הסוכנות רכשה אותם לקהילות היהודיות, האוניברסיטה חילקה אותם בהמוניהם במחנות העולים ומשרד החינוך דאג שיהיו על המדפים בגני הילדים. המעבר לכריכה דקה, שהפחית עלויות והקל על משלוח הספרים, היה לדרישת גופים אלה, אומר אלוף. היתה גם גרסה לגנים דתיים.

בעמוד הראשון הופיעה הקדמה קבועה, שלא נעדרת מהספרים עד היום: "הורים, מורים וגננות נכבדים, אנו שמחים להגיש לכם סדרה חינוכית זו... ערוכה על ידי מיטב הסופרים העבריים ומתוכננת להקנות לילד הקטן מושגים בסיסיים בדרך סיפורית קלה ומושכת". וזה עדיין קל ומושך, עד עצם היום הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו