ספרי ילדים: החרוזים הנצחיים של לאה גולדברג - ילדים - הארץ

ספרי ילדים: החרוזים הנצחיים של לאה גולדברג

ההוצאה המחודשת של הספר "בארץ סין" הזכירה לרונית רוקאס מהי חריזה טובה, אבל גם גרמה לה לקרוא את הספר בעיניים מפוכחות. וגם: ספר חדש לנוער מתפקד כיומן אישי לדור הפסייבוק

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מכתבי היד המגיעים אלי, בעיקר אלה שאפשר להניח כי לא יראו אור לעולם בהוצאת ספרים ממוסדת, עולה נקודת דמיון חשובה: כל כותביהם חורזים. אולי אין לאותם כותבים אלמונים סיפור של ממש לספר לילדים, אבל הם יודעים היטב לאיזו מסורת ספרותית הם רוצים להשתייך - השירה והסיפור המחורזים, שהיו נפוצים בימים שבהם גדולי המשוררים העבריים כתבו גם לילדים. לאה גולדברג, נתן אלתרמן, שלונסקי ואחרים חלקו את החריזה הווירטואוזית שלהם, השליטה במקצב וההברקות הלשוניות גם עם קהל הילדים ביצירות שכתבו להם, קצתן מקוריות וקצתן עיבודים ליצירות של אחרים, בעיקר מרוסית. מאז לא רק שמעמדה של השירה פחת, גם זו שנכתבת אינה מחויבת לחריזה ולמשקל.

» ספרי ילדים - לספרים נוספים וביקורות» ספרי הילדים הטובים של השנה» לקרוא מחדש את לאה גולדברג

השינויים בספרות הילדים איטיים ומדודים בדרך כלל, אבל גם בתחומה איבד החרוז את הדומיננטיות הצורנית שהיתה לו. קשה למצוא יצירות ישראליות חדשות - וטובות - החורזות לילדים ומקפידות על מקצב כפעם. בעצם, מן השנים האחרונות אני יכולה להיזכר רק ביצירה מופלאה אחת, "על הגשר הקט", שכתב עילם בן דרור. הספר, שיצא לאור בהוצאת מטר לפני קצת יותר משנה, הפגין וירטואוזיות צורנית, בעיקר בתחום המקצב והחריזה.

למרות זאת, נדמה שחריזה עדיין נתפסת כהכרחית, כהוכחה ניצחת לאיכות, אף שלא החרוז הוא באמת מה שנחוץ ביצירה לילדים אלא הצליל, המקצב של המילים, האופן שבו הן מתנגנות. תפיסת עליונותו של החרוז נובעת, בין השאר, מכך כי זה מה שגדלנו עליו, ובוודאי כי טובי היוצרים העבריים כתבו בחריזה ובמשקל. וכך, לצד העובדה שיצירות מחורזות של יוצרים עכשוויים כמעט שלא רואות כאן אור, הוצאות הספרים לא מפסיקות לרגע לפרסם יצירות של הקלאסיקונים העבריים בפורמטים ותירוצים משתנים. גם בימים אלה ראו אור כמה גרסאות מחודשות ליצירותיהם - הבולטת שבהן היא "בארץ סין" של לאה גולדברג.

גולדברג להמונים

"בארץ סין" התפרסם לראשונה בעיתון "דבר לילדים" ב-1942 ובהמשך הופיע בספר השירים של גולדברג "מה עושות האיילות", ואף הספיק לצאת ב-1986 כספר מאויר בידי הצייר אבנר כץ. הפעם איירה גלית לוין, ואיוריה הם כמובן ההיבט החדש היחיד בגרסה הנוכחית של המעשייה המספרת על אב היוצא למסע ומבקש מבניו לשמור על אחותם הקטנה, צ'ן סו-לין. למרות בקשתו, שני הבנים הגדולים ממהרים לצאת לדרך אחריו ומבטיחים לה מתנות יפות. רק האח הצעיר נשאר לצדה, ומבטיח לא לנטוש אותה ולהגן עליה. הבטחתו עומדת במהרה במבחן, שכן הדרקון השחור מבקש לקחת את האחות, את פרח-זיו, שתהיה רקדנית לאמו. במלחמה, שנראית כשאובה מן הדמיון, נלחם האח הצעיר בדרקון בעזרת רמשי הגינה, 22 נמלים וגנרל חרגול. הסוף, כמובן, טוב.

אני יודעת שמי שגדל על המעשייה הזאת זוכר לה חסד נעורים, ולא מעט אף יודעים לדקלם בבגרותם את הסיפור הזה, שמחורז כמובן לעילא, וחשוב מכך - מתנגן היטב על הלשון. אולי משום שאין לי כל רגש נוסטלגי לסיפור הזה יכולתי להתבונן בו בעיניים מודרניות שהתקשו לאהוב את הפאסיביות של האחות הקטנה. זו שעומדת במרכז הסיפור אך דעתה אינה נשמעת פרט להבטחתה לאביה: "אם בשלום תשוב, ארקום לך אבנט זהב וגם ארנב זהוב"; הבטחה שהיא גם מממשת. נניח לכך שהבטחתה כרוכה בתפקידי הנשים המסורתיים, זה בכל זאת מתאים לעולם התרבותי של המעשייה. אבל מדוע היא זקוקה לחסותם של הגברים הרבים שסביבה, הרי היא אינה קטנה בהרבה מאותו אח צעיר ויצירתי, והיא בוודאי גדולה מרמשי הגינה שהוא מצליח לגייס לעזרתו בזמן שהיא מתחבאת בפינה.

בוסר. איור של גלית לוין מתוך הספר "בארץ סין"

ההתבוננות המודרנית ביצירה שנכתבה לפני כמעט שבעים שנה מתאפשרת במידה רבה בזכות האיורים של גלית לוין, שהיו העילה להוצאה המחודשת. בדומה להוצאה המחודשת של "המפוזר מכפר אז"ר", שראה אור לפני חודשים אחדים בהוצאת עם עובד עם איורים חדשים של נטלי וקסמן-שנקר, גם איורים אלה נוצרו לצורך פרויקט גמר. אלא שאצל וקסמן-שנקר היה קשה להבחין בבוסריות שעשויה לנבוע מכך שזהו פרויקט סיום לצורך לימודים, ואילו אצל לוין היא מורגשת ועולה מכל דף. בציורים עדינים, השואבים רבות ממסורת התרבות הסינית, היא ערבבה דמות של דרקון עם משקפיים, דובי פנדה חינני אך לא שייך, ואף ציירה את עיני הדמויות כשהן פוזלות, בעיקר נראית האחות הקטנה כשאישוניה מביטים באלכסון אל הכיוונים הלא נכונים. לשם מה?

"בארץ סין" מאת לאה גולדברג. איורים: גלית לוין. הוצאת ספריית הפועלים

ספרי נוער: יומני היקר - גרסת הסטטוסים

הספר "אזמזה" אולי אינו זקוק לרשימה ארוכה ונפרדת, אבל הוא בהחלט ראוי לתשומת הלב של תלמידי בית הספר היסודי וחטיבות הביניים. נערה בכיתה ז' ממתינה כבר כמה שבועות שאכתוב עליו כדי שתוכל לקחת אותו אליה ולכתוב בו כאוות נפשה. עד אז היא לא רוצה, כי הספר הזה, שנראה ומתפקד גם כמו יומן אישי, מאפשר - בדרכו המשונה מעט - לכתוב על הדברים הכי פרטיים שלה.

יומני היקר. כריכת הספר "אזמזה"

את הספר כתבו אילנית שרף-ויגודסקי ויעל אריאלי-רביד, אף ש"כתבו" היא מילה קצת גדולה מדי, משום שהן בעיקר מציעות רעיונות, ומביאות קטעי משפטים ושירים ומעלות אפשרויות, קצת סתומות מעט במכוון (כשם הספר, "אז מה זה"), וכל זה כדי לעורר - ובהצלחה - את אלה מבין הילדים שזקוקים לביטוי יצירתי ומבקשים להביא אותו לידי ביטוי. חלק מהרעיונות שגרתיים בכל זאת - למשל, "כל מה שהייתי רוצה ליום הולדת" - אך לצידם גם לא מעט עמודים שבהם מתבקש לבהות בהם רגע או שניים, ואף יותר, ולחשוב למה התכוונו השתיים אבל אז לשכוח את הכוונות שלהם, ולחשוב מה מעוררת בי התמונה המצורפת - שדה ירוק ושתי דמויות קטנות רצות בו - והמשפט הזה, הפשוט: "חשבנו שאין סיכוי, אך בכל זאת יצאנו... " או סתום מכך: "במשפחה שלי תמיד אומרים... מעוגה בארון יוצא הגרון". על האיורים והעיצוב, שחלקם ביצירה הזאת חשובים לא פחות, אחראית ג'סיקה מלו.

"אזמזה – הספר המקורי שרציתי לכתוב" מאת אילנה שרף-ויגודסקי/ יעל אריאלי-רביד. איורים ועיצוב: ג'סיקה מלו. הוצאת אגם נעורים

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ