בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחד משלנו? איך נקלטו ילדים בישראל הצעירה

קליטתם של 
ילדים - ניצולי שואה ומזרחים - בראשית ימי המדינה, וביטוייה בתרבות, יידונו בסדרת מפגשים של בית אבי חי בירושלים

תגובות

יוסף הוא ילד חיוור פנים, הלבוש בבגדי מבוגר, שלא לומר זקן. "שתי עיניים שחורות היו לו, שתי עיניים שהתרוצצו כחיות נפחדות – ובזוויות הפה חרוש היה קמט של סבל רב – כאילו כאב לו דבר מה ורצה להבליג על מכאוביו – מדי פעם בפעם היה מסב ראשו ומסתכל סביבו כתר לו מקום מפלט. גופו רעד למרות החמסין ששרר סביב".

כך מצטיירת דמות הילד הפליט ב"אחד משלנו", ספרה של ימימה אבידר צ'רנוביץ שראה אור ב-1947. הילדים הצברים, בני גילו, תושבי הכפר, מין טריטוריה כל-ישראלית חסרת שם, שבו הוא מאומץ על ידי אחת המשפחות, אינם יכולים לראות בו אישיות בפני עצמה. כאילו הגולה כולה מגולמת בגוף הילד הקטן, ניצול השואה. ועתה אין לו ברירה אלא להשתלב.

כאשר התפרסם “אחד משלנו”, זמן כה קצר אחרי השואה, פעל המכבש הציוני במלוא עוזו. לא היה מקום לקולות אחרים. ובוודאי לא לדמות שונה, שבורה, שאינה עומדת בקריטריונים של השכבה השלטת, של ההגמוניה. כך אומרת רימה שיכמנטר, מרצה בתוכנית לתואר שני במחקר תרבות הילד באוניברסיטת תל אביב. ספרות הילדים של התקופה נשאה תפקיד חינוכי וצייתה לאתוסים המרכזיים. מכיוון שדמות הצבר הועלתה על נס, לידתו מחדש של יוסף היתה בלתי נמנעת.

יונייטד קינג

"הספר מעמיד את הניגוד בין התפישות של העולה והצבר דרך הייצוג הסטריאוטיפי של העולה", היא מסבירה. "הילד העולה הוא חלש, נרדף מלא פחדים, הישרדותי. ממש חיה קטנה. הילדים הצברים זקופים ושזופים. יש כאן אמנם ביטוי להתגייסות של משפחה שמאמצת ילד עולה, ואף יותר לדאגה של הילדים בכפר לקליטתו, אבל מעל הכל, שורר תכתיב איך כדאי או צריך להתייחס לעולים, ומה מצופה מהעולים עצמם".

כשהילד לא נקלט ובוכה בלילות, הילדים מתגייסים לעזור לו ויוצאים אתו למסע. "הספר מדגים את התהליך שעובר הפליט. באחד השלבים הוא נפרד מאמו במעין הזיה או חלום. כלומר, התהליך שהילד העולה נדרש לעבור כרוך בשכחת העבר (הפרידה מאמו) כתנאי ללידה מחדש כצבר", אומרת שיכמנטר. בסופו של הספר הושלם התהליך. הטיול בארץ והקירבה לצברים במשך שלושה ימים פעלו כבמטה קסם. יוסף "שזוף פנים, שערותיו פרועות ומכנסי החקי שמוטים למטה, מזיע ומשולהב עומד בשער – הוא השוער של הקבוצה, נלהב וצועק עם כל הילדים, מעודד את הרצים עם הכדור ועיניו ולבו למשחק". והילדים אומרים “הנה אחד משלנו".

לא רק ספרי הילדים, תרבות הילדים בכללותה הנציחה וחידדה את האתוסים המרכזיים בשנים הראשונות בחיי המדינה וגם בעשורים הבאים. הדרכים המגוונות והרבות שבהן פעלה תרבות ייחודית זו, והתכנים הטעונים בה, יידונו בסוף החודש בסדרה של שלושה פרקים בבית אבי חי בירושלים. "סיסמתנו פה אחד - שמונה בעקבות אחד", המפגש הראשון, בהשתתפות חוקר התרבות הישראלית חיים גרוסמן והסופרת אלונה פרנקל, יעסוק בהבניית דמותו של הצבר הישראלי ובאופן שבו התייחסו ילדי היישוב לילדי העולים. פרנקל נולדה ב-1937 בעיר קראקוב שבפולין, עברה את השואה בילדותה וכתבה על כך בספרה "ילדה". על הקליטה בארץ כתבה בספרה "נערה". אחת החוויות הקשות, למשל, היתה הניסיון לשנות את שמה מאלונה לאילנה.

"הצבר נתפש כגיבור, דור ראשון של גאולה", אומר גרוסמן, "האתוס המקביל הוא של שלילת הגולה. הילד הנכון הוא הצבר, ועל הילדים שמקרוב באו לסגל את השמות הצבריים, את התסרוקת והאתוס הכללי של גבורה ומיליטריזם".

הצבר בהדרו מוצג בספר הילדים "שני צברים יצאו לדרך" בהוצאת יסוד (ערך מיכאל גרעין) שיצא ב-1958, במלאות עשור למדינה. גיבוריו הם ילד וילדה המבקרים במקומות רבים בארץ. ביקורים ביחידות שונות בצבא מעידים על משמעותו וחשיבותו. ביקור בכפר מדגיש את העבודה חקלאית. תיאור ביקורם בבית של עולים תימנים מלווה בצילום שבו נראים גבר ואשה בתלבושת תימנית טיפוסית במטבח עם פתילייה ופרימוס והרבה ילדים. זהו לדברי גרוסמן ביטוי לאוריינטליזם ששלט אז. התימני הוצג כניגוד של הצבר. "הילדים בספר יפים במובן של ‘יפי הבלורית והתואר’. הם אשכנזים. זה מבטא קאנון. הם החבר’ה הטובים". הדימוי של הצבר הוא לעולם לא פריפריאלי, הוא מבוסס ובא ממעמד בינוני. את עליונות הצבר גרוסמן אינו מייחס לאפליה או גזענות. לדבריו, "רוב האוכלוסיה היתה עדיין אשכנזית. עליית יהודי צפון אפריקה התרחשה מאוחר יותר, רק בסוף שנות ה-50". יש החולקים עליו.

דמות הצבר מעוצבת גם בסדרות של אבנר כרמלי ובאיוריו של מ' אריה לספרים. שמות הסדרות, שהיו פופולריות בשנות ה-60 - "הספורטאים", "הבלשים הצעירים" "האמיצים" "הנועזים" וכיוצא באלה - מעידים על גיבוריהן. "הילדים בספרים אלה הם בעלי אוריינטציה חיילית צבאית, המניע שלהם הוא תרומה ועשייה חזקה למען המולדת", אומר גרוסמן.

השואה והלקח שלה נמצאים ברקע. "הרצון הוא לנצח, לתקן את ההיסטוריה באמצעות הילדים", מסביר גרוסמן. כך, למשל, בספר מוקדם יותר של ימימה אבידר צ'רנוביץ, “שמונה בעקבות אחד”, שראה אור ב-1945, מנהלת חבורה של הילדים מרדף אחרי מרגל גרמני. "הן חשבון ארוך לנו אתו, חשבון בעד הכל, הכל", אומר אחד מהם. "אני גדלתי על זה", אומר גרוסמן. "התחושה היתה, ‘אנחנו לא היינו נותנים שזה יקרה לנו, לא היינו הולכים כצאן לטבח’". באווירה דומה נכתבו גם חוברות "דן טרזן", בתחילת שנות ה-60, בידי העיתונאי זאב גלילי. החוברת המרכזית ששמורה בזיכרון הוא “דן טרזן תופס את אייכמן”.

ד"ר יעל דר, גם היא מרצה בתוכנית לתרבות הילד בתל אביב, תופשת את ההתעלמות מהמציאות של העולים על קשייה כ"התנערות הדור המבוגר מהעניין המסובך של לקבל את האחר. נוכח העלייה של הניצולים ואחר כך המזרחים, המסר הוא שילדים הם קלים להתאקלמות", היא אומרת, "אומרים להם 'תסתדרו בעצמכם'. זה לא מגיע ממקום רע, אלא דווקא מהכיוון של העצמת הילד". דר מציינת שבסיפור “אחד משלנו” יש מבוגר שעוקב אחרי הילדים מרחוק. "הם לא משוחררים מפיקוח, אבל אינם יודעים זאת".

בצד סיפורי ההשתלבות המוצלחים, יש סיפורים פחות מוכרים על ילדים שלא נקלטו, או אפילו השתגעו. אחד מהם הוא סיפור של צבי זוירי על ילד כזה שמצית את הגורן ומרחיקים אותו.

ספר נדיר בהקשר של דמות הילד המהגר הוא "מלכת שבא הקטנה" של לאה גולדברג, שראה אור ב-1958 בסדרה של הספרים המצולמים שצילמה חנה ריבקין בריק. הוא מספר על חברת הנוער של קיבוץ רמת יוחנן, שבה ילדים חסרי הורים מצפון אפריקה, מפולין ומרומניה. יעל, גיבורת הסיפור שעלתה ממרוקו, מסרבת לשתף פעולה ונמצאת באבל, אך "יש רגע שבו היא מחליטה להשתתף", משחזרת דר. "זהו רגע של ניצחון שמעצים את היכולת של הילד המהגר".

בעיתונות הילדים התעלמו לרוב מהילד המהגר. "אם היית ילד שהתערה, התביישת בהורים הניצולים, בשפה שדיברו בבית", אומרת דר. "זהו המחיר שילדים שילמו: הבית הוא מקור לבושה ולא לתמיכה". שיכמנטר מוסיפה כי כשהחלה העלייה מארצות האיסלאם, בעיתונות חגגו בפאתוס את קליטתה. "מאוד אהבו את קליטת העלייה, לא אהבו את העולים", היא אומרת. "בכל העיתונים יצאו במבצעי התרמה של צעצועים וספרים וכדומה. זה נתפש כחלק מהעשייה הציונית".

בעיתונות התקופה אפשר למצוא דיווחים של ילדים שמבקרים במעברות ושולחים התרשמויות. "ז'אנר הביקור במעברה", מכנה זאת שיכמנטר. "זו נסיעה לארץ אחרת", היא מעירה, “בצד תחושות של אמפתיה והזדהות עם העוני, יש הרבה התנשאות קולוניאליסטית. דיבור על לכלוך וריחות". ב”הארץ שלנו” ב-1951 כותב חייל שהילדים שראה במעברה לא היו מסופרים והתפלשו בחול. "לא אהבתי אותם", הוא מסכם. לדברי שיכמנטר, “החברה בשנות ה-50 השתנתה בצורה בלתי רגילה, בכל שכונה היו עולים. אבל השינוי הזה לא קיבל ביטוי, הוא היה שקוף, כי רצו לשמר את המבנה של החברה היישובית האידיאליסטית. זה נבע מפחדים מהאחר. חשש שאלה שהגיעו בלי אידיאולוגיה יקלקלו את המפעל הציוני.

“בשנות ה-70-80 נכתבה ספרות אחרת”, היא ממשיכה. “היו ניסיונות לספר על ההגירה הרוסית (‘המצחיקה עם העגילים’ מאת יעל רוזמן) ואחר כך גם על העלייה האתיופית (בספרים של דורית אורגד ונעמי שמואל). אורי אורלב סיפר ב’רחוקי משפחה’ על הקליטה שלו ושל אחיו הפליטים בקיבוץ גניגר. היתה יש מודעות, אך לא נעשה די”.

המספר על היד

בד בבד, גם בספרות הכללית התרחש השינוי לאטו. “סופרים ניצולי שואה, כמו אהרן אפלפלד, וכאלה שעלו מהמזרח, כמו אלי עמיר וסמי מיכאל, כתבו על ניסיונם. בשנים האחרונות הצטרפו אליהם אלונה פרנקל, דודו בוסי, רונית מטלון. אצל שני האחרונים זו חוויה של תיקון: במקום להתבייש בבית - לתקן, להחזיר כבוד ואהבה. אלה גלים מאוחרים", אומרת שיכמנטר.

ד"ר קציעה עלון מתארת את ספרו של אפלפלד "מחוות האור" כתמונת מראה לספרו של אלי עמיר "תרנגול כפרות". אפלפלד מתאר את הסיפור המסויט של בן דמותו בן ה-14 שבא לחווה חקלאית. עמיר מתאר את חייו במעברת העולים. "בשני המקרים היחס של הקולטים מתואר כקטסטרופה", אומרת עלון. "זו עדות לכך שקלטו את העולים מאירופה ואת העולים המזרחים באותן אטימות, חוסר רגישות וגזענות".

ואולם בהמשך, בעקבות תהליכים רבי עוצמה, השואה נהפכה, לדעת עלון, ל"סמל של המייפלאור הישראלי". נקודת המפנה היתה במשפט אייכמן, בחשיפה הברוטלית לסבל. אפשר לראות זאת לדוגמה במספר שנכדים של ניצולי שואה מקעקעים על ידם. "אם קודם זה היה סימן לגנאי, הוא היפך את משמעותו בתוך שנות דור ונהפך לסימן של יוקרה. השואה נהפכה להון סימבולי", היא אומרת. אפשר להיווכח בכך, לדבריה, במידת ההשקעה במונומנטים של השואה, במקום שמקבל הנושא בתכני הלימוד, בנסיעות לפולין. המזרחים מרגישים מנוכרים, מובכים ומנסים להסתופף בנרטיב הנפלא הזה וכך הם מתחילים לדבר על שואת יהודי לוב וכדומה, היא מציינת.

לכן, דמות הצבר בספרות, כישראלי החדש, היא פיקציה, לדעת עלון. "ב'אליק נולד מהים' של משה שמיר, כשמקלפים את התשוקה להיות מי שנולד מהים, מגלים אירופוצנטריה קשה. יש תשוקה עזה של הישראלים להפוך להיות גרמנים ולא ערבים, כמו בביטוי של יאיר לפיד על ‘הזועביז’. מדינת ישראל היא מבחינת האשכנזים הצלחה. היא אירופוצנטרית, פניה למערב. אלו שבהירים יותר, שמדברים שפה אירופית, הם הצליחו. בלבה הרוחשת של ישראל יש משהו גזעני מאוד. אין באמת כור היתוך, שהרי מזרחים רבים מאלה שהגיעו ממעמד הביניים בארצות מוצאם הידרדרו. אף שהמקצוע הקלאסי שלהם היה מורה, רבים מילדיהם של אותם מורים לא הצליחו להיות אקדמאים אלא בעל בסטה, פועל, עובד במוסך. העולים המזרחים נאלצים לנהל מו”מ על כל פרט באישיותם. כשאנחנו מסתכלים על החברה הישראלית עשר שנים לאחר העליות של צפון אפריקה, הח' והע' נעלמות". לא כל אחד יכול להיות אחד משלנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו