בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הריקוד שמשחרר את ההורים מהרבה חרדות

זה התחיל מסרטון ביוטיוב שבו השתעשע איתי יטוב עם בתו התינוקת, ונהפך לשיטת מחול מיוחדת להורים וילדים. אז מה סוד הקסם של קונטקידס ואיך היא נהפכה ללהיט עולמי?

35תגובות
נגה ארליך

חמש אימהות, אבא וסבא שוכבים על הגב בעיניים עצומות. שבעה זאטוטים בני שנתיים־שלוש מתרוצצים ביניהם. אחד מהם מתיישב על הבטן של אמא שלו, שנייה נשכבת לצד אביה, שלישי מחזיק לסבו את היד, וכולם מפגינים מצב רוח טוב במיוחד. אל האולם הרב־גילי ורב הקסם הזה מגיעים אחרי שמטפסים גרם מדרגות בתוך אחד הסניפים של סופר יודה ברחוב אבן גבירול הסואן בתל אביב. המדריך איתי יטוב, בן 40, מבקש מהמבוגרים לפקוח עיניים ולהתחיל בחימום. הם נעמדים, מסובבים את הידיים, את האגן ואת כפות הרגליים. הילדים מתרוצצים ביניהם, חלקם חוזרים על תנועות המבוגרים ואחרים עושים דברים מוזרים שילדים עושים.

או אז מתחיל השיעור – התרגיל הראשון נקרא "חיבוק־גלגול" והוא מאלץ את המבוגרים לשבת בישיבה מזרחית על הרצפה ושולח את הילדים להתרוצץ בין המבוגרים השונים ואז לקפוץ לחיקו של ההורה או הסבא שלהם ולגרום לו להתגלגל. זה גורר נפילות מפוארות ופרצי צחוק. השיעור ממשיך עם תרגילים שכוללים שלל אפשרויות טיפוס של הילדים על ההורים, זחילות, דילוגים והרבה נפילות.

נגה ארליך

ברוכים הבאים לעולם הקונטקידס (הלחם של המלים "קונטקט" ו"קידס"), מחול למבוגרים וילדים המבוסס על קונטקט אימפרוביזציה. שיטת המחול הזו הומצאה על ידי יטוב הישראלי לפני ארבע שנים, נהפכה ללהיט והיום שיעורים כגון זה המתקיים מעל סופר יודה נערכים ברחבי העולם. כדי להסביר את רזי השיטה, צריך ללכת צעד אחד אחורה ולהבין על מה היא מבוססת. קונטקט אימפרוביזציה הוא מחול ספונטני שנעשה באמצעות תקשורת פיזית בין רוקדים. רקדני קונטקט אימפרוביזציה משתמשים במגע, משקל גוף, כיוון, כוח הכובד ומומנטום פעולה כדי ליצור תנועה זורמת. זו מעין תנועה תוך כדי חקירה והקשבה לבן הזוג הרוקד אתך. הטכניקה החלה את דרכה בתחילת שנות ה–70 בניו יורק על ידי הכוריאוגרף סטיב פאקסטון, והיום השיטה רווחת במקומות רבים בדמותם של שיעורים, סדנאות, פסטיבלים והופעות.

יטוב התוודע לקונטקט אימפרוביזציה במהלך אקדמיית קיץ למחול שלקח בה חלק בוונציה, איטליה, לפני 17 שנה. הסיפור שלו באופן כללי הוא חריג בעולם המחול. הוא החל לרקוד רק בגיל 23 באותה סדנת קיץ אינטנסיבית, שעליה שמע במקרה בזמן שהיה בחילופי סטודנטים בוונציה במהלך תואר ראשון בהיסטוריה ומזרח אסיה. הוא התאהב במחול, חזר לישראל והחל ללמד ב"קבוצה", בית ספר למחול ותנועה שמיועד לאנשים מעל גיל 20 וממוקם בשכונת הארגזים בדרום תל אביב. אחרי שנתיים בלבד כמורה, הוא מונה למנהל האמנותי של "הקבוצה", תפקיד בו הוא מכהן עד היום. "הייתי חצוף וזרקתי את עצמי לכל מיני מקומות, ברוב המקרים זה הצליח לי", הוא אומר בחיוך.

ובחזרה אל הקונטקידס. "זה קרה במקרה", הוא מספר, בזכות סופי בתו הבכורה (היום היא בת שש ויש ליטוב בת נוספת, נגה בת שנתיים). "אני אדם מאוד פיזי וכך גם שירלי זוגתי ואנחנו מבלים הרבה על הרצפה. כשהייתי שוכב על השטיח בבית, סופי היתה קופצת ומטפסת עלי. זה היה משחק שלנו". התפנית שהפכה את המשחק המשפחתי לשיטת מחול מצליחה אירעה בעקבות סרטון וידיאו ויראלי. במהלך פסטיבל קונטקט אימפרוביזציה באיביזה, ספרד, שאליו הגיע יטוב עם זוגתו והבת, הוא ערך תרגילי אימפרוביזציה באוהל של הפסטיבל. בדרכה למיטה עם פיג'מה ומוצץ נכנסה סופי אל האוהל והתחילה לרקוד עם אביה בטבעיות, נינוחות ובאסתטיקה יפהפייה. אחד המתאמנים תיעד אותם במצלמה והעלה את הסרטון ליוטיוב. הווידיאו נהפך כאמור ויראלי ורבים החלו להתעניין אצל יטוב "מה הם עושים ואיך עושים את זה".

סרטון הריקוד של איתי וסופי

"מעולם לא חשבתי שסופי ואני עושים משהו חריג. אנחנו בסך הכל משתוללים בבית על הרצפה, הופתעתי לגלות שלא כולם מתנהגים ככה עם הילדים שלהם. תמיד התעניינתי באופן שבו המוטוריקה של סופי מתפתחת ואיך המשחק בינינו משכלל את שנינו. אבל מאז שהתחילו השאלות התחלתי להסתכל גם על הורים אחרים ולראות איך ההתנהלות הפיזית שלהם שונה מזו שלי עם סופי. גיליתי המון חרדות אצל הורים, שבעיניים של רקדן וכמי שעוסק בקונטקט אימפרוביזציה, היו מרתקות".

מה למשל?

"בקונטקט לומדים איך ליפול נכון מבלי להיפגע. נפילה בנרטיב של הקונטקט הופכת לתנופה ולא נחשבת לדבר שלילי, אלא לכלי כייפי. אבל פתאום הבנתי שהרבה הורים תופשים נפילה של ילד כמשהו שצריך להיזהר ממנו".

הפניות ממכרים וחברים "שילמד אותם את השיטה" לא הפסיקו להגיע, ולבסוף יטוב השתכנע והכריז על סדנה של שמונה מפגשים לחברים. "בערב לפני שהסדנה התחילה, סופי ואני ישבנו בבית ועשינו רשימה של כל המשחקים שאנחנו משחקים. הייתי די מבוהל, כי אף פעם לא לימדתי סוג כזה של שיעור ולא עבדתי עם ילדים קודם לכן. אני רגיל לעבוד עם מבוגרים — אני מסביר להם משהו והם עושים. בשיעור עם הילדים היה כאוס מוחלט, וכל ילד עשה מה שהוא רצה. סיימתי 45 דקות נוטף זיעה ועם כאב ראש. בדיעבד התברר שחוץ ממני, כולם נהנו וחזרו גם לשיעורים הבאים".

בתום שמונת השיעורים יטוב שלח להורים מייל בבקשה שיתארו את חווית השיעור ויחלקו אתו מחשבות על השיטה. הוא היה המום מהתשובות. "הורים דיווחו על שינויים משמעותיים שהם מזהים בילדים ובעצמם וחלקו מחשבות שלא צפיתי. מבחינתי הרעיון הראשוני היה רק כיף, אבל פתאום אמא אחת סיפרה שיש לה פחד גבהים ושהיא חששה שתעביר אותו לילדה. עכשיו בזכות העבודה המשותפת בסטודיו היא נרגעה ולמדה כיצד לא להעביר את הפחד לילדה. הורים אחרים דיווחו שהילדים נהפכו יותר פיזיים, בטוחים בעצמם, משוחררים, שהיחסים השתפרו. הייתי מרותק והבנתי שמשהו גדול נפתח כאן".

שיעור של קונטקידס

כשיטוב אומר "משהו גדול" זו לא הגזמה. השתתפות בשיעור קונטקידס היא חתיכת בבואה הורית. כמה דקות אל תוך השיעור ותובנות הוריות ניתכות עליך בזו אחר זו. את מיד קולטת אם את מסוג ההורים המתאמצים או הנינוחים, הדוחפים להצלחה או המקבלים, הפיזיים או השכלתניים. הרצון העז שהילד יבצע את התרגילים ולא יישב בצד עם המוצץ וחפץ המעבר שלו משקף לך את כל המקרים שבהם רצית שהוא ירשים. פתאום כל הפעמים ששאלת אותו "איך עושה סוס ואיך עושה חתול" והמתנת במתח לתשובה הנכונה צפות ומבהילות בפתטיות שלהן. גם האינסטינקט לאחוז אותו כשהוא מתנדנד לך על הכתפיים במקום לאפשר לו להתייצב בעצמו ומקסימום ליפול משתקף במלוא עליבותו.

וזה התיאור רק של הצד השכלתני בשיעור, מתחת לכל אלו רוחשת התקשורת הבלתי מילולית, הפיזית, בינך לבין ילדך, שהיא לבו של השיעור. זהו קסם שאין בלתו. הקסם הזה נמשך גם בבית, שם חוזרים על תרגילים שנלמדו בשיעור בהנאה צרופה. יטוב הוא נעים הליכות, חייכן, פתוח ונטול שיפוטיות, זה מעודד גם להמציא תרגילים. כך מצאנו עצמנו בני ואני מדגימים לו את "השולחן", תרגיל שהמצאנו באחת ההשתוללויות על הרצפה, שמציב אותי במנח מעוות ואת הילד יושב עלי בגאווה. "באופן כללי אני חושב שהשיעור הוא בעיקר להורים ולא לילדים", מסביר יטוב, "ההורים באים כי הם מחפשים פעילות לילדים, אבל רוב העבודה בשיעור היא של ההורה. להשתחרר, להשתולל, לאפשר לילד להתנסות, ליפול, להיכשל, לנסות לעשות דברים אחרת מההוראות".

מבחינתי העבודה הכי קשה היא באותם מקרים שהילד לא רוצה להשתתף בתרגילים ויושב בצד.

"זה מאוד קשה, אני מסכים. בגלל זה אני מאוד מעריך הורים שנשארים גם כשהילדים שלהם לא משתתפים מיד בהתחלה. באחד הקורסים הגיע אבא עם הילדה שלו, שלא היתה מוכנה לרדת לו מהידיים. היא היתה כל כך מבוהלת, אבל האבא היה נינוח ולא דחף אותה לעשות שום תרגיל. בסוף השיעור אמרתי לו שבעיני זה מדהים שהוא לא התעקש אתה. הוא אמר לי 'הכל בסדר, אני מתכונן להמשיך להגיע'. בארבעת השיעורים הבאים היא עדיין לא ירדה לו מהידיים, הם רק ישבו בצד. בשיעור החמישי היא היתה מוכנה לרדת וקצת להסתובב סביבו, בשיעור השמיני היא כבר הדגימה את התרגילים בפני כולם. זה היה מרגש".

באופן לא מפתיע השמועה על שיעורי הקונטקידס מחוללי הקסמים ביחסי הורים־ילדים תפסה תאוצה ויטוב מצא עצמו מוסיף עוד ועוד שיעורים, עד שבשלב מסוים לא הצליח להשתלט על הביקוש. במקביל פנו אליו רקדנים מישראל ומרחבי העולם שהביעו עניין ללמוד ממנו כיצד להעביר את השיטה. אז החליט לפצוח בהכשרות מורים כדי להקל עליו את העומס, אבל גם אלה צברו במהרה תאוצה. היום יטוב טס בעולם ומעביר סדנאות הכשרה למורים, בין לבין הוא מארח בישראל מורים עתידיים לקונטקידס מאיטליה, ספרד, רוסיה, הולנד ועוד. קהל המעריצים של השיטה הולך וגדל בהתמדה, מה שהוביל לייסוד פסטיבל קונטקידס, שיתקיים לראשונה בחג סוכות הקרוב בחאן נחל ערבה בחצבה. במהלך שלושה ימים מוזמנים הורים שנרשמים לפסטיבל להתנסות בקונטקידס לצד סדנאות תנועה נוספות ושאר פעילויות משפחתיות.

הרצאה של יטוב ב"טד"

"לילדים יש זמן אחר, קצב משלהם", ממשיך יטוב לחלוק תובנות, "אחד הדברים שהורים חוטאים לפעמים זו השאיפה האישית שהילד יצליח לעשות משהו מהר. אבל לפעמים רק להיות בשיעור, לשבת, להסתכל ולחבק את הילד זה משמעותי עבורו. המלחמות הכי קשות שלי מתנהלות מול הורים שמנסים לשכנע את הילדים 'תעשה את זה ואת זה' ומזיזים להם את הידיים. הפעולות הפיזיות שאנחנו עושים עם הילדים שלנו באופן רגיל הן בטווח מצומצם – מרימים, מחזיקים, לפעמים הופכים אותם, וזהו פחות או יותר. באופן כללי אלו בעיקר פעולות שאנחנו עושים לילדים. בשיעור יש שבירה של ההיררכיה הזו. הפסיביים הופכים לאקטיביים. מעבר לחשיבות התודעתית של מהלך כזה, הוא גם משנה את הטונוס השרירי שלנו בגוף".

יטוב מסוגל לדבר רבות על היתרונות של השיטה, אבל חוזר ומדגיש שדבריו לא מגובים במחקרים, אלא בתצפיות ובדיווחים בלבד. ד"ר דנה שי, פסיכולוגית החוקרת יחסי הורים-ילדים בבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, מעניקה את הגושפנקא האקדמית לשיטה. מעבר לכך שזהו תחום המחקר שלה, היא גם מגיעה לשיעורים יחד עם ביתה בת השלוש, דריה. אל הקונטקידס התוודעה אחרי שנתקלה בווידאו הויראלי של איתי וסופי, אותו היא אף מציגה בהרצאות שלה. "השיעורים האלה הם קודם כל ומעל הכל זמן ייעודי של ההורה עם הילד בלי מסכים ובלי שטיפת כלים והסחות דעת יומיומיות", היא אומרת, "פשוט זמן להיות ביחד, שזה לא כל כך טריוויאלי כמו שזה נשמע".

עילאיה שליט

שי מוסיפה ש"המבנה של השיעור חכם, כי הוא מתחיל בחימום בו כל אחד עם עצמו, ממשיך עם תרגילים זוגיים להורים וילדים ומסתיים בתרגילים קבוצתיים. שמתי לב שהחימום משעמם את הילדים, אבל זה חשוב שיהיו נוכחים במהלכו ויפנימו שכמבוגרים יש לנו את הצרכים שלנו. עכשיו אנחנו עושים חימום ולא מתעסקים עם הילדים, והם מוזמנים להצטרף אם הם רוצים. זה מאותת להם שאנחנו לא רק הורים, וזו אמירה חשובה מאוד שעובדת על הנפרדות בין הורים לילדים".

גם יטוב מבקש להדגיש את החשיבות שההורה יהיה בשיעור "גם בשביל עצמו, ולא רק בשביל הילד. זו דינמיקה שהורים לא רגילים אליה. אני מאמין שבדומה לחיזור, לפעמים מה שמושך בך כהורה הוא שאת נהנית ממה שאת עושה. מדהים עד כמה ילדים רגישים לסיפור הזה".

לדברי שי, הגדולה של השיטה שהמציא יטוב היא היכולת לקבל את הילד כמו שהוא עם הקצב וההעדפות שלו, דווקא בתוך קבוצת ילדים שבאופן טבעי מעוררת השוואה. "ההצלחה שלו לדעתי נובעת מכך שהוא מעודד עמדה לא שיפוטית ושם דגש על השתחררות. הוא משתמש בהומור ומעניק חשיבות להנאה ולתקשורת, ולא על מידת ההצלחה של התרגיל. השיעור מעניק פלטפורמה שמאפשרת להורים, אם הם מעוניינים בכך, ללמוד הרבה דברים על עצמם, על ילדיהם ועל היחסים שלהם".

לעבור דרך החישוק

שיעורי התנועה היצירתית לילדים עולים ופורחים. חוג פופולרי נוסף בתחום הוא "בוגי ווגי", פרי יצירתן של רננה רז, רקדנית וכוריאוגרפית, עילאיה שליט, רקדנית שלומדת לתואר שני בטיפול בתנועה, וטל בורשטיין, רקדנית בעלת תואר ראשון בתיאטרון־מחול. שלוש הרקדניות, שהן גם חברות, נהפכו בסמוך זו לזו לאימהות וחיפשו פעילות תנועתית לילדיהן. משלא מצאו, החליטו לייסד אחת כזו בעצמן. כך נולד הבוגי ווגי.

ההורים מגיעים עם הילדים לשיעור, אבל לא חייבים להשתתף. כל שיעור מחולק לשלושה חלקים – חימום עם מבנה פחות או יותר קבוע, הקראת סיפור ולבסוף תרגילים תנועתיים שקשורים בסיפור ובנושא השיעור. נושא השיעור יכול להיות קשור לאביזר כלשהו – חישוקים, דליים, ספוגים, צינורות וגו' – או לדברים אחרים כמו איברי גוף, חדרים שונים בבית, ארצות, צבעים ועוד. השיעור מסתיים עם ריקוד קבוע בו כל הילדים משתתפים ורוקדים לפי התנועות.

"זו לא הפעלה להורים, אבל הם בהחלט עוזרים לתווך את השיעור לילד", מסבירה שליט ומפרטת את הלוגיקה מאחורי השיטה: "ילדים לומדים בעיקר לחקות תנועה, ובבוגי ווגי אנחנו רוצות ללכת מעבר לחיקוי, אל התנועה הטבעית של הילד ואל השאלה הבסיסית 'מהי תנועה', גם גירוד בראש נחשב לתנועה. זה מעניק לו מרחב של חופש להתנסות בכל תנועה שיוצאת לו ומספק חוויה של ביטחון". השילוב של מוזיקה, סיפור ואביזרים שונים נובע מתוך האמונה של הרקדניות ש"הכל כרוך בחוויה יצירתית רחבה", כפי שמסבירה שליט, "וכל דבר יכול להעשיר ולפתח עוד דרכים להשתמש בגוף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו