בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

“מי אכל את לואיס”: יש אחים שהם גם חברים

חד גדיא של מפלצות משמש לפרוש את עולמם הפרטי של אחים בספר שובה הלב “מי אכל את לואיס”

תגובות

"לואיס ואחותו הגדולה שרה טיילו יום אחד ביער". ספרו שובה הלב של המאייר והכותב ג'ון פרדל, "מי אכל את לואיס", שתורגם לעברית בידי גילי בר הלל סמו ורואה אור עתה בהוצאת ידיעות ספרים, נפתח בשני ילדים, אח ואחות, המטיילים לבדם ביער. העלילה, מותר לנחש, תהיה מותחת ומסתורית וגם קצת מפחידה.

“מי אכל את לואיס” - "The Day Louis Got Eaten" במקור - הוא הספר השלישי שחיבר פרדל לילדים בגילי גן. בעבר הוא התמקד בקומיקס למבוגרים, בעיקר במגזין הבריטי “Viz”. אחת הרצועות הקבועות שלו שם, “The Modern Parents”, הוקדשה לבני הזוג המתחסדים מלקולם וקרסידה ולשני בניהם, הסובלים קשות מצדקנות ההורים. מאז נהפך פרדל בעצמו לאב לשני בנים. בעשור הקודם החל גם לכתוב ויצר שלושה ספרי נוער. בשנים האחרונות התמקד, לצד שאר עיסוקיו, בכתיבה ובאיור לילדים צעירים.

הספר "מי אכל את לואיס" הוא פיקצ'ר בוק קלאסי, שבו מציגים האיורים עלילה עצמאית במקביל לסיפור המובא במלים. אצל פרדל, האמון על דרך הביטוי הקומיקסאית, התחביר האיורי מוקפד ולינארי. האיורים עצמם צבעוניים, רבי הבעה ועמוסי פרטים. המאייר אף החביא במקצתם רמזים להתרחשויות עתידיות. כשקהל היעד הוא ילדים קטנים זהו יתרון כפול, הן מאחר שעדיין לא רכשו את כישורי הקריאה והן בשל רגישותם הוויזואלית.

בחיוך מרושע

אך עוד לפני שמתעמקים בשתי העלילות המקבילות כדאי לקפוץ אל סוף הספר, לכפולה החותמת אותו. מופיעה שם מפת "עולם" טיפוסית, המשרטטת את הסביבה הפיסית שבה מתקיים הסיפור הפנטסטי.

בקצה המרוחק של המפה נראה יער ובו בית בודד, שעשן עולה מארובתו. בחלק הקרוב אל הצופה מופיע חוף חולי, שמעליו מתנשאים צוקים ופה ושם גם עצי מחט מוריקים. חמישה יצורים מפלצתיים נראים בצד זה, על החוף ובמרומי המצוקים, וכולם מתבוננים לשמים. בגבהים נראים האחים שרה ולואיס, מרחפים במתקן תעופה מאולתר, עושים דרכם הביתה מעל גוף המים שמפריד בין שתי רצועות האדמה.

עכשיו אפשר לשוב אל ראשיתה של העלילה, אל היום שבו יצאו האחים לטייל ביער. פרדל חותר ישירות אל הדרמה: "פתאום, לרוע המזל, בולען אכל את לואיס". מפתה להתבונן ברצועת האיורים המתארת כיצד יכול להיבלע ילד בשלמותו בפיו של יצור ענק ושעיר, אך כדאי להעיף עוד מבט בעמוד הפותח את הספר, בסצינת היער השלווה.

מבט חקרני יגלה שם טלף מעורר חשד, מוסווה חלקית על רקע גזע העץ. זו ידו (או רגלו) של הבולען. הורים טרחנים, כמו מלקולם וקרסידה, גיבוריו הוותיקים של פרדל מ”Viz”, היו בוודאי עוצמים את עיניהם בחשיבות עצמית, מניפים אצבע בתוכחה ומעירים משהו על יפי הטבע והצורך להתמזג עם העצים. אך בספר של פרדל אין מבוגרים משום סוג. המרחב מוקדש לעולמם של לואיס ושרה ובעולם הזה "הטבע" טומן בחובו לעתים גם סכנות ואפילו מפלצות.

הבולען בולע את לואיס בשלושה שלבים מאוירים. תחילה הוא מנתר באוויר ושולף את לשונו הוורודה הגדולה הארוכה והמסתלסלת; בתמונה הבאה לואיס באוויר, ראשו פונה מטה ורגליו מתנופפות אל על; בציור השלישי המפלצת מלטפת את בטנה המלאה בהנאה.

שרה מתפקדת בקור רוח מרשים. ביודעה שבולענים בולעים את מזונם בלי ללעוס היא מבינה שאם תזדרז יש סיכוי שתצליח לחלץ את לואיס. היא מתעכבת רגע לקחת "משהו שחשבה שאולי תזדקק לו". מהציור עולה שמצאה זמן גם לפתוח את הרגלית של אופניה, כך שתוכל להציבם על השביל. הירידה הזאת לפרטי הפרטים של המציאות החזותית מעוררת תחושה שמי שיקפידו לעקוב אחר האיורים של פרדל יקבלו תמונה עלילתית עשירה בהרבה מזו המובאת במלים.

את כפולת העמודים המוקדשת למרדף שעורכת שרה אחרי הבולען חתך המאייר בקווים נטויים לארבע מסגרות, המציגות רצף פעולות. האחות הגדולה רוכבת על אופניה בעקבות המפלצת. היא מזנקת מעל בורות, עוברת על בול עץ מעל גיא קטן בין גבעה לגבעה, וממשיכה לעבר המצוק שעליו נמצא כבר הבולען המחייך ברשעות.

גם פרדל ודאי חייך לעצמו ברשעות כשאייר את הסצינה, בהערימו שוב על צופיו הלא-ערניים. ואכן, אם תתמקדו יותר מדי בגיבורים, שרה על אופניה והבולען הנמלט, תיפלו בפח. בקצה העליון השמאלי של הרצועה המאוירת מופיע רמז לזהות הגיבור האמיתי של הרגע. נראה שם מקור שחור ואימתני, המתקרב בנחישות לבולען.

בעמודים הבאים מתברר שהמקור מחובר לגופה העצום והגמלוני של "חוטפנית", ספק עוף ספק דינוזאור מעופף, שהיא מפלצת גדולה אף יותר מהבולען. החוטפנית טורפת את הבולען בקלילות, מתעופפת מהצוק ומשאירה את שרה לבדה.

כיאה לספר ילדים מתברר שזוהי רק שנייה בשרשרת אירועים חזרתיים, שבהם נטרפת כל מפלצת איומה על ידי מפלצת גדולה ומשונה ממנה. החוטפנית, המקננת על פסגת מצוק בודד מוקף מים, נטרפת על ידי תת-פצחן (שהוא יצור תת-מימי), ואילו זה נבלע בפיה של בולסנית קוצנית, הנטרפת בתורה בפיו של בולפוס מחודד.

כל אחד מהיצורים הללו מתהדר באחד או בכמה מאפיינים שיוחסו מאז ומעולם למפלצות. בין אלה: השמות הארכאיים והמשונים, ממדי הגוף העצומים, הפרווה השעירה, הצבע השחור כפחם, המבנה האמורפי ומאפיינים פיסיים דוחים.

שרה לא נרתעת. היא עסוקה במאמצים להגיע אל אחיה. הילדה משכללת ומשפרת את האופניים הפשוטים שלה כך שיאפשרו לה לעשות את דרכה בים, ביבשה ובאוויר. גם את חומרי הגלם להמצאותיה של שרה פרדל לא הותיר ליד הדמיון, אלא הטמינם באיורים. פסולת שנזנחה על החוף - ארגז, חבית וצינור – תשמש את שרה לבניית סירת פדלים מאולתרת, שתיהפך לצוללת ואחר כך למתקן טיפוס מסובך.

המודולריות של כלי התחבורה מאששת את האפיון של שרה כילדה נבונה ואמיצה, וכך ללא ספק רואה אותה אחיה הקטן. יש בה גם הד למגוון הצורות של המפלצות, הנבלעות זו בתוך גופה של האחרת בשרשרת נוסח חד-גדיא.

למרבה המזל יודע פרדל מתי לחדול מהחזרתיות הספרותית. לאחר ששרה מעפילה אל המאורה של הבולפוס המחודד ("מבלי שאף יצור אחר יטרוף אותו בדרך") מגיעה העת לפעולת החילוץ.

בדומה לגיבורת הספר "הנסיכה שלבשה שקית נייר" של רוברט מונש והמאייר מייקל מרצ'נקו, שראה אור לראשונה ב-1980 והופיע לפני שנים אחדות בהוצאה מחודשת בעברית, גם כאן מצליחה גיבורה נשית צנומה למראה לגבור על מפלצת באמצעות חוכמתה.

הנסיכה של מונש מחלצת נסיך שחצן ופחדן ממלתעות דרקון שחטף אותו. היא עושה זאת לאחר שהדרקון נרדם; שרה הצעירה מבצעת דבר דומה. היא מחכה שהבולפוס ישקע בשינה ואז מתגנבת אל תוך פיו הפעור. בשני המקרים העובדה שהגיבורה היא אשה, הבוחרת לפעול בעורמה ולא בכוח הזרוע כדי לגבור על יריב, היא בה בעת סטריאוטיפית ומחמיאה.

ההשוואה בין שתי היצירות מעלה קווי דמיון נוספים. הן "הנסיכה שלבשה שקית נייר" והן "מי אכל את לואיס" מציגות גיבורות אסרטיביות, עצמאיות נבונות ונחושות; שתיהן נכתבו בידי מחבר שהוא גבר; ושתיהן מקוטלגות כיצירות פמיניסטיות.

אלא שמה שסימן פריצת דרך לפני יותר מ-30 שנה אינו כה מהפכני בימינו. במלים אחרות, את העובדה שגיבורת הספר "מי אכל את לואיס" היא ילדה ולא ילד אפשר לציין לחיוב, אך יש לקוות שאבני הדרך במסלול המאבק הפמיניסטי מוצבות בימינו ברף גבוה יותר. התפעלות מעצם העובדה שגיבורת הספר "מי אכל את לואיס" היא ילדה עלולה להסגיר, כך נדמה, ציפיות נמוכות מדי. וכי למה שלא תהיה ילדה?

בזכות צפרדע-השיהוקים

"מי אכל את לואיס" מוקדש בראש וראשונה לערבות הדדית בין אחים ולעולמם הפרטי של אלה שהתמזל מזלם להיות אחים שהם גם חברים טובים. משום כך, מעניין לבחון אותו דווקא על רקע מסלול ההתבגרות והשינוי שעברו דמויות הילדים אצל פרדל, החל בצמד האחים שכיכבו ברצועת הקומיקס "הורים מודרניים", שנולדו אי שם באמצע שנות ה-90, וכלה בלואיס ושרה בני זמננו.

בניהם של קרסידה ומלקולם גדלים בסביבה מזויפת, תקינה פוליטית במובן הרע של הביטוי, להורים הרואים עצמם בעלי מודעות סביבתית עמוקה ונטייה חזקה לרוחניות. כמתבקש, הילדים מפגינים מרדנות בריאה. לנוכח הוריהם "הפתוחים" ו"הזורמים" השניים מגלים חיבה עזה לכדורגל, משיכה לחומרנות ורצון לדבוק בנוסחאות מגדריות נושנות.

כשהבנים מבקשים לאמץ כלב ממהרים ההורים להתנגד ל"שליטה בבעלי חיים" ומציעים שהמשפחה תאמץ באורח סמלי דולפין או לווייתן; כשהאח הבכור מספר כי המורה שלו לכינור (שמו אורפאוס) עסוק בדיבורים על המוות ובשתיית אלכוהול נוזפים בו ההורים על צרות אופקיו; וכשמתברר שהילדים מתפללים שבחג המולד יביא להם סנטה קלאוס כדורגל במתנה, ההורים מתרעמים על הפיכת החג הרוחני לאירוע צרכני. האחים נאחזים זה בזה ומסייעים האחד לשני בהתמודדותם עם הוריהם הבלתי נסבלים.

ב"מי אכל את לואיס" מציג פרדל אחים המתמודדים יחד עם העולם הסובב אותם. ההרואיות המיוחסת לשרה (וגם ללואיס במידת מה) מעוררת את הסברה כי סיפור המעשה, המתרחש בטריטוריה דמיונית, נרקם בראשיהם של שני אחים שיצאו מהבית לשחק בגינה. אפשר כמובן לצפות כי המבוגר מבין האחים ייקח לעצמו את רוב הקרדיט על מעשי הגבורה והתבונה, אך יזרוק פה ושם פירורי תהילה גם לצעיר.

האיור שבו נראית שרה כאשר היא נכנסת אל תוך פיו של הבולפוס הוא אחד משיאי היצירה. זהו מעין צילום חתך המציג את כל המפלצות, האחת בבטנה של השנייה, בעוד שרה עושה את דרכה ביניהן בנחישות. מהאיור הצבעוני והמורכב נעדרת רק דמותו של לואיס, שלא נראית מבעד לקיבתו של הבולען.

בעמוד הבא מייחד פרדל שלושה איורים קטנים ואינטימיים למפגש בין שרה לאחיה. "הנה את", אומר לואיס, "ידעתי שתבואי. איך יוצאים מכאן?" השניים נמצאים כעת במעמקי כמה קיבות מפלצתיות. כעת מתברר מדוע השתהתה שרה לפני שהחלה במרדף. היא השכילה להביא עמה "צפרדע-שיהוקים". שרה משחררת את הצפרדע בבטנו של הבולען וזו מעוררת תגובת שרשרת של שיהוקים וגיהוקים, עד שהאחים יוצאים לחופשי.

"לרוע המזל כל היצורים היו עכשיו מאוד רעבים", מציין פרדל. "הם התאספו סביב שרה וליקקו את השפתיים". לואיס מעריץ (בצדק) את אחותו הגדולה, ועכשיו מתברר שהיא גם משמשת לו דוגמה ומדרבנת אותו לעצמאות ולאסרטיביות. "אל תיגעו באחותי", לואיס שואג, "או שאני אטרוף אתכם". זהו רגע של העצמה-מפלצתית בעבור אחים קטנים המאזינים לסיפור של פרדל. האיור הרואי בהתאם: היצורים נמלטים מלואיס הפעוט, שפניו אדומים מזעם וממאמץ הצעקה.

הגיעה העת לשוב הביתה. שרה ולואיס, המרחפים באווירון המאולתר, רואים עשן מיתמר מארובת ביתם. רמזים לציוויליזציה הופיעו אמנם כבר בפסולת מעשה ידי אדם שנמצאה על החוף, אך האש הבוערת מצביעה באופן מוחשי יותר על כך ששרה ולואיס אינם בודדים בעולם. אפשר רק לנחש כי מי שהדליק את האש מחכה לשובם של שני הילדים הביתה ממסעם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו