ספרי ילדים: הפיה של ג'ולי אנדרוז

ורוד הוא לא רק צבע, הוא תפישת חיים שלמה: רונית רוקאס הוקסמה משני ספרי ילדים חדשים שמציגים גיבורות ורודות ומתוקות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

שתי גיבורות ורודות נוספו בימים אלה אל מדף ספרי הילדים, שתי גיבורות ורודות ודווקא מקסימות - כל אחת בדרכה. האחת, "נסיכת פיות כזאת" של ג'ולי אנדרוז (מי שגילמה את מרי פופינס היא גם סופרת ילדים פורה) ובתה אמה וולטון המילטון; והשנייה, "נונה קוראת מחשבות" של אורית גידלי ואיה גורדון-נוי. ורוד הוא לא רק צבע, הוא תפישת חיים שלמה: מרוככת, מנצנצת, מיופייפת. ספרה של אנדרוז מנסה לומר משהו על התפישה הזאת. גידלי, לעומתה, כמו מתעלמת ממנה, אבל בפועל הגיבורה שלה משקפת כל מה שאנחנו מצפים מבנות: פשרה ורוך ודרכי נועם ואהבה.

» ספרי ילדים - לספרים נוספים וביקורות» ספרי הילדים הטובים של השנה

על ספרה של אנדרוז והמילטון, שאיירה כריסטין דוניר, אפשר פשוט לומר שהוא חמוד. זו אולי לא שפת ביקורת אבל זה בהחלט מגדיר היטב את הספר הזה. כריכתו מנצנצת מעט וורודה ברובה, פרט לשיער הכתום של הגיבורה ג'רלדין. כתום דווקא, כמובן, כמין ניגוד חוצפני לוורדרדות הזאת. ג'רלדין בטוחה שהיא נסיכת פיות. כמו הרבה ילדות בגילה היא מסתובבת עם כנפיים מנצנצות וכתר ומנסה לעוף ולעשות כל מה שפיות כמוה עושות: לנשק צפרדעים באגם, כי אולי אחת מהן תהפוך לנסיך, ולהוציא את החד-קרן שלה (סוס הצעצוע) לדהרה קלה.

פעלתנות, שמחת חיים וציפורניים מלוכלכות

בספרו המזהיר והמשעשע כל כך של דיוויד שנון, "אליס הפיה", קיימת סתירה מתמדת בין המונולוג של הגיבורה-הפיה לבין הציור המגלה מציאות יום-יומית של ילדה מקסימה. גם כאן יש ניסיון כזה, אבל הוא מתקיים פחות במתח שבין הטקסט לציור ויותר במודעות של הגיבורה עצמה. ואולי מודעות יהיה קצת מוגזם לייחס לה (מודעות יש בוודאי לכותבות הספר הזה, והיא ניכרת בכל שורה), כי ג'רלדין פשוט משחקת, כפי שילדות נוהגות לשחק. הסיפור שהיא מספרת לעצמה - ולקוראים - הוא למעשה ניסיון שלה לארגן ולפרש את המציאות כך שתתאים למשחק הזה. הנה דוגמה: "אח שלי, סטיוארט, אומר שנסיכת פיות לא נועלת נעלי ספורט ואין לה שפשופים בברכיים. אני אומרת שנעלי ספורט עוזרות לי ללמוד לעוף. בייחוד כשמאחרים להסעה, ואם הברכיים משתפשפות - אין מה לעשות". במקום אחר היא אומרת: "אמא קוראת לי לעשות אמבטיה. היא אומרת שלנסיכת פיות אין ציפורניים מלוכלכות. אני מסבירה לה שזה המחיר שצריך לשלם כדי לדאוג לממלכה".

דווקא כתום. כריכת הספר "נסיכת פיות כזאת"

אנדרוז והמילטון לא מספרות כאן שום סיפור שלא סופר כבר בעבר, ולמרות זאת הן עושות את מלאכתן בחן. הגיבורה שלהן מקסימה כנדרש, הוורדרדות שהיא מייצגת מהולה במידה גדושה של פעלתנות, שמחת חיים וציפורניים מלוכלכות, כאמור. האופי מלא הביטחון והיצירתיות של הגיבורה עוברים היטב גם בציורים, שצוירו בצבעי עיפרון ומים: ג'רלדין אפילו לא יפה מדי, אבל היא מקסימה כל כך. מתאים לגיל הגן.

"נסיכת פיות כזאת" מאת ג'ולי אנדרוז ואמה וולטון המילטון. איירה: כריסטין דוניר. תרגמה: מיכל אלפון. הוצאת כתר

ורוד זה לא רק צבע

"נונה קוראת מחשבות" של אורית גידלי, עם איורים נהדרים ממש של איה גורדון-נוי, הוא סיפור אחר לגמרי. נונה לובשת שמלה ורודה, ולרגע נדמה שאפשר להתעלם מכך. היא פשוט אוהבת ורוד. כולן פשוט אוהבות ורוד (כדאי להזכיר שוב שרק במלחמת העולם השנייה החלו לשייך ורוד לבנות וכחול לבנים, קודם לכן זה היה הפוך; למרות מה שנדמה, הנטייה לוורוד אינה מולדת, היא תרבותית). אבל האם באמת ורוד הוא רק צבע בספר הזה?

סיפור המעשה קטן ומעניין, גם אם מכוון כולו אל מוסר השכל ברור. זהו סיפור שהוא סוג של שיעור. שיעור שכולם לומדים אותו - הילדה נונה, אמה והקוראים. בגן של נונה יש ילד מציק. בכל הגנים יש מין ילד כזה. אלא שלנונה יש אמא חכמה ויצירתית יותר מרובנו (ולפי הבלוג של גידלי אני אומרת את זה בלי שמץ של ציניות). האם מציעה לה מכשיר קסמים, שיעזור לה לפתור את הבעיה לבדה. המכשיר הזה, שגורדון-נוי בחרה לצלם אותו בספר שכולו איורים, הוא בסך הכול המקל הזה, נו, שאיתו מפריחים בלונים. עכשיו, אחרי שהמקל נהפך למכשיר קסמים, נונה יכולה לראות "מתחת למה שאנשים אומרים, גם מה שהם חושבים - אבל לא אומרים".

תפישת עלם ורודה. כריכת הספר "נונה קוראת מחשבות"

גידלי היא משוררת, והדבר ניכר בקצב המילים, בליריות שלהם. תענוג לקרוא ספר ילדים - ועוד ישראלי - שמשתמש במילים באופן הזה. הבעיה היחידה היא שלגידלי דחוף, כאמור, ללמד אותנו משהו. ומה שאנחנו לומדים הוא שגם ילד מציק כזה, מעצבן, עשוי להסתיר פחד ואפילו אהבה מאחורי המילים שלו. כדאי לומר את זה בדרכה היפה של גידלי: "היא (נונה) ראתה שאצל ילדים שמקללים, יש לפעמים ממש קלקול: בדרך מהבטן לפה, מלים טובות מתהפכות אצלם לרעות". וכך, אחרי שנונה מבינה מה מסתתר מאחורי המילים הרעות, היא ניגשת אל הילד ובלי פחד מציעה לו לבוא אליה. "רק תבטיח", היא אומרת לו, "שלא תגיד דברים מעליבים".

היא, בוורדרדותה, במתיקותה האינסופית, בכוח הרגש הטוב שבה, באה ומציעה לו לא את הלחי השנייה, אבל קרוב. גידלי מכנה את זה בבלוג שלה: "מה שבתי בת השש לימדה אותי, איך לאהוב ראשונים. לא בתוך כל סחרור ה'הוא אמר לי', 'אני אמרתי לו'. בפשטות". איכשהו זו לא האהבה שאני מרגישה, זה השיעור. ובשיעור שאני למדתי כאן יש רכות - של בת, כאמור - שמתגברת על החשש ועל הגסות - של בן, כמובן - כי היא יודעת, לא בקסם דווקא אלא באינטואיציה נשית כמעט, שיש דברים שהם סמויים מן העין.

אני מסויגת, אני לא מנסה להסתיר את ההסתייגות הזאת, ולמרות זאת "נונה קוראת מחשבות" הוא ספר יפה. בדרכו המינורית הוא אפילו נדיר. בזכות השפה של גידלי, שמנסחת גם את מה שפשוט בדרך שירית, מדויקת ויפה כל כך, ובזכות האיורים הנהדרים ממש של גורדון-נוי. המאיירת, הידועה בעיקר בקולאז'ים שהיא יוצרת בספרי ילדים (אחדים מהם ראו אור בשנה האחרונה, ובהם "פנס, מצפן וילד" של איריס ארגמן ו"להקשיב לרוח" של ענבל דיסקין) בחרה הפעם בעיקר לאייר. רק מכשיר הקסמים, כאמור, הוא תצלום של אובייקט. וההחלטה הזאת תרמה ליצירתה של אחת הדמויות המקסימות ביותר בספרות הילדים הישראלית של השנים האחרונות. לכו לראות אותה, ובאותה הזדמנות תתרשמו גם משפת המשוררת. גם ספר זה מתאים לילדים בגיל הגן ובסופו של דבר הוא בהחלט מומלץ.

"נונה קוראת מחשבות" מאת אורית גידלי. איורים: איה גורדון-נוי. הוצאת כנרת זמורה ביתן

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ