אם לא תתחתני יבוא שוטר: לצפות עם הילדה ב"דמדומים"

רונית רוקאס צפתה עם הבת שלה בפרק האחרון של סאגת הערפדים הידועה. העולם השמרני של הסרט גרם לה להרהר על מודעות ביקורתית אצל ילדים, ומקומם של ההורים בעניין

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

זה היה אמור להיות בילוי של אם ובת. היא רצתה לראות את דמדומים 4: שחר מפציע סמוך למועד יציאתו לאקרנים, באותו יום אם אפשר, והסכימה שאבוא איתה. ידעתי לקראת מה אני הולכת, קראתי חלק מספרי הסדרה - ושנאתי אותם - ובכל זאת ניחמתי את עצמי בפנים היפות של רוברט פטינסון, טיילור לאוטנר וקריסטן סטיוארט. הלכנו להצגה יומית. כל האולם היה מלא בנערות צעירות בתחילת גיל ההתבגרות, כמו בתי. רובן היו בגיל הזה עם הגשר בשיניים שבו הגוף והפנים עוד מתעצבים, משתנים ולא כל כך מסתדרים, הגיל שבו הזהות המינית והמגדרית מתחילה להתגבש. הגיל שבו עשוי להיווצר חוסר ביטחון בגוף, בפנים, במראה. הגיל שבו יש פתאום יותר מחשבות על אהבה מאשר על כל דבר אחר, אולי.

» דמדומים 4: לא תצליחו להבין כלום על רקע צווחות המעריצות» מורמונים, בתולות ומעריצות בנות 30» קריסטן סטיוארט: כוכבת הילדים הכי עצובה בהוליווד

כבר ידעתי מראש על ההיסטריה שמכה בצופות, ולכן הייתי צריכה להיות ערוכה ומוכנה, ובכל זאת היה מפתיע להיווכח בתגובותיהן ובהשתתפותן הפעילה של אותן נערות במתרחש על המסך. הרגע שבו רוברט פטינסון הגמלוני מפציע מולן הוא רגע חד-פעמי. בבת אחת, בלי הוראה מגבוה, אף שזה נראה כאילו מישהו תזמן וכוונן אותן, הן נאנחו אנחה קולנית קולקטיבית. אנחת ערגה לשחקן, ובעצם לכל מה שהוא מייצג - יופי חיצוני, כמובן, כזה שהן חולמות לקבל לעצמן. אבל יופי לבדו אינו מספיק. השחקן המגלם את אדוארד הערפד בן מאה השנים חייב להיות יפה, זה ברור, אבל יש יפים מפטינסון, במיוחד כשהוא מתעקש לשחק בכל סרטי הסדרה כמו עמיתתו השברירית, כאילו היו שני רובוטים שנעים בקושי ורק הפנים שלהם מתעוותות יותר מדי, אולי בגועל, אולי בניסיון, לא מאוד מוצלח, להביע איזה רגש אחר, טוב יותר.

על אבירים, ערפדים ובעלים

פטינסון מגלם למעשה את האביר - הוא התחליף לנסיך של סינדרלה ושלגיה, זה שמשפיע גם היום על הדימוי הרומנטי של ילדות צעירות, במיוחד באופן שבו הוא מגולם בסרטי דיסני. האביר הזה אוהב ויאהב לנצח נצחים, באמת לנצח נצחים, הם הרי לא מתים, הערפדים. הוא הדגם הרומנטי של הגבר המושלם. הוא יפה, כאמור, ועשיר מאוד ורוצה לשמר את בתוליה של אהובתו ולהתחתן איתה, ומיד - ועזבו את הסיבות הערפדיות שסטפני מאייר סיפקה לצורך העניין. אני לא בטוחה שהיא עצמה טרחה להבין מה היא כותבת.

בלה, לעומת זאת, היא נערה פשוטה. כלי ריק, שהגברים בחייה יכולים לצקת לתוכו תכונות אופי וגחמות ומאוויים כרצונם. היא חסרת ביטחון, רגילה. אין בה כל ייחוד, לא רגשי, לא נפשי, לא חיצוני (כך לפחות היא מוצגת, כך היא תופסת את עצמה, גם בספר, אף שהשחקנית המגלמת אותה יפה כמובן עד כאב). היא אפילו ענייה למדי, בוודאי לעומתו - ויעיד הרכב הטרנטה שאביה רוכש למענה. אבל היא האשה הנבחרת, והבחירה בה היא הדבר היחיד שמייחד אותה מכל האחרות.

כמו שאישה צריכה להיות. יפה וקיימת. בלה ב"דמדומים 4" (צילום מסך)

זה בדיוק המקום שבו דמותה הסתמית נפגשת בדמותן של הנערות הצופות בה. לא שהן סתמיות כמוה, ודאי שלא. אבל הן מקוות שגם בדרכן ייקרה נסיך כזה, שיגלה את יופיין, זה שהן עוד לא מצאו בעצמן, ויאהב אותן אהבת נצח כזאת, שלא תלויה בדבר, גם לא בתכונות אופי או בנפש עשירה מי יודע מה. התקווה והחלום והערגה הם אלה שמניעים את התעשייה הזאת, ואיכשהו אני יכולה להשלים איתם. אבל קשה לי יותר לקבל את הדימוי הרומנטי, השברירי, שהסופרת ואנשי תעשיית הקולנוע ניסו - והצליחו - לדחוף לנו. אותו סיפור אגדה, שהתחיל בסינדרלה וסופו לא נודע. וכמובן, קשה לי לקבל את האינדוקטרינציה השמרנית מהסוג הגס והמסוכן, שנקטה הסופרת והוסיפו ונקטו אנשי תעשיית הקולנוע בציניות גדולה בהרבה ממנה (היא בכל זאת מורמונית, שזה לא שונה בהרבה מהאורתודוכסים אצלנו).

לחוצה מהחתונה? תתעלפי

צריך רק לראות, למשל, את ההכנות הטרחניות, הסכרניות, לחתונה של בלה ואדוארד. לילה קודם היא חולמת שהטקס יסתיים במרחץ דמים ערפדי, שבו ישכבו בערימות גופות גופות של קרובים ואורחים. החלום הזה גורם לה להתקדם אל המזבח ואל בן זוגה הממתין לה כשהיא נאנחת ומתנשפת וכמעט מתעלפת מפאניקה. כרגיל אצל מאייר כל הקשקושים הערפדיים האלה הם רק תירוץ למה שהיא רוצה לומר לנו באמת: א. חתונה זה הכרח, וכמה שיותר מהר; ב. זה הרגע הקדוש ביותר, והוא מצדיק תגובה מתעלפת כזאת בקרב נקבות.

שמרנות מהסוג הרע והמסוכן. "דמדומים 4"

וזה, כמובן, לא נגמר בחתונה (זהירות, ספוילר), כי אחר כך יש גם ירח דבש ומיטות מתפרקות מתשוקה ערפדית, וכמובן היריון מסוכן ומרחץ דמים במקום לידה. נדמה לי שהעניין ברור. בסופו של דבר מה שחשוב הוא עצם ההבנה - גם של ההורים, שרובם לא יראו את הסרטים ולא יקראו את הספרים - כי תעשיית "דמדומים" היא תופעה שאי אפשר לפטור אותה בקלות. לרגע אני לא טוענת שלא צריך לתת לילדים לצפות בסרט או לקרוא בספר. שיקראו, שיראו. אבל כמו תופעות תרבותיות אחרות שהילדים שלנו שקועים בהן (זוכרים את סדרת משחקי GTA, למשל?), כדאי לנו לדעת במה מדובר. הידיעה עשויה להוביל לשיחה. והשיחה - אפשר לפחות לקוות - תחייב אותם, ואותנו, לעצור רגע ולבדוק, ואולי תעודד צפייה ביקורתית יותר. ובצפייה ביקורתית בהחלט אפשר - וצריך - להסתפק.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ