אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרי ילדים: ספרות מוסרית מדי

שלושה ספרים חדשים מאשימים את ההורים בפינוק של הילדים, ובעיקר מדברים אליהם מעל לראשם של הקטנטנים. מור דבורקין-פוגלמן מזהירה

תגובות

גם במאה ה-21 נכתבים ספרים מהזן המטיף. האלימות הבוטה נחתכה החוצה (והוחלפה בלא מעט פאסיב-אגרסיב), אך הילדים עדיין מפונקים ואצבעות המחברים עדיין נשלפות בתנועת נו-נו-נו! אלא שהפעם לא ברור כלפי מי הן מכוונות - כלפי הילד המאזין או כלפי ההורה.

דוגמה אחת לכך מופיעה בספר "בא לי" שכתב ואייר רוני חפר, כאשר גיבור הספר יותם, נכנס עם אביו לחנות צעצועים, לאחר שסיכמו כי יבחר רק צעצוע אחד. הוא בוחר בכדור והשניים יוצאים מרוצים. אלא שבדרך הביתה נתקל יותם באינסוף דברים מושכים ומלהיבים, ומגיב לכולם בקריאת "בא לי!". ומה עושה האב שהציב גבולות ברורים כל כך בפתיחת הסיפור? מתפקד כעושה דברו של הבן: מפעיל קשרים, מזיז הרים, ומשיג לבנו יקירו כל דבר הזוי ומופרך שיבקש. בסופו של דבר מגיעים השניים לביתם כשהם מלווים בנגן אקורדיון, היפופוטם, משאית, אווירון וראש הממשלה ופמלייתו. בכניסה מבין יותם שאי אפשר להכניס את כל התהלוכה הצבעונית הזו לתוך דירה אחת קטנה. הוא משלח את מלוויו לדרכם ונשאר עם הכדור שרצה מלכתחילה.

עושים כל מה שהילד רוצה. "בא לי!" (כריכת הספר)

ניכר כי "בא לי", המופיע כחלק מסדרה אליה משתייכים גם הספרים "משעמם לי!" ו"מתי מגיעים?", מנסה ליצור תחושת אבסורד ושעשוע בקרב הילדים, שתסייע להם לראות את גחמותיהם באור מוקצן ומגוחך וכך להתגבר עליהן. למעשה, זהו עוד ספר מהז'אנר הנפוץ "בואו נדבר אל הורים מעל לראש הילד" - מי שמוצג בו באור מגוחך וזוכה למנה גדושה של הטפת מוסר הוא ההורה המתבונן בחיוך עגום בדמותו של האב המעדיף לעשות שמיניות באוויר ובלבד שלא יצטרך לומר לילד "לא!"

אותו סגנון הורי קלוקל מופיע גם בספרן של יעל איכילוב והמאיירת ליאורה גרוסמן "עמליה רוצה חיה". עמליה מבקשת מהוריה לאמץ חיה משלה. ההורים מציעים לסייע בבחירה, אולם לעמליה העקשנית דעה משלה, וחרף כל עצותיהם והמלצותיהם היא בוחרת בתנין. מכיוון ש"הבטחות יש לקיים", אמא חוזרת מהעבודה למחרת עם תנין עטוף בסרט. להפתעתם הרבה של ההורים, התנין מתאים לעמליה בדיוק, והם מודים בפני בתם הקטנה כי "את צדקת ואנחנו טעינו, תנין יכול להיות חיית מחמד נהדרת". ניתן היה לפרש את הטקסט בכמה אופנים מבחינה איורית, שכן בבסיסו הוא מספר סיפור קטן ופשוט על ילדה שיודעת בדיוק מה טוב בשבילה, ועל הוריה המגלים שלפעמים כדאי להקשיב לתחושותיה הפנימיות של הבת ולסמוך עליה.

הבטחות יש לקיים, גם אם הן כוללות תנין. עמליה רוצה חיה (איור: מתוך הספר)

אלא שבעצה אחת עם המאיירת ליאורה גרוסמן, בחרה איכילוב לקחת את הספר למקום אחר: עמליה מצויירת כילדה מפונקת החיה במגדל בלב שכונת יוקרה ("רחוב המעגל" כרמז לכיכר המדינה? לא בלתי סביר) ובה חנויות עם שמות בצרפתית, לובי מפואר ומעליות מוזהבות. הוריה הם זוג קרייריסטים לובשי מותגים ולועסי סושי, שביתם המהודר נטול רבב. הם מכפיפים עצמם לדרישותיה של הבת גם כשאינם שלמים עמן ואומרים לה כי היא צודקת וחכמה מהם, על אף שברור, מן האיור המציג את הבלגן וההרס שזרע התנין, כי ההפך הגמור הוא הנכון. הבחירה באיורים הללו מעבירה מסר ברור בדבר דעתן של היוצרות לגבי זהותם של הורים הנכנעים לדרישות ילדיהם ומתרשלים בהצבת גבולות: אנשי קריירה עסוקים וחובבי מותרות נהנתנים, הנענים לכל גחמה של ילדיהם ומפנקים אותם בלי גבול ומבלי לעמת אותם עם התוצאות.

» "עמליה רוצה חיה", מאת יעל איכילוב. איורים: ליאורה גרוסמן. הוצאת עם עובד. מחיר: 54 שקלים.

עימות עם תוצאותיה של התנהגות גחמנית ואגוצנטרית ניתן למצוא בספר "המלך בא לגן" מאת מיכל בר פרו. אלא שלא ברור את מי בדיוק שואפת המחברת לעמת איתן - את הילד או ההורה? המלך באלגן קם בבוקר בשמחה לקראת עוד יום בגן, שם הוא מרשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו: להגיע באיחור (ולהתאכזב שלא פרשו לכבודו שטיח אדום ולא תקעו בחצוצרות), לצעוק בקולי קולות, לחטוף צעצועים מילדים אחרים, להשליך חפצים לכל עבר ולהתנהל במרחב בלי כל התחשבות בחבריו. בסופו של דבר הורס המלך את חגיגת יום ההולדת של אחד הילדים בהתקף זעם ותסכול, נבהל ופורץ בבכי. הוא מבין את הבדידות אליה דן עצמו בהתנהגותו האנוכית, לומד לבקש סליחה ולתקשר עם חבריו לגן. לכאורה, זהו סיפור העוסק בקושי של כל פעוט הנכנס לראשונה למסגרת ונאלץ לפתח כישורים חברתים. אלא שכאן לא מדובר בקושי עצמו, אלא בגורמים לו. כי מי הם המציצים מבין סדקי הסיפור כשאצבע מאשימה מופנית כלפיהם? נכון - שוב ההורים. אם המלך הוא משל לילד, ברור מי הם המשרתים הניצבים לצד מיטתו בבוקר, מניחים בתיקו כריך ובקבוק מיץ וטומנים מטפחת בכיסו המלכותי. וברור כי הם-הם האשמים בחינוכו הרופף והתנהגותו האנוכית, ולכן יש לנזוף בהם מתוך הסיפור ומעל לראשו של הילד.

זה מלך או ילד? "המלך בא לגן" (כריכת הספר)

אך אם ההורים הם שהנחילו לו דפוסי התנהגות כאלה, האם הגיוני לכתוב סיפור המאיים עליו בבידוד חברתי כעונש על התנהגות שעד עתה שידרה לו סביבתו כי היא מקובלת לחלוטין? מדוע לא לכתוב ספר הדרכה להורים, לשטוח בו את משנתך ולהותיר את מדף ספרי הילדים למי שרוצים באמת לפנות אל הקהל הצעיר? מרוב רצון לחנך, שוכחים המחברים מיהו קהל היעד המקורי שלהם וגולשים להטפת מוסר להורים דרך או מעל הילדים ובכך מביעים חוסר כבוד כלפי קטנים וגדולים ומפסידים את שני הקהלים גם יחד. 

» "המלך בא לגן", מאת מיכל בר פרו. איורים: מנחם הלברשטט. הוצאת אוריון. מחיר: 48 שקלים.

כתבות שאולי פספסתם

*#