ספרי ילדים: העולם הקודר של דרור בורשטיין - ילדים - הארץ

ספרי ילדים: העולם הקודר של דרור בורשטיין

האיורים בספר הילדים הראשון של בורשטיין מזכירים יותר ספרים על השואה, ובמבט ראשוני אף מכעיסים. למרות זאת, רונית רוקאס הצליחה להתחבר לנפש הילדית והייחודית של המספר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"כוס התה שלי", ספר הילדים הראשון של הסופר דרור בורשטיין, מעורר רגשות עזים, לפחות במבוגרים, עוד בטרם קראו בו. עטיפה מאוירת בשחור-לבן, ובעצם הרבה יותר שחור מאשר לבן, ומין כותרת משונה, "כוס התה שלי". האם התכוון הסופר לספר בדיחה על הנעשה בהסתדרות או התחכם לו מעל ראשי הילדים עם הביטוי השחוק "לא כוס התה שלי"? מה פתאום ספר על כוס תה ולמה איור כזה, שחור, שואתי, כמו שאמרה מבוגרת אחת וצדקה. כי בתוך הצבע השחור חרט הצייר מאיר אפלפלד (אכן, בנו של הסופר אהרון אפלפלד, אפילו סימבוליקה לא צריך כאן) עצים צפופים ולבנים, שבחשכת הדימויים הקולקטיבית שלנו זוכים מיד למשמעות אחת ברורה ומיידית.

אז רגשות עזים כבר יש לנו, עוד בטרם קראנו ולו עמוד אחד. אבל יש גם מטענים נוספים: שמו של הסופר והספרים שכתב למבוגרים, מין עומס יצירתי כמעט, כשהוא מפרסם לראשונה ספר לילדים ומרהיב ומעז לא להיענות לחוקי הז'אנר הגלויים. הוא לא הסופר הישראלי הראשון שנוהג כך, כמובן. קדמו לו סופרים ידועים טובים אחרים, ובראשם יואל הופמן ואורלי קסטל-בלום. בספרה "שנינו נתנהג יפה" בחרה קסטל-בלום להציג שברי שיחות בין אם לבנה, בלי עלילה, בלי מספר ובלי פוזיציה הורית (אולי הוצאת כתר, במאמציה לחזור לעבר, תשיב אלינו גם את הספר הזה?) הופמן, בספרו "בפברואר כדאי לתפוס פילים", חרג עוד יותר מכללי ספרות הילדים וכתב יצירה כאוטית ששוברת כל היררכיה אפשרית. ובשנה האחרונה היה, כמובן, ספרו של גרוסמן, חיבוק, שפורסם באותה ההוצאה שבה יצא לאור הספר הזה של בורשטיין (עם עובד). כל הספרים האלה - בוודאי לא במקרה כולם נכתבו על ידי סופרי מבוגרים מוערכים - מעוררים בראש וראשונה את השאלה: האם הם מיועדים בכלל לילדים?

מה פתאום ספר ילדים על כוס תה? איור מתוך הספר "כוס התה שלי"

זו גם השאלה שמעלה ספרו של בורשטיין, אחרי שמביטים בו - וקודם הרי רק מביטים בו ושותקים לרגע ונושמים וכועסים קצת אפילו, כי מה פתאום הוא פולש כאן לספרות שאין לו מושג בה ומשנה את כל הכללים? האם אינו יודע שספרות ילדים נזקקת, למשל, לצבע? הרבה צבע ואור ואופטימיות? ואז, סוף סוף, פותחים את הספר ונתקלים בבוהק כתום וריק כמעט (העיצוב, הנפלא כרגיל, שייך לגילה קפלן) שלאחריו שוב נעלם הצבע, והפעם לתמיד, ומתחיל הסיפור. הנה כך: "יום אחד, בחורף, הייתי חולה. כאב לי הגרון והיה לי חום. שכבתי במיטה. לידי היו מונחים כמה ספרים סגורים. לא היה לי חשק לקרוא. זה קצת עצוב לשכב ככה לבד. השעה היתה רבע לעשר בבוקר".

ילד שוכב במיטה. המספר מציין שעה מדויקת: רבע לעשר בבוקר. ציון השעה חשוב, שכן בסופו של הסיפור היא נזכרת שוב ואז תהיה השעה עשר. רבע שעה בלבד, זה משך הזמן שבו נמשך הסיפור, ובעצם לא סיפור כי אם זרם תודעה מושלם, ילדי לעילא, וכן - תתפלאו - גם אופטימי כל כך.  בלי צבע, רק שחור-לבן, ובעצם יותר שחור מלבן, ובכל זאת אופטימיות של ילד שבתחילה שוכב בודד ועצוב במיטה וחושב על מרכיבי התה שנתן לו אביו בשעת בוקר. "חשבתי על שקית התה הקטנה עם החוט. מה בעצם יש בתוכה? מה זה תה? עלים יבשים, לא? אבל איך נראה הצמח של התה כשהוא צומח?"

יותר שחור מלבן. איור מתוך הספר "כוס התה שלי"

הרבה שאלות מציג הדובר - לעצמו, לא לאחרים. והשאלות, קצתן נענות, אחרות נשארות חסרות מענה, ומובילות לשאלות נוספות, ובעיקר למחשבות חדשות. הנה הוא חושב על דבש, על מה שקרה לו לפני שנכנס אל כוס התה שלו והתערבב במים הרותחים. ההמשך הוא דוגמה לזרם המחשבה הפיוטי, המדויק, הילדי, בספר הזה: "בחצר של הבית ממול, ליד תיבות הדואר, יש כוורת קטנה. חשבתי שהדוור צריך להיזהר לא לשים את המכתבים בכוורת הזאת בטעות, במקום בתיבות המכתבים. לפעמים הדבורים טועות בכתובת ונכנסות לישון בתיבת הדואר של אחד השכנים, נשכבות על בול ונרדמות". הדבורים מובילות למחשבה על פרחים והפרחים אל המים, והמים - מאין באו ואיך הגיעו אל הגוף שלי?

דבר מוביל לדבר במין מחשבה פתלתלה, מסחררת, אבל גם הגיונית - לעתים זו מחשבה מעט הגיונית מדי, במיוחד כשבורשטיין מתעקש להוסיף כמה עובדות מדעיות, שגם נלמד משהו. אבל לטעמי הוא כמעט שלא מועד לשם, כי רוב הזמן הדובר שלו נותר ילד, ולפיכך מחשבה על מקורות המים ואיך הגיעו לתהום מובילה אותו לא אל תשובה מתוך ספר מדעי דווקא אלא אל עצמו ואל הסובבים אותו, אל הקרובים לו ביותר. אבא ואמא והמחלה הזאת שהוא סובל ממנה עכשיו והבדידות הזאת והכאב, ובעצם לא בדידות כי הנה כולם כאן איתו. הכוכבים והדבורים והמים והגשמים וגם אבא שנכנס עם עוד כוס תה. רבע שעה בלבד אחרי שנכנס ובא בפעם הקודמת. לא רק שדבר מוביל לדבר, לאו דווקא בקשר סיבתי והגיוני לגמרי, אלא בקשר נפשי ורגשי של ילד, ילד ממש, שקולו נשמע רם וצלול, כפי שרק מעט ספרי ילדים מצליחים להשמיע כמותו. לבני 5 ומעלה.

"כוס התה שלי". כתב: דרור בורשטיין. צייר: מאיר אפלפלד. הוצאת עם עובד

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ