כל ספר הוא הרפתקה אחרת: ראיון עם העורכת יעל גובר

מרעיון בודד, לאוסף מילים ועד לספר שלם - עורכת סדרת השירה הקלאסית לילדים מספרת לרונית רוקאס איך עושים ספר לקטנטנים שהוא לא מתיילד

רונית רוקאס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית רוקאס, עכבר העיר

חמישה ספרים ראו עד כה אור בסדרת השירה הקלאסית העברית לילדים של הוצאת דביר. חמישה ספרים שכל אחד מהם הוא מופת של עשייה מו"לית חריגה בתרבות המרחיקה מתוכה את השירה ומעדיפה ספרים בשקל וחצי. את המפעל הזה החלה שרי גוטמן, היום המו"לית והעורכת הראשית של הוצאת אחוזת בית, בספר "רוץ בן סוסי" - שירי פעוטות של ח"נ ביאליק עם איורים של בתיה קולטון. אחרי שגוטמן עזבה את הוצאת כנרת עבר הפרויקט הייחודי הזה לידיה של יעל גובר, עורכת ספרי ילדים ונוער בהוצאה זה 11 שנה. מאז ערכה גובר וליקטה משירי הילדים של ארבע משוררות: מרים ילן-שטקליס, אנדה עמיר, לאה גולדברג ובאחרונה גם נורית זרחי. גובר אומרת שבכל המקרים הבחירה היתה קשה: "לא קשה להחליט אילו שירים להכניס, אבל מה יהיה עם אלה שמוותרים עליהם?"

» ספרי ילדים - לספרים נוספים וביקורות» שובה של השירה לפעוטות

בשיחה איתה על עריכת הסדרה, ועל עריכת ספרי ילדים ונוער בכלל, היא מפרטת: "הספר הראשון שערכתי בסדרה היה ספר השירים של מרים ילן-שטקליס, משוררת שמחזירה אותי לילדות וכל שיר שלה גורם לי לבכות. זה הספר שעבדתי עליו הכי הרבה. בדקתי כל פסיק והתייסרתי. גם עם הבחירה וגם עם הדיוק. מבחינתי, כל השירים שלה יכלו להיכנס לקובץ אבל הייתי צריכה להצטמצם. שרי טוותה את הקו של הסדרה, והרעיון היה לא ליצור אנתולוגיות ארוכות, אלא ספרים אינטימיים יחסית שמיועדים לילדים קטנים. למרות זאת, אני תמיד מכניסה בסוף שירים ארוכים יותר, גם לגדולים יותר, כמו 'מכתב' של שטקליס".

העבודה על הספר האחרון בסדרה, "דודה מרגלית נפלה אל השלולית" מאת נורית זרחי, היתה שונה ומורכבת מסיבות קצת  אחרות. "זו הרי סדרה המוגדרת כשירה לקטנטנים, והטקסטים של נורית מורכבים, המשמעות שלהם לא פשוטה לפעמים. אבל איך אפשר בלי 'גברת זו', אפילו שהוא שיר מאוד קשה? ישבתי בספרייה במרכז ימימה לספרות ילדים ונוער בבית ברל ועברתי על כל הספרים שלה ושוב ושוב. נכנסים בסך הכול עשרים ומשהו שירים. זה נורא מעט. בספר של זרחי, לראשונה, עבדתי בסדרה עם משוררת חיה. היא נתנה לי לעשות את העבודה הראשונית לבד, ואז חזרתי אליה והיינו צריכות להסתנכרן".

טקסטים מורכבים. כריכת "דודה מרגלית נפלה לתוך שלולית" (איור: לנה גוברמן)ואיך היתה העבודה איתה?"העבודה איתה מזכירה קצת את השירים שלה - היא תמיד מפתיעה, היא מאוד לא חושבת במסגרת, היא תמיד קצת מחוץ. זה כל היופי. היא, למשל, פחות רצתה להכניס לקובץ שירים מוכרים. אם הם מוכרים, אז אין טעם, היא אמרה, זה סתם מבזבז מקום".

מדור הילדים והנוער בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר כולל ארבע עורכות: גובר, מיכל פז-קלפ, תמי הראל, וראש המדור - יעל מולצ'דסקי, שאף עורכת את סדרת "מרגנית". חלוקת העבודה ביניהן די ברורה, ובכל זאת גמישה יחסית. על פי החלוקה הזאת, גובר עורכת בעיקר ספרי ילדים ישראליים (ביניהם גם ספר הילדים שלי, כך שההיכרות בינינו חורגת מתחום השיחה הזאת. ר.ר). בין השאר, בשל היקף הפעילות של ההוצאה שבה היא עובדת, גובר היא אחת מעורכות ספרי המקור החשובות ביותר הפועלות היום בתחום הילדים. היא עורכת, למשל, את ספריהם של נורית זרחי, אשכול נבו, רינת הופר, תמי שם טוב, שהם סמיט וגם תלמה אליגון, אבירמה גולן, סמי מיכאל ואורנה לנדאו. השיחה איתה מאפשרת להתוודע מעט אל אחורי הקלעים של התחום: איך הוא פועל, אילו ספרי ילדים ההוצאות מחפשות היום, והשאלה הפשוטה אך המתבקשת מכולן - מה בכלל עושה עורכת?

איך מתנהלת העבודה עם הסופרים?"זה מאוד משתנה מאדם לאדם ומטקסט לטקסט. יש טקסטים שהם יותר שלמים ויש כאלה שצריך לעבוד עליהם יותר. עם כל סופר זו הרפתקה מסוג אחר. יש לי המון כבוד למה שאנשים כותבים. מאוד חשוב לי לשמור על הקול של הסופר, אחרת הכל יראה אותו דבר ומה הרווחנו בזה? לכן בכל פעם מחדש אני צריכה ללמוד את הסגנון הספציפי, להבין אותו, להכיר אותו, זה לפעמים לוקח לי זמן. כל פעם אני צריכה להתחפש מחדש. אני חושבת שיש לי היכולת הזאת להתאים את עצמי לטקסט מסוים ולראות מה אני יכולה לעשות בו בלי לקלקל אותו או לשנות את האופי שלו, בלי להפוך אותו לטקסט שדומה לאחרים או להבדיל - בלי להפוך אותו לטקסט שלי".

לא רוצה להיות סופרת. יעל גובר (צילום: עדו פרץ)את עצמך כותבת?"אין לי יומרות של כתיבה לילדים בעצמי אז יותר קל לי. אם עורך בא מתוך עמדה של סופר מתוסכל, אז אולי יותר קשה לו. אני לא נמצאת במקום הזה, כי אני כותבת שירים למבוגרים, לא טקסטים לילדים". מה המקום של העורך ביצירה של ספר ילדים?"העורך הוא זה ששוזר את כל החוטים ליצירה אחת שלמה. הכתיבה במקרים רבים היא מעשה בודד. גם כשספר נכתב לילד מסוים - לילד שלך, לילד שהיית, לנכד או לבן של השכנים - הכתיבה, מעצם היותה מעשה פרטי ואינטימי, עשויה להיות מנותקת מהעשייה הספרותית ומהקהל שאליה היא מיועדת. וטוב שכך, כי זה מה שעשוי להבטיח שהיא תהיה נקייה מחנופות ומהשתדלויות. אבל על העורך מוטל התפקיד למקם אותה בעולם, תיאורטית ומעשית. "מכיוון שהוא מכיר ספרות ילדים, הוא יעזור ליוצר למקם את היצירה שלו בקונטקסט. הוא יעזור לו לכוון אותה לגיל המתאים, לדייק בשפה, באורך ובקצב. לזקק משמעויות. מכיוון שהוא יודע 'לעשות ספר' על כל שלביו, הוא ילווה את הסופר יד ביד עד למימוש היצירה שלו. הוא ישדך לו מאייר שיתאים לספר ולו, הוא יכוון את העבודה המשותפת, יגשר כשצריך וירגיע חששות. הוא יעודד וישבח, יניע וידרבן, יקשיב ומעל לכל יכבד את קולו המיוחד של הכותב."מבחינתי כל ספר הוא הרפתקה אחרת. בכל פעם אני צוללת לבריכה אחרת, וצריכה להסתגל לטמפרטורה ולסגנון שחייה אחרים. זה לוקח זמן, אבל הזמן הוא חלק מהותי בתהליך, ולא כל היוצרים מבינים את זה. אחרי שמתרגלים למים, מתחילים לשחות. כשאתה עובד על ספר הוא הופך להיות חלק ממך לתקופה מסוימת, זה נכנס מתחת לעור. לפעמים העבודה עם הסופר הדוקה ונעשית בשיתוף, ולפעמים נפרדת ממנו. אני אוהבת את זה גם כך וגם כך. אני לא נוגעת כשלא צריך, אבל לא מוותרת כשאני בטוחה שצריך. וכך גם לגבי האיור. אני משתדלת לא להתערב בעבודתו של המאייר ואני נותנת לו לפרש את היצירה בדרכו, כי זה כל היופי, אבל כשצריך לתקן או לחדד משמעויות אני מתעקשת". מי בוחר את המאיירים לספרים, את או הסופרים?"לעורך יש כל מיני כובעים. הוא לפעמים קצת כמו הורה, ולפעמים הוא שדכן, כמו בחיבור בין הסופר למאייר. יש ספרים ששיתוף פעולה בין המאייר לסופר מאוד משמעותי, כמו בספר 'נונה קוראת מחשבות' של אורית גידלי. למאיירת איה גורדון-נוי היו כל מיני המצאות מאוד משמעותיות לפרשנות של הספר. הרעיונות הקפיצו את הספר. המקום של המאייר ביצירה תלוי גם בסוג הקשר בינו לבין הסופר. תלוי אם הסופר מאפשר את זה וגם איזה מקום המאייר לוקח. יש מאיירים שיוצרים רק איורים מלווים, ואחרים רוצים לספר עוד סיפור במקביל, להציע רבדים נוספים, אבל לא כל אחד יודע לעשות את זה".

מספרים סיפור במקביל. כריכת "רוץ בן סוסי" (איור: בתיה קולטון)איכשהו נדמה שקל לכתוב ספר לילדים. זה קצר מאוד, זה פשוט, לא? "אנחנו מקבלים בהוצאה המון כתבי יד. כל אחד שנהיה סבא, כל אחת שנהיית אמא - כולם חושבים שהם יכולים לכתוב ספרי ילדים. הכמויות הן אינסופיות. אבל למרות מה שנדמה היכולת של סופר ילדים להצליח מאוד מוטלת בספק. ספרות ילדים היא תחום ביניים - צריך לקלוע גם לטעם הילדים וגם לטעמם של ההורים והמחנכים. זו מין ספרות שההורה בוחר, והוא גם שותף בהנאה של צריכתה, כי הוא הרי מקריא את הסיפור לילד. הסופרים צריכים כביכול לרצות קהלים שונים לגמרי, אבל מי שמצליח הוא דווקא זה שלא מנסה לרצות בכלל. שלא משתדל להיות דידקטי כדי לרצות את המחנכים, ולא כותב יצירה בוגרת מדי כדי לרצות את המבוגרים, או להבדיל - גם לא יצירה מתיילדת מדי. רק מי שמחפש את זה בתוכו, וכותב אל הילד שבו, רק הוא יכול לגעת ולהצליח לכתוב יצירה בעלת משמעות לילדים. יצירה מדויקת ובעלת קסם".

ורוב כתבי היד לא כאלה."בהחלט לא. אם תלך לפי הכללים, תכתוב מחורז כי זה לקטנים, תכתוב דידקטי כי נדמה לך שכך כדאי, אתה תמיד תיפול. ההחלטה לקבל או לדחות כתב יד היא תמיד מערכתית, והאיכות היא השיקול הראשון. אנחנו קוראות הרבה כתבי יד עד שאנחנו מוצאות סיפור עם קול אותנטי, שלא דומה, שלא מנסה להיות כמו יהונתן גפן או מאיר שלו או רינת הופר. הופר באמת לא מנסה להיות אף אחד אחר. אני מאוד מעריכה את זה בכתיבה שלה."מבחינתי, ספר צריך להיות טוב בסוגו. גם אם באופן טבעי ואישי אני מעדיפה ספרים מסוג מסוים, נניח ספרים שהכוח שלהם בסיפור ובשפה ואין מאחוריהם מטרה מוצהרת או מסר חינוכי, אין לי ספק שיש מקום לספרים מסוגים שונים. גם ספרות מלמדת יכולה להיות מהנה, ובלבד שתהיה טובה".

לכתוב לילדים בלי להתיילד. כריכת "פרח נתתי לנורית" (איור: דוד פולונסקי)שירה קלאסית עברית לפעוטות: "רוץ בן-סוסי - ביאליק לילדים", איורים: בתיה קולטון, בחרה וקיבצה: שרי גוטמן; "פרח נתתי לנורית" מאת מרים ילן-שטקליס, איורים: דוד פולונסקי; "דוד ירח בשמים" מאת אנדה עמיר, איורים: אורה איתן; "פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג, איורים: עפרה עמית; "דודה מרגלית נפלה אל השלולית" מאת נורית זרחי, איורים: לנה גוברמן. את ארבעת הספרים האחרונים ערכה וליקטה: יעל גובר. הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ