ספרי ילדים: הנפש הילדית של נורית זרחי - ילדים - הארץ

ספרי ילדים: הנפש הילדית של נורית זרחי

הספר "שתי ג'ירפות בליל ירח מלא", מדגיש את היכולת המופלאה של הסופרת להתחבר לעולם הילדות. רונית רוקאס ממליצה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רונית רוקאס, עכבר העיר אונליין

אחדים מספרי הילדים של נורית זרחי, כך נדמה לעתים, פונים רק ליחידי סגולה. שפתם של ספרים אלה היא שפת צופן והם קטועים כמו חלום, ואולי אף גזורים מתוכו. ספרה החדש, "שתי ג'ירפות בליל ירח מלא", אינו אחד מהם. תמונת העולם המצוירת בו ברורה, וכך גם העולם הילדי שממנו הוא שואב. ועדיין, נותר בו הקסם הזה – סוג הקסם שקיים בכל ספריה ומקורו בוודאי בנפש הפיוטית שחוללה אותו.

שתי ג'ירפות יוצאות לטייל בליל ירח מלא. המאיירת הילה חבקין ציירה אותן כשתי עלמות מגונדרות, שאפשר לטעות ולחשוב שהן נשים בוגרות ומצויצות, אבל אני מעדיפה לראות בהן שתי ילדות, חברות, שלבשו את מיטב המחלצות של אמהותיהן והכבירו שרשראות ותחתוניות וכובעים ותיקים, במידת ההגזמה המתאימה לילדות העומדות מול המראה, ויצאו שלובות זרוע לטייל בחוץ. ובחוץ ליל ירח מלא, שנראה בעיניהן פעם כביצייה ופעם כסוכרייה, פעם כמו פיצה ופעם כאשכולית. בניגוד למראות אחרים הבאים מן הדמיון בספריה של זרחי, אין אלה דימויים מפתיעים. כולנו ראינו בירח צורות ופנים של חפצים או אנשים או מאכלים קונקרטיים, אבל בניגוד אלינו הג'ירפות של זרחי בטוחות שהן יכולות להגיע אל הפיצה שבשמים. השלב הזה, הביטחון הזה, הוא תפישת העולם הילדית שהסופרת כה ידועה בה; רק ילד יכול להאמין ככה לא רק בכוחו הבלתי ניתן לערעור אלא גם במה שאינו אלא יציר דמיונו בלבד.

אל מול אמונת הילדות הזאת הציבה המאיירת את האופציה הריאלית: בשדה, במרחק נגיעה מהג'ירפות, יושבות בת יענה וילדה ואוכלות פיצה של ממש. הג'ירפות יכולות לגשת ולקחת מן המגש המלא, אבל הן לא רואות אותו, הן רואות רק את מה ששם, לא מושג, בשמים. שתי הדמויות האלה, בת היענה והילדה, הן תוספת ציורית מובהקת, שאינה קיימת בטקסט והיא מלווה אותו בכל עמוד ועמוד. לא תמיד תפקידן מחוור עד תום, אבל באופן כללי אפשר לראות בהן את הצופה החרד לעתים, הסקרן תמיד, שמבקש לדעת מה יעלה בגורלן של השתיים שרוצות לקחת עוגה מן השמים.

        ילדות בתלבושות של אמא או עלמות מגונדרות? כריכת הספר "שתי ג'ירפות בליל ירח מלא"

הג'ירפות, בביטחונן, מביטות בלבנה וקובעות: "מה הבעיה... הרי אנחנו הכי גבוהות בסביבה!" הן מותחות צוואר, עומדות על קצות האצבעות, פותחות פה ומותחות לשון, אבל אינן מגיעות. הן מחליטות לטפס על כיסא, נופלות ונפצעות. הן בוכות כמו צמד ילדות, הן מטופלות בתחבושת, ועדיין ביטחונן לא מתערער: "אנחנו הכי גבוהות בסביבה... כנראה השרפרף לא היה מספיק גבוה". הפתרון שנבחר, הן סבורות, היה פגום, והבעיה אינה מגבלות טבעיות או מרחק בלתי ניתן להשגה. לכן הן מנסות שוב ונפצעות ובוכות שוב, ומנסות בשלישית – והפעם הן אפילו מביאות סולם ועומדות על הקצה ממש – אך גם אז הן נכשלות. הכישלונות האלה לא מדכדכים אותן, אבל דרך הניסיונות החוזרים ונשנים הן מצליחות להגיע להבנה מעניינת, שאופן הניסוח הפיוטי שלה הוא הדגמה לכוחה של זרחי כיוצרת. "אמנם אנחנו הכי גבוהות מלמטה למעלה אבל לא מלמעלה למטה", היא כותבת. האם יש דרך נפלאה, ואופטימית כל כך, לתאר את מגבלות הכוח והאפשרויות?

אבל מכל הספר הזה, שמתאר בסופו של דבר סיטואציה פשוטה, הייתי לוקחת אתי בעיקר את סופו. בתום שלושה ניסיונות ורגע לפני שהן נופלות ונחבלות בפעם האחרונה שתי הג'ירפות מגיעות למסקנה שהן אמנם הכי גבוהות בסביבה, אבל בעצם הסופגנייה הזאת שבשמים ישנה ומישהו כבר נגס בה. וזהו בדיוק הרגע שבו אפשר להיות בטוחים מעל לכל ספק כי הבגדים המגונדרים מדי, הצעיפים והשרשראות שהשתיים עוטות עליהן, נלקחו מן הארון של אמא. אחרת איך נסביר את ההיגיון הילדותי שטמון בלב הדברים האלה. זה ההיגיון שקיים בכל פינת משחקים בכל גן, אבל רק סופרי ילדים מעטים מצליחים לדייק כל כך בתפישתו ובהגדרתו. זרחי היא, כמובן, אחת מהן.

"שתי ג'ירפות בליל ירח מלא" מאת נורית זרחי. ציירה: הילה חבקין. הוצאת הקיבוץ המאוחד

רגע לפני שנפלו לארץ אמרה מירה:"אמנם אנחנו הכי גבוהות בסביבה,אבל אני כבר לא רוצה לאכול מן הסופגנייה הישנה הזאת.ובכלל נדמה לי שמישהו כבר נגס בה"."גם אני כבר לא רוצה לאכול מן הפנקייק הקרוע הזה", אמרה שירה, "ובכלל נדמה לי שמישהו כבר לעס אותו."נכון", אמרו הג'ירפות.ירדו מן הענן והלכו ללקק גלידה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ