ספרי ילדים: מי מפחד ממכשפות ישראליות?

בזמן שברחבי העולם התפרסמה ספרות הפנטזיה לילדים כבר לפני יותר ממאה, ספרות הילדים העברית עדיין רחוקה מעולם זה. רונית רוקאס על ספר חדש שעושה טעויות, אבל מצליח להפעיל את הדמיון

רונית רוקאס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית רוקאס, עכבר העיר

באחד הקטעים המשעשעים (והמודעים לעצמם) ב"גילי והמכשפה הקטנה" של שרית גורן, נזקקת המכשפה המתלמדת והרגזנית מטילדה, לקסם שישיב שתי ילדות לצורתן הרגילה. יש לה כבר נוזל ירוק, אבל חסר משהו, היא לא יודעת מה בדיוק. לעזרתה באה הספרנית הוותיקה של המושב, ששולפת מהמדף הגבוה ספר ישן. בניגוד למסורת של ספרי קסמים ומכשפות, ספר הקסמים הזה אינו מכוסה קורי עכביש, וגם לא בא ממשפחה של מכשפים ותיקה; זהו אמנם ספר ישן, אבל מקורו במסורת שלנו, וליתר דיוק - במתיישבים שייבשו כאן ביצות ובנו את הארץ, ונזקקו לקסמים כדי להצליח, אחרת איך אפשר?

» ספרי ילדים - לספרים נוספים וביקורות» המעשיות הלא חינוכיות של האחים גרים

קסמים, מכשפות ופיות, שילדים אוהבים כל כך היום, הם נושאים זרים כמעט לספרות הילדים הישראלית. בעשורים הראשונים של המאה העשרים, בשנים שבהן בחו"ל החלה להיבנות מסורת של פנטזית (כבר ב-1900 צעדו ילדים בדרך האבנים הצהובות של "הקוסם מארץ עוץ") אצלנו עדיין ניצלו את ספרות הילדים לצרכים חינוכיים. זאת כחלק ממשימת גיבוש תרבותו של הלאום המתהווה, כדברי ד"ר יעל דר בספרה "ומספסל הלימודים לוקחנו". גם בעשורים האחרונים, למרות פריחת ספרות הפנטזיה בעקבות סדרת "הארי פוטר", עוד לא קמו כאן סופרי ילדים רבים שמצאו עניין, או אפילו העזו, לגעת בתמות האלה. אשכר ארבליך בריפמן, שכתבה את סדרת "וינטר בלו, ילדת פיות", היא בין היחידות שעשו זאת, וספריה זוכים לפופולריות עצומה, בעיקר בקרב ילדות. אולם גם היא, כך נראה, עדיין מרגישה שפיות לא מתאימות לארץ ישראל, ולכן ההוויה הנרקמת בספריה נראית מתורגמת ממש, כאילו נוצרה בארץ אחרת.

תנו לי מכשפות

ספרה של גורן, המיועד לילדים שנזקקים עדיין לטקסט מנוקד (כיתות א'-ד'), צועד צעד נוסף קדימה, ומעז להביא את עולם הפנטזיה אל תוך ההוויה הישראלית, ואפילו - אל לב ההתיישבות העובדת. סממני המקום יהיו מוכרים לכל ילד שגדל כאן, גם אם חי בעיר. זו ישראל שלנו, על גיבוריה ואנשיה ובתיה, ובתוכה - קשה להאמין, אבל הנה, זה קורה - חיה גם מכשפה מתלמדת, הנושאת סממנים של מכשפות דומות בספרות המערב, אבל גם מזכירה מאוד את תנינה הרגזנית, הדעתנית, המרושעת של נורית זרחי.

בלי אג'נדה ציונית. "גילי והמכשפה הקטנה"

מטילדה, המכשפה המתלמדת, הגיבורה האמיתית של הספר "גילי והמכשפה הקטנה", מתגוררת כבר חמש שנים בביתה המטונף, מרובה השממיות, של המכשפה צפרטורלה. כל מכשפה מתלמדת, מסבירה המספרת בפתח הסיפור, צריכה להיות שוליה של מכשפה מוסמכת במשך חמש שנים. מטילדה עצמה זעירה כמו בובה. צפרטורלה, לעומתה, היא בגודל של בני אדם, והיא אפילו לא זוכרת איך קוראים לשוליה שלה. "היא תמיד אומרת בקול סדוק, 'איפה הפיצית הזאת'". שנות השוליה היו קשות ומטונפות, אבל הנה תיכף יגיעו אל קיצן. בעוד שלושה ימים תתקיים הבחינה המסכמת ומטילדה תוכל לצאת לדרכה כמכשפה מוסמכת. בדיוק אז קורה אסון: המחברת שלה, זו שבה כתבה את כל הקסמים שעליה ללמוד לבחינה, נמחקה. חומר קסמים הפך את כל הכתוב בו לבלתי נראה, ועכשיו היא צריכה לעוף אל המושבה הסמוכה ולרכוש שם דיו ורוד שיחזיר לה את הכתוב.

לא רק חתולים

כמה החלטות נהדרות עשתה גורן בספרה הראשון. אחת מהן היא גודלה הזעיר של המכשפה הרגזנית שלה, שתיכף תיכנס אל בית בובות בחנות כלי הכתיבה במושבה, וכך תגיע אל ביתה של גילי הילדה. השנייה, במקום חתול, בן הלוויה הרגיל של המכשפות בסיפורים, החליטה גורן לצרף אליה צב הנהנה מזיכרון הצבים הגדול. מערכת היחסים בינו לבין מטילדה מזכירה את זו שבין תנינה לחתול שלה - הרבה עלבונות מצד המכשפה, לא מעט היעלבויות מצד הצב. ולמרות הדמיון, גם באופיין של שתי המכשפות, הרגשתי שיש עדיין מן האומץ להביא אל ספרות הילדים הישראלית דמות מחוצפת ומתרגזת ומעליבה, ובכל זאת מקסימה וילדה, פשוט ילדה, בלי ללחוץ על כל בלוטות הפדגוגיה.

אולם כשהסיפור עוזב את מטילדה והצב שלה ועובר לתאר את חייה של גילי, הילדה שבביתה הם מתארחים, נדמה שהמספרת נוטשת את האומץ ושוקעת בסיפור רגיל, ידוע ומוכר, על ילדה דחויה ושתי ילדות רעות שמתעמרות בה וגוררות אחריהן כיתה שלמה. את הסיפור הידוע הזה אפשר לספר בדרכים שונות, אולם גורן אינה מוסיפה לו דבר, פרט למעשה הקסמים לקראת סופו. היא אף מועדת ממש, כשגילי - הגיבורה הדחויה - נקראת על ידי הדמויות האחרות לזוז הצדה, כדי לפנות את הדרך לעומר, החבר החדש שלה. איכשהו הוא מצליח לפתור את הבעיה בקלות רבה, בעזרתה של דודה מימי הגדולה. פתאום גילי נעשית מין דמות נרפית, הזקוקה לבן הזה, נחמד ככל שיהיה, כדי שיפתור את הצרה שלתוכה נקלעה. מדוע, בעצם?

למרות זאת, "גילי והמכשפה הקטנה" הצליח להפתיע אותי לא פעם ולא פעמיים, וזה יותר ממה שאפשר לומר על רוב ספרי הילדים שנכתבים כאן. ובסופו של דבר, זהו ספר שמעז להציע כמה דמויות קצת חריגות, לא מאוד חינוכיות ואפילו מצחיקות. במסורת ספרי ראשית הקריאה שלנו, זה הרבה יותר מכפי שהורגלנו לו, וזה נפלא.

"גילי והמכשפה הקטנה" מאת שרית גורן. איורים: כריסטינה קדמון. הוצאת כתר 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ