ספרי ילדים: חוזרים לספרות הציונית

רונית רוקאס חוזרת לספרי הנוער הציוניים של פעם, לפני ש"משחקי הרעב" ו"דמדומים" השתלטו על מדף הספרים

רונית רוקאס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית רוקאס

רשימות רבי המכר אינן מעידות על כך בדרך כלל, אבל אפשר לומר במידה רבה של ביטחון כי ספרי הילדים הנמכרים והנקראים ביותר בישראל לא נכתבו היום, אלא לפני שלושים, ארבעים ואפילו חמישים שנה. ספריה של לאה גולדברג זוכים לפריחה עצומה לרגל מאה שנה להולדתה וגם ללא קשר לכך, לצד ספרים של מרים רות ("מעשה בחמישה בלונים" מ-1974 ו"הבית של יעל" שפורסם כשלוש שנים אחר כך), "הלו הלו אבא" של חנה הורן מ-1966, "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס" מ-1977, או "האריה שאהב תות" מאת תרצה אתר שראה אור לראשונה ב-1971. לצד הקיבעון בטעם, והקושי להיפתח אל אוצרות חדשים, יש גם צדדים חיוביים בהתעקשות על הספרים העבריים הקלאסיים שגדלנו עליהם. לא תמיד אנחנו יודעים לשמר את עברנו, ודווקא בספרות הילדים אנחנו מצליחים, ומתעקשים, ומעבירים אל ילדינו שלנו.

עוד ספרי ילדיםמה קרה לספרות הנועריום העצמאות 2012 - לכל האירועים

מחסמב"ה עד ל"משחקי הרעב" ספרות הנוער העברית לא נהנית מיחס דומה. ילדים, כך אני נוכחת, עדיין קוראים, למשל, את "אורי" של אסתר שטרייט-וורצל ואת "שרה גיבורת ניל"י" של דבורה עומר, בעיקר בשל הכוחות המחנכים בבתי הספר וההתעקשות של ההורים. ועדיין, קיים שוני בלתי ניתן לגישור בין ספרות הנוער הנקראת היום לבין הספרות שקראנו אנו לפני עשרים שנה ויותר. הנה כמה ספרים פופולריים בשנים האחרונות בקרב בני נוער (ובמונח הזה אני כוללת את טווח הגילאים 10-14, לערך): "משחקי הרעב", סדרת "פרסי ג'קסון" וכל מה שבא אחריה מאת הסופר ריק ריירדן, "יומנו של חנון", "דמדומים", "אקדמיית הסיוטים" ועוד כהנה וכהנה. זהו אמנם שעטנז של ספרים, אבל מה שמאחד אותם הוא שכולם ספרים מתורגמים, שהצליחו גם בארצות מוצאם, ואין בינם לבין התרבות הישראלית שום קשר מיוחד.ומה קראנו אנו לפני עשרים או שלושים שנה? לצד ספרים מתורגמים טובים יותר או פחות, נדמה לי שקראנו הרבה ספרות נוער עברית. "אורי", כמובן, לצד ספרים רבים של דבורה עומר ואורי אורלב ולהבדיל "חסמב"ה" - כולם ספרים בעלי נראטיב ישראלי-ציוני מובהק. לכבוד יום העצמאות חזרתי לקרוא את "אורי" של שטרייט-וורצל, שמספר על תקופת המנדט הבריטי, אך ראה אור ב-1969, שנים אחרי שפירקו את הפלמ"ח. הקריאה העכשווית בו לא היתה קלה. "אורי" היה אחד הספרים האהובים עלי בילדותי. קראתי וחזרתי וקראתי בו יותר מדי פעמים ובבגרותי התקשיתי לשוב אליו. חזרה אליו כמוה כחזרה אל הילדה שהייתי, אל הזיכרונות מפעם, אבל היא גם כרוכה בהתבוננות בוגרת ומפוקחת יותר באיכותו הספרותית של הספר הזה שכה אהבתי.

בין חדש לישן. "יומנו של חנון" מול "אורי" (מתוך כריכות הספרים)

חזרה לגיבור המחוספס בעבר, כשניסיתי, נרתעתי מהסגנון, ואפילו מהגופן שהוצאת עמיחי מתעקשת לדבוק בו. הפעם קראתי בו עד תום. תום, במובן של תמימות, היא אולי מילת המפתח כאן - לא רק כקוראים היינו תמימים, גם הגיבורים שלנו היו כאלה, ואפילו המדינה, או לפחות זו שהצטיירה בספרות שקראנו. "אורי", כמו "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, משרטט את דמותו של הצבר המחוספס והאציל. למעשה, אורי של שטרייט-וורצל הוא הנער שבגר אצל שמיר. אולי לא במקרה שמם זהה. המייצג המובהק של גיבורי תש"ח היה פעם נער, ולפי התיאור של שטרייט-וורצל הוא גדל במושבה חסרת שם במרכז הארץ, והיה שובב אך ישר דרך, אהוב על בנות, נערץ על בנים, אוהב ומכבד את הוריו ומוכן להילחם - ולמות אם צריך - למען המולדת האהובה עליו כל כך. אין שום דבר מפתיע בדמותו של אורי. זו דמות מוכרת כל כך, גם מהספר הזה, בוודאי, אבל גם מספרים אחרים. אנחנו מכירים את דמות הצבר הזה, החברמן האמיץ, שכולנו היינו אמורים לחלום להיות כמותו (או לפחות היינו אמורות לרצות להתחתן אתו, כי כמה מפקדות כבר היו להם שם). שטרייט-וורצל הצליחה לטוות את הדמות הזאת במעגלי חייה השונים, במשפחה, בבית הספר, בתנועה ובמחתרת, במהלכה ונוהגה בין מבוגרים וילדים. היא לא כתבה ספר דידקטי, אבל היא בפירוש יצרה דמות ראויה לחיקוי, שאמורה לשלוח אותנו מלאי מוטיבציה לצבא.אני כותבת שכולנו מכירים את דמות הצבר הזה, יפה הבלורית והתואר, ומתכוונת אל הקוראים המבוגרים, כי הילדים של היום מעדיפים, כך נדמה, גיבורים אחרים. גיבורים שלא גדלו כאן, שהסביבה שהם פורחים בה שונה, וברוב המקרים פנטסטית. אפשר לומר עליהם דברים רבים, אחד מהם ודאי: הם לא חונכו על הציווי לחיות ולמות למען הארץ הזאת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ