מדבורה עומר עד גדעון סער: האג'נדה הספרותית של משרד החינוך

רונית רוקאס מברכת על רשימת ספרי הקריאה החדשה של בתי הספר היסודיים, אבל לא מבינה למה זו של הכיתות הגבוהות כזאת תעמולתית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

השנה הקרובה תהיה השנה השלישית ברציפות שהבן שלי לא ילמד ספרות בבית הספר. הוא עולה לכיתה י"א בבית ספר מקיף למדעים ואמנויות – מין צירוף שגרתי למדי שפירושו דגש על לימודי מחשבים אך מי שבכל זאת רוצה יכול גם ללמוד במגמת אמנות. מסיבות שאיש לא טרח להסביר החליטו בבית הספר הזה לוותר על לימודי ספרות בכיתות ט'-י"א. לא ביאליק, לא צ'כוב, לא לאה גולדברג ולא קאמי. תלמידי בית הספר אמורים לצאת ממנו – כתוצרי מערכת החינוך הישראלית – כשהם אולי יודעים את יסודות התכנות בשפת C, אבל בלי שחוו וקראו ולמדו את היצירות העומדות בבסיס התרבות שלנו. כדי להרגיע את האשה הנסערת שהייתי, הסבירו היועצת הפדגוגית ורכזת השכבה, שהכול בסדר – בי"ב הם ילמדו שש שעות ספרות. משונה, אבל זה לא הצליח להרגיע אותי. אולי כי כל מי שביקר בבית ספר אי פעם יכול להבין מה גדול המרחק בין השאיפה לגדל בני תרבות לבין מרוץ של שש שעות שבועיות לקראת הבגרות הממשמשת ובאה.

חוזרים ללימודים - פרויקט מיוחדארוחה 10: שפים מכינים סנדוויצ'ים לבית הספרלהתכונן עם הילדים לכתה א': מומחים מייעציםהמורים והשיעורים הכי טובים בטלוויזיה

בין דת לחילוניות, בין ציונות לספרות

משרד החינוך - אותו המשרד שמאפשר לדבר כזה להתקיים בתיכון רגיל לגמרי במרכז הארץ - חשף באחרונה תוכנית חדשה ומעודדת ללימודי ספרות וחינוך לשוני בבתי הספר היסודיים, בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי. התוכנית כוללת רשימת חובה של שירים וסיפורים מהקלאסיקה הספרותית העולמית והישראלית, לצד פיוטים ומדרש מהמקורות היהודיים. כך, למשל, ילמדו בכיתות א'-ב' את השירים "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס, "מתחילים לקרוא" של תרצה אתר, "עציץ פרחים" של ביאליק, "איך זה להיות עץ" של דתיה בן-דור, "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, "הייתי הילד הכי קטן בכיתה" של יהונתן גפן ואחרים. בין הסיפורים שיקראו יהיו יצירות של לאה גולדברג, מילן, אפרים סידון, דן פגיס ואזופוס, ולבסוף קצת יהדות - "יוסף מוקיר שבת", "שלום עליכם מלאכי השלום", "העולם בשעת מתן תורה" ועוד כיוצא באלה.

נעצור רגע לבחון את היצירות שגיבשה הוועדה המיוחדת, בראשותה של ד"ר טלי יניב, מפקחת ארצית על מקצוע הספרות במשרד החינוך. התפרים בין דת לחילוניות, בין ציונות לספרות ובין ספרות עברית לכללית ניכרים היטב ברשימה זו: הסיפורים "מקום המקדש" ו"חכמי חלם והירח" לצד "פו הדוב" ו"המפוזר מכפר אז"ר", וכמובן מקורות יהודיים כמו "אחד מי יודע", "אם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". איכשהו, אפשר להרגיש קצת יותר מדי את משב כנפי הקואליציה, את הלחצים הפוליטיים והמחויבויות הציבוריות. מדוע, בעצם, נמצא הצורך לשלב ברשימת חובה ספרותית מקורות יהודיים שמקומם יכול להיות בשיעור אחר? (בבית הספר ההוא, שהוזכר קודם, ויתרו בקלות על לימודי הספרות כדי לשבץ את שיעורי מחשבת ישראל, אחת החובות החדשות מטעם משרד החינוך בראשותו של השר גדעון סער). ולמרות זאת, יש משהו מרגש – אכן, מרגש – במחשבה שהנה תיכף יהיה לרוב ילדי ישראל מצע ספרותי-תרבותי משותף. 

קלאסיקה שחייבים ללמוד. כריכת הספר "והילד הזה הוא אני"

הרעיון לחייב את המורים ללמד רשימת חובה של יצירות לא מרתיע אותי כלל. למעשה, יצירה של מצע משותף כזה נחוצה בעיני והכרחית מבחינה תרבותית ואנושית. אמנם לרגע לא הייתי רוצה שתלמידי בתי הספר יחזרו ללמוד בעל-פה, אבל עד היום אני זוכרת את ההתרגשות שחולל בי ספר שירי הילדים של קדיה מולודובסקי, שכולם, מזמן, למדו בבית הספר היסודי. ההתרגשות הזאת בוודאי לא היתה נחלתם של כולם, ואפשר גם לבטל ולומר כי ממילא רובנו שכחנו את השירים מיד, אבל אני מאמינה שמשהו נשאר, משהו חייב להישאר, אם המורים מצליחים להעביר את יופיין של היצירות, ואולי גם את האהבה אליהן.

בין אנדרסן לחיים גורי

כיתות ג'-ד' יחויבו ללמוד השנה את השירים "כובע קסמים" של לאה גולדברג, "איך שיר נולד" של יהונתן גפן, "איתן" של דליה רביקוביץ', וגם – באמת שלא הייתם חייבים – "ירושלים של זהב" של נעמי שמר. בבחירת הסיפורים של כיתות אלה הושם משום מה דגש רב מדי על משלים ומעשיות: שני משלים של אזופוס, סיפור העם "כף של עץ" ו"הברווזון המכוער" של אנדרסן. אבל יש גם ספרי קריאה נהדרים: "חיית החושך" הנפלא של אורי אורלב, "הקוסם מארץ עוץ" של פרנק ליימן באום, "פיטר פן" של ברי ג'יימס מתיו (מעניין באיזו גרסה ילמדו הילדים את שתי היצירות האחרונות) ו"פצפונת ואנטון" של אריך קסטנר.

כיתות ה'-ו' כבר אמורות לסבול קצת יותר מהאינדוקטרינציה הידועה של השר סער, ששולח את התלמידים לאמץ קברים, לטייל בעיר חברון שהנציחה את הכיבוש במידה שאין בה כל חמלה, ולשיר את ההמנון בוקר-בוקר, בפקודה. לפיכך, בין השירים שיילמדו מופיעים "שיר הרעות" של חיים גורי, "התקווה" של נפתלי הרץ אימבר ו"מסע לארץ ישראל" של חיים אידיסיס. בין ספרי הקריאה, "האי ברחוב הציפורים" של אורלב ו"הבכור לבית אב"י" של דבורה עומר – שני ספרים נפלאים, הראשון מספר את סיפורו של ילד בגטו, השני מאשש את המיתוס של אליעזר בן יהודה כמחייה השפה העברית. ובכל זאת, בהקשר הזה של רשימת חובה, לצד התקווה, הרעות והמסעות לארץ ישראל, נדמה שאנשי הוועדה קשרו קצת יותר מדי בין ספרות לציונות ודת, ולפחות לטעמי היה אפשר להירגע. קצת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ