ספרי ילדים: שהם סמיט עושה כבוד לארון הספרים היהודי

בעדינות, בהומור ובהרבה חוכמה מצליחה שהם סמיט לקרב את סיפורי התנ"ך וטקסטים מהמסורת לעולמם של הילדים. רונית רוקאס כבר לא מפחדת מתושב"ע

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

לשהם סמיט יש זיכרונות נעימים מאגדות העם היהודי. בבית סבה וסבתה בירושלים, היא מספרת בפתח ספרה החדש "האגדות שלנו – אוצר האגדה העברית לילדים" – היה שמור מקום של כבוד ל"ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי. "על המדף לצד 'ספר האגדה'", היא כותבת, "עמדו 'ויהי היום', מעין 'ספר האגדה' מקוצר ומעובד לילדים מאת ביאליק ו'סיפורי התנ"ך עם תמונות בצבעים'... מן הספרים הנושנים האלה קראו לי סבי וסבתי... האגדות המיוחדות, העברית החגיגית וחיקם החם והמפנק של סבי וסבתי – כל אלה יחד נטעו בי את זרעי האהבה לסיפורים העתיקים שלנו".» ספרי ילדים - לספרים נוספים וביקורות» קובי ניב מציג: קורות חייו של תרנגול» האג'נדה הספרותית של משרד החינוך» הנפש הילדית של נורית זרחי

טראומת המשנה לי לעומת סמיט, יש זיכרונות הרבה פחות טובים מ"ארון הספרים היהודי". לא היה ארון כזה בבית – לא מטאפורי ולא ממשי – והקשר היחיד שלי ל"אוסף הספרים החשובים ביותר בתרבות היהודית" נוצר בשיעורי תושב"ע. אני זוכרת מורה בכיסוי ראש קוראת מספרי המשנה ויורה אימה וזעם על תלמידיה. אני חוששת שלא נוצר תיקון בדור הבא, וגם ילדי לומדים רק בבית הספר מעט מספרות האגדה והמשנה. מדיווחים של שניהם, אולי האימה נעלמה אבל הזעם נותר כשהיה. אני רוצה לקוות שספרה החדש של סמיט ישנה את זה – אולי לא אצלם, כי הם קצת גדולים וסרבני ספרים שנראים להם "חינוכיים", אבל אצל ילדים צעירים יותר, שיוכלו מעתה לשבת בחיק הוריהם ולהאזין לגרסאות עכשוויות מאוד לאגדות יהודיות.סמיט החליטה לעשות כמעשה ביאליק ורבניצקי. היא אף נאחזת ממש ב"ספר האגדה" שלהם כדי להצדיק כתיבה מחודשת של מדרשי מקרא, סיפורי חכמים ומשלים יהודיים. זו לא החלטה של מה בכך, והיא אף כותבת על ההתלבטות שלה עד שאמרה לעצמה יום אחד שביאליק ורבניצקי לא המציאו את האגדות שב"ספר האגדה" והם נטלו אותן מן המכרה – מאוצרותיה הקדומים של התרבות היהודית – וכתבו אותן בעברית שהיתה נהירה לבני הדור שלהם. מאז נעשתה העברית שלהם ברורה פחות, בוודאי באוזני ילדים חילונים. וסמיט הרי מכוונת אל הילדים: ספר האגדות שכתבה מנוקד ומתאים לצעירים ממש, לקריאה עם ההורים או לבד, מגיל 5-6 ומעלה. אין זו אגדה נדמה שלאחר שסיימה להתלבט היא החליטה לנהוג חירות גדולה בעיבודי האגדות שלה. בלי חשש, ועם ניסיון בעיבוד של סיפורי המיתולוגיה היוונית – ובסופו של דבר נדמה שגם עם יחס די דומה אל מעשה העיבוד עצמו – היא בחרה את האגדות האהובות אליה מתוך המקורות היהודיים, צירפה מקורות שונים לסיפור אחד, וסיפרה בלשונה. לשון שהיא שילוב של שפה עכשווית ופשוטה ("נבהל קין והחל לצעוק: 'הבל, אחי! בבקשה, רחם עלי! חשוב על אבא! מה תגיד לו אם תהרוג אותי?'") עם נגיעות קלות ממש של שפה קדומה ("אמר אלוהים: "קין, אי הבל, אחיך?"). בדרך זו היא הצליחה לקרב אל קוראים צעירים את מה שרוב המורות לתרבות ישראל, נדמה לי שכך זה נקרא היום, מתקשות יותר לספר לתלמידיהן בכיתות של שלושים ושמונה תלמידים.

אני אוהבת במיוחד את החלק בספר "בעקבות סיפורי התנ"ך", שבו שזורים פירושים והשלמות, הרחבות ולפעמים גם דברי ביקורת לסיפור בריאת העולם, סיפור קין והבל, המבול, אברם והצלמים, סיפור שלמה המלך ומלכת שבא ועוד. משלים, תמיד, מעניינים אותי הרבה פחות. לעומת זאת, ההרחבה של סיפורי המקרא – הנגישה מאוד בלשונה של סמיט – תגלה לילדים את אברם כילד כמותם, את שלמה כאיש חכם אבל גם די קטנוני, ובסיפור המבול הם יחשבו, אולי לראשונה, לא רק על צדיקותו של נוח אלא גם על הקושי לראות את המוני האדם מתים במבול ועל החיים בתיבה צפופה מלאה בבעלי חיים תובעניים.ותחשבו על זה נדמה שהגירוי לחשוב הניע את המחברת לא פעם ולא פעמיים בכתיבת הספר הזה. בצדי הסיפורים היא הוסיפה קטעי "מחשבה", כך כינתה אותם, ובהם היא מנסה להוביל את הקוראים, מתוך כוונה חינוכית ממש, לחשוב על ההשלכות הפילוסופיות והמוסריות של הסיפורים הקדמוניים האלה. למשל, לצד הסיפור המקראי היא מציעה להם לחשוב על קלקול בכלל, על הכעס והתסכול שלנו כשמישהו מקלקל משהו שיצרנו וכשאנחנו מקלקלים לעצמנו. בחלק מהמקרים במקום מחשבה נוספת היא מדגישה כי בתרבות קיימים סיפורים דומים, עתיקים יותר לעתים, לסיפורי המקרא הידועים לנו. למשל, סיפור המבול במיתוס הבבלי-מסופוטמי. בכלל, גישתה של סמיט למקורות היהודיים היא גישה מלאת כבוד והערכה לתרבות הזאת ובה בעת – וכמובן, בעיני אין בזה כל סתירה – זו גישה חילונית במודגש, שמכירה במקורות אחרים לאותם הסיפורים, ומדגישה כי יש אנשים המאמינים בקיומו של אלוהים, ויש כאלה שלא. כמה פשוט, וכמה לא מתבקש בספר כזה.אבל הספר הזה אינו של סמיט לבדה. זהו פרויקט מורכב, שחברו אליו אנשים רבים, ובראשם העורכת יעל גובר וד"ר רות קלדרון שאחראית על הייעוץ המדעי, ולצדן האחראים על הצד הוויזואלי: סטודיו מיכל ודקל שעיצבו להפליא והמאיירת ולי מינצי, שעיטרה את הסיפורים בסגנון ובצבעים – חומים, צהובים, כחולים – ההולמים את המקום הזה והתרבות הזאת; תרבות שהספר "האגדות שלנו" מאפשר לנו, כאנשים חילונים, לקבל ולרצות ולהאמין שהיא אכן גם שלנו. טעימה קטנהאל: מלכת שבאמאת: שלמה המלך (החכם מכל אדם ובהמה)גברת מלכה נכבדת! שלום לך ושלום לשרייך!אולי לא ידעת, אבל אני, שלמה בן דוד, מולך בעולם. אלוהים, בחסדו, הוא שנתן לי רוב חוכמה והמליך אותי על בני האדם, על בעלי החיים ואפילו על הרוחות והשדים. כל מלכי הצפון, הדרום, המזרח והמערב סרים למרותי מרצונם ולהנאתם! האריות והנמרים רצים לפני מרכבתי... כולם כאחד יודעים שכאשר המלך שלמה מזמין למשתה אסור לסרב. רק את, גברת מלכת שבא, משום מה לא מצאת זמן לכבד אותי בביקור. חבל, גברת מלכת שבא, ובכל זאת, אני חוזר ומזמינך לבוא לארמוני שבירושלים, מרצונך ולהנאתך"."האגדות שלנו – אוצר האגדה העברית לילדים"  - מאת שהם סמיט, איורים: ולי מינצי. הוצאת דביר

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ