ערפדים, מתאבדים ומשחיתי איברים: מה קרה לספרות הנוער?

הספר "משחקי הרעב" שסחף נערות רבות, הוא דוגמה נוספת לתופעת ספרי הנוער האפלים שלא אומרים הרבה על העולם. רונית רוקאס מתנחמת בספר חדש שמצליח היכן שדומיו נכשלו

רונית רוקאס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית רוקאס, עכבר העיר

במאמר שמרני ומכה גלים שפורסם לפני חודשים אחדים ב"וול סטריט ג'ורנל" תיארה הכותבת, מגאן קוקס גורדון, איך אמא לשלושה ילדים עומדת בחנות ספרים מול המדפים העמוסים ספרי נוער ולא יודעת את נפשה. אותה אם, כתבה קוקס גורדון, בסך הכול רצתה לקנות לבתה המתבגרת ספר במתנה מתוך היצע של מאות ספרים בעלי עטיפות דרמטיות, בוהקות, סנסציוניות, והרגישה שאין שם כלום, פשוט שום דבר מתאים. הכול היה ערפדים, מתאבדים, משחיתי איברים - של עצמם ושל אחרים - הורגים ונהרגים, חשיכה מוחלטת שתכתים ותהרוס את נפשה התמימה של בתה.

» ספרי ילדים - לספרים נוספים וביקורות

רק בעשורים האחרונים נוצרה קטגוריה נפרדת ומובחנת של ספרי נוער - או ליתר דיוק קטגוריה המכונה עתה young-adult, ומיועדת פחות או יותר לבני 12-18 (אבל היא בהחלט חורגת לשני הכיוונים). יש המסמנים את תחילתה בספר "נערי הכרך" של ס"א הינטון, שרק בעוד כשבועיים יראה אור לראשונה בתרגום לעברית, ארבעים וחמש שנה אחרי שיצא בארצות הברית ופורסם שם במיליוני עותקים. בשנים האחרונות ניכרת פריחה של ממש בתחום, בזכות הצלחה יוצאת דופן, חובקת עולם, של שתי סדרות עיקריות - סדרת "דמדומים" של סטפני מאיירס ו"משחקי הרעב" של סוזן קולינס. הצלחת הסדרות האלה יצרה בארצות הברית שוק אימתני, ששלוחותיו המתורגמות הגיעו גם אלינו. לא רק "דמדומים" ו"משחקי הרעב", אלא גם "רעד" ו"שהות" של מגי סטיווטר, "לנצח" של אליסון נואל, ההצהרה" מאת ג'מה מלי ו"עיר של עצמות" של קסנדרה קלייר. וזו רק ההתחלה, כי בעקבות ההצלחה האמריקאית ניכר גם כאן מין סחרור - של המו"לים ואולי גם של הקהל - אל ספרים שאולי לא ישחיתו את תמימות בני הנוער אבל ברוב המקרים גם לא יציעו להם איכות ספרותית מרשימה.

ריאליטי מסוכן ואלים

את דעתי על "דמדומים" כתבתי לא פעם ולא פעמיים. על סדרת "משחקי הרעב" התעכבתי פחות (בעברית בהוצאת כנרת). אולי כי מצד אחד הגיבורה שלו, קטניס אוורדין, אינה מנסה להרוס בכוונה את הישגי המהפכה הפמיניסטית, ומצד שני לא התרשמתי מספיק מהשלכותיה של הדיסטופיה המתוארת על המציאות שלנו. לפני ימים אחדים ראה אור בעברית "עורבני חקיין", הספר השלישי החותם את הסדרה שהצליחה לעורר סערה קטנה גם אצלנו, בעיקר בקרב נערות שספרו את הימים עד צאתו לאור (עתה התחלפה אצלן הציפייה לספר בהמתנה לסרט שהופק על פיו; הסרט אמור לצאת לאקרנים בסוף מארס).

סדרת "משחקי הרעב" מתארת עולם שבו מעמד שליט חי חיי תענוגות דקדנטיים, שכדי להמשיך ולקיים אותם עושק ורומס את יתר העם. במרכזה הנערה קטניס, שנאלצת להשתתף במשחק ריאליטי מזן קיצוני במיוחד, שעורך השלטון בכל שנה: נערים ונערות, העולים בגורל, נאלצים להרוג זה את זה לעין המצלמות. המנצח הוא השורד האחרון. השימוש במשחק ריאליטי מופרע כל כך, כדי לומר משהו על התרבות שאנחנו חיים בה היום, כרוך במידה בלתי נסבלת של אלימות. זו אלימות מרתיעה, אבל דווקא משום שהיא קיצונית כל כך יש בה איכות כשל מעשייה, אפילו מיתוס.

יותר מדי אלימות. טרילוגיית משחקי הרעב

אין זה אומר שקולינס הצליחה בעיני לכתוב יצירה בעלת איכויות ספרותיות יוצאות דופן. היא לא. היא כתבה יצירה סוחפת עד מאוד, ורומנטית כמובן, ואני לא מזלזלת בכך לרגע - רבים לפניה ניסו, ורבים אחריה ינסו לכתוב יצירה סוחפת במידה כזאת הפונה לקהל עצום ורב כל כך. אך מלבד האמירה העולה מהטרילוגיה על תרבות הריאליטי שלנו - כן, בסוף "הישרדות" יראה לנו כמו משחק ילדים - היא לא אומרת עוד הרבה, בוודאי לא באופן שאני מצפה שיצירה ספרותית תאמר. באותו אופן מדויק ורב רבדים, ובלי אותה קריצה מתמשכת לטעם הקהל (קטניס, למשל, שונאת את ארוחות הפאר ותלבושות ההדר שמלבישים אותה, אז מדוע עליה לתאר את כל זה לפרטי פרטים?) גם העברית, כך נדמה לי, לא עושה תמיד חסד עם הכתיבה של קולינס. התרגום של יעל אכמון מדויק, אך האנגלית עדיין ניכרת בו לפעמים במבנה המשפטים.

שימוש נכון ומדויק בשפה

"החור שברעש" של פטריק נס, שראה אף אור בעברית בהוצאת כנרת, הוא דוגמה לדיסטופיה שמצליחה בכל מה ש"משחקי הרעב" ניסתה ולרוב כשלה. הספר, הפותח את טרילוגיית "כאוס מהלך", מספר על טוד יואיט, החי בעיר של גברים השומעים זה את מחשבותיו של זה. זמזום המחשבות, הנהפך לפעמים לצעקה, הוא רעש מוחלט ותמידי, שאין ממנו מוצא. רעש שלא מאפשר לך להקשיב לעצמך וגם לא לשמוע באמת את זולתך. הרעש הזה, טען נס, הוא דימוי לסביבה הווירטואלית שבה אנחנו חיים כבר היום, המציפה אותנו במידע, ובעצם בבליל של קולות. אני לא בטוחה שיש צורך בקריאה כזאת של הספר, שרק מרדדת את המשמעויות הנרחבות שבו.

"החור שברעש" סוחף לא פחות מטרילוגיית "משחקי הרעב", ויש בו מידה גדושה של אלימות משל עצמו, אבל גם הרבה יותר מזה. יש בו גיבור הדובר בשפה מובחנת מאוד, שהמתרגמת מיכל אלפון הצליחה להעביר אותה לעברית בצורה מופלאה ממש. יש גם מסע של התבגרות, שרק מתחיל בספר הזה - והמשכו, אני מקווה, יראה אור בעברית. ואפילו אחד מסיפורי האהבה היפים ביותר בין אדם לכלבו (המדבר, יש לומר). ובעיקר, מגוון מעניין ביותר של רעיונות, שלא מרפה גם בתום הקריאה בו, בין היתר על גבריות ונשיות. וזה, פחות או יותר, מה שאפשר לצפות מיצירה טובה לנוער: שימוש נכון ומדויק ויפהפה בשפה, הכלי שבו עושה האמנות הספרותית שימוש, בל לא נשכח, וכן דבר או שניים על עצמנו ועל העולם הזה, שלא ירפו מאיתנו אחר כך, ואפילו עלילה סוחפת עד מאוד.

מסע של התבגרות. מתוך כריכת "החור שברעש"

הנה תראו איזה יופי: "דממה זה פשוט משהו שלא קיים. לא כאן ולא בשום מקום. לא כשישנים, לא כשנמצאים לבד, אף פעם. אני טוד יואיט, אני חושב לעצמי בעיניים עצומות... זה פטנט שבן לימד אותי בשביל להרגיע את הרעש שלי. צריך לעצום עיניים ובצורה הכי ברורה ורגועה שרק אפשר להגיד לעצמך מי אתה, כי זה הדבר שהולך לאיבוד בתוך כל הרעש". תקראו את "החור שברעש", אל תחמיצו אותו, גם אם כבר מזמן עזבתם את התיכון.

טרילוגיית "משחקי הרעב" מאת סוזן קולינס. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת"החור שברעש" - הספר הראשון בטרילוגיית "כאוס מהלך" מאת פטריק נס. מאנגלית: מיכל אלפון. הוצאת כנרת

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ