מאנה פרנק עד "באפילה": מספרים על השואה דרך ילדים

איך השתנה לאורך השנים ייצוג הילדים בסרטי שואה מסוף טוב וסכריני לתיאורים ריאליסטיים של החוויות אותן עברו

אור בר שלום, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור בר שלום, עכבר העיר

סרטי שואה הם ז'אנר אהוב בהוליווד. כל כך אהוב, שאחת הבדיחות הידועות הן שכדי לזכות באוסקר, כדאי להשתתף בסרט שואה איכותי. הבדיחה הזו קיבלה משנה תוקף בטקס האוסקר של 2009. קייט וינסלט, עד אז מועמדת קבועה בטקס אך ללא פרסים בארון, עלתה לקבל את פרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה בסרט נער קריאה. ריקי ג'רוויס, שחקן, תסריטאי ואחד מחבריה הטובים של השחקנית, נעמד על רגליו ואמר את מה שכולם חשבו בלב: "אמרתי לך! אמרתי לך! בשביל אוסקר את חייבת לעשות סרט שואה!". הקולנוע האמריקאי כמעט אובססיבי לעניין השואה, אך הקפיד להדיר ממנו ילדים, לפחות עד המיליניום הנוכחי. בחמישים ומשהו השנים שעברו מאז שהוכרז על סיום מלחמת העולם השנייה נוצרו מאות סרטי שואה (עלילתיים ודוקומנטריים), כמעט ללא התייחסות לילדים מתחת לגיל 14.

ספרי ילדים: יומנה של אנה פרנק עדיין מרגש

מיד אחרי המלחמה הוליווד מצאה את עצמה במצב של אלם. הסיפורים שהגיעו מאירופה החרוכה נידמו כסיפורי בלהות דימיוניים, והניצולים מהמחנות, שנפוצו לכל עבר, נראו כשרידי גיהנום. הטיפול הקולנועי בילדים נדחק הצידה מחשש כי הצופים לא יעמדו בסיפורי הזוועות של ילדים רכים בשנים, של רצח תינוקות וניסיונות הישרדות של ילדים בגיל הגן. באמריקה שאחרי פצצת האטום ועל סף המלחמה הקרה, נוצר צורך לספר את סיפורם של הניצולים, אבל במידה. ילדים נותרו מחוץ למרקע או שימשו כרקע לסיפור אופטימי. ההתייחסות הראשונה לילדי השואה הייתה בהפקה האמריקאית שוויצרית " The Search " שיצאה לאקרנים ב-1948. במרכזה עמד סיפורו של טוראי צעיר (מונטגומרי קליפט) שמאמץ ילד צ'כי יתום שנמלט ממחנות המעבר שהקים אונר"א לאחר המלחמה. בסרט עצמו פרושים רמזים על עברו של הילד (גניבת מזון כדי לשרוד, הפחד לנסוע באמבולנס כי הנאצים נהגו להרעיל את נוסעי האמבולנסים בגז) והסיום הוא סכריני ואופטימי, כראוי לאכסניה שבה הוא נוצר: הילד מאתר את אמו "המתה" כביכול והשניים מתאחדים.

סיום ורוד לסרט שחור לבן. The Search

אנה פרנק: 20 גרסאות לסיפור אחד

את הטיפול השטחי בילדי המלחמה תיקנה אנה פרנק, מי שנבחרה לאחת הנשים המשפיעות ביותר של המאה ה-20 על ידי מגזין טיים ואחת מהקולות הצלולים והאותנטיים ביותר של ילדים יהודים בזמן השואה. ציטוט ראשון מהיומן התפרסם בעיתון ההולנדי הט פרול ב-1947. תוך מספר שנים הוא הפך למסמך מכונן שהופץ במאות אלפי עותקים ברחבי העולם ואף עובד למחזה. ב-1959 הוא צולם לראשונה כסרט באורך מלא וזכה בשלושה פרסי אוסקר (כולל לשחקנית המשנה שלי וינטרס). הסרט על אנה פרנק, שמאז צולם לפחות בעוד 20 גרסאות לטלויזיה ולקולנוע והועלה כמחזה בארץ ובעולם, הצליח לכונן מהפכה אמיתית בהתייחסות לילדי המלחמה. פתאום היה להם קול, פנים ודעה. הם כבר לא היו יתומים שנתלשו מהוריהם והתגלגלו בעולם, אלא אנשים צעירים שחוו את השואה מנקודת מבט של ילד: הסתתרו בפחי זבל ופתחי ביוב, גנבו אוכל וראו את הוריהם נרצחים לנגד עיניהם.

הראשונה לתת פנים למה שהתחולל. אנה פרנק (צילום: AP)

לרוע המזל, אנה פרנק הייתה מקרה יחיד ולתעשיית הסרטים העולמית לקח יותר 25 שנים נוספות להציג בהרחבה את זוית הראייה של ילדי המלחמה. את השינוי שהתרחש בשנות השמונים ומעלה ניתן לייחס לזמן שחלף ולדור שהתבגר. ילדים ונערים ששרדו את מלחמת העולם השנייה בגרו והיו לבוגרים שרצו לספר את סיפורם. זוועות וסיפורים שנשמרו עד אז בלב חתום החלו לחלחל החוצה. הספרות העלילתית בתחום השואה ומקורם של סרטים הרבים החלה לגדול ולהסתעף, וליטול לעצמה חירות יצירתית שלא התאפשרה לה בשנים שלאחר המלחמה. "צא וראה", סרט סובייטי מ-1985, מתאר את המלחמה מהצד הרוסי. ילד מצטרף למאבק בנאצים בבילרוס ב-1943 ונאלץ לחוות את המלחמה והשמדת בני עמו. הבמאי, שהקפיד על אוירה היפר ריאליסטית על סף הסוריאליזם, ביקש לתאר את הצד האפל ביותר של האנושות והשפעתה על הנפש. הילד, שמתחיל כיצור תמים ושוחר חופש, מסיים את הסרט כאדם שבור. על פי מספר מקורות מידע, השחקן עצמו היה שרוי בהיפנוזה לאורך הצילומים, כדי למנוע פגיעה בעצמו וסיוטים. "להתראות ילדים", סרט צרפתי מ-1987 מצביע על חברויות משנות חיים שנרקמו בין ילדים בזמן המלחמה. לפנימיה קתולית אדוקה מגיע ילד חדש המסתיר את יהדותו ומתחבב על חבריו. האוירה השקטה בין כתלי הפנימיה נקרעת עם חיפושי הגסטפו אחר יהודים מסתתרים. הסצנה שבה החיילים עוקרים את הזר מבין חבריו מהדהדת בנפש גם שעות ארוכות לאחר סיום הסרט.

החיים יפים: שינוי בגישה לסרטי שואה

רבים התנגדו לזכייתו באוסקר לסרט הזר של הסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני בשנת 1998. טענות רבות על ביזוי השואה נשמעו נגד הבמאי והשחקן האיטלקי שיצר סרט רומנטי, משעשע ויוצא דופן אודות אב ההופך עבור בנו את מחנה הריכוז לקרקס של הפתעות. בניני הקשיב, חייך והתעלם. "החיים יפים" הצליח לעורר דיון נרחב וקולני בתחום ייצוג השואה במדיום הקולנועי ולשנות את כללי המשחק. הוא היה אחד הראשונים להעז להוריד מחשיבותו של המימד הטראגי והדרמטי ולהפוך את השואה, אבוי, לחוויה פנטסטית. פה הילד כבר נמצא במקום שני בחשיבותו בעלילה ונוכחותו גם מצביעה על "קשר השתיקה" שהתפתח בין בני הדור השני והוריהם: הניסיונות הבלתי פוסקים להסתיר את הזוועות כדי לא לצלק גם אותם. הסרט הפך לאחד מסרטי השואה הפופולארים ביותר והוא נצפה גם על ידי ילדים. שנה לפני כן, הופק בדנמרק הסרט "האי ברחוב הציפורים" על פי ספרו של אורי אורלב ואחד הסרטים הראשונים ששם את הילד במרכז הבמה. זהו סיפור הישרדותו של אלכס, ילד בן 11 בגטו פוני נטוש לאחר שכל משפחתו נשלחה למחנה ריכוז. בהשראת הספר האהוב עליו, "רובינזון קרוזו", הופך אלכס את סיפור הישרדותו להרפתקה ומדמה שהוא חי על אי בודד שחברו היחיד הוא שלג, עכבר מחמד. היילי ג'ואל אוסמנט, ילד הפלא של הוליווד ("החוש השישי" "תעביר את זה הלאה") הספיק גם הוא להתחכך בתפקיד של ילד ניצול שואה בסרט "Edges of the lord" מ-2001 לצידו של וויליאם דפו. שם גילם ילד יהודי בן 12 המתחבא במשפחה של איכרים קתולים ומנסה להמלט מהנאצים.

הציג גישה שונה. החיים יפים של רוברטו בניני

תמונות מברגן בלזן: הילדים עוברים למרכז

בעשור האחרון אנו עדים לנוכחות הולכת וגוברת של ילדים בסרטי שואה ובסרטים מהז'אנר שפונים לקהל צעיר יותר ויותר, המחפשים תשובות לשאלות המתעוררות בהם בעקבות טקסי בית הספר ולימודי השואה במערכת החינוך. ילדים נמצאים היום בסרטי שואה כמו שהם נמצאים היום בקומדיות לכל המשפחה. ההשוואה אולי מצמררת, אבל כך גם החשיפה למקורות מידע שפעם לא היו ברשותינו. בימים שבהם ילדים יושבים על המחשב ותמונות מברגן בלזן נמצאות במרחק פקודת חיפוש אחת, תהיה גם נוכחות שלהם על המסך. "הבית של נינה" הצרפתי מ-2005 של הבמאי רישאר דמבו עוסקת בבית יתומים בצרפת בתום מלחמת העולם השנייה וסיפורם של הילדים הפליטים שנקלטו בו - בדגש על ילדים שהוחבאו במשפחות גויות והקשיים שלהם להתאקלם שוב בחברה יהודית. הסרט הבריטי-אמריקאי "הנער בפיג'מת הפסים" מתאר את נקודת המבט של ילד גרמני, בנו של קצין נאצי על השואה ומפגש שלו עם ילד יהודי במחנה ההשמדה. הסרט באפילה, שהיה מועמד לפרס הקולנוע הזר בטקס האוסקר האחרון, מראה את התמודדותם של ילדים בבורות הביוב של לבוב הפולנית ב-1943 והסצנה הזכורה ביותר מ"רשימת שינדלר", אולי סרט השואה הפופלארי ביותר בכל הזמנים, הוא הסרט האדום של הילדה בשחור לבן.

נקודת מבט אחרת. הנער בפיג'מת הפסים (מתוך הסרט)

אם בעשורים שלאחר המלחמה התרכזה המדיה הקולנועית בתיעוד סיפורם של הניצולים הבוגרים (שגם יכלו לספר את סיפורם, בניגוד לילדים) ולשיקום הצעירים ששרדו, מבלי להתעכב על זוית הראייה שלהם או סיפוריהם האישיים, בשנים האחרונות המצב השתנה כליל. הילדים ששרדו את המלחמה גדלו והיו להורים וסבים אשר ביקשו לספר את חוויותיהם האישיות מהמחנות, היערות והגטאות, כדי שלא נשכח. במקביל, עם מהפיכת המידע והקדמת גיל ההתבגרות, נוצר צורך בסרטי שואה שיותאמו גם לילדים שלא מסוגלים לצלוח את ספריו של ק.צטניק. יש להניח כי בשנים הקרובות נראה עוד ועוד סרטים שבמרכזם ילדים וסיפורם האישי. פשוט רק הם נותרו לספר. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ