ספרי ילדים: לומדים להגיד לא

הספר "אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס" הוא לא סיפור עלילתי קלאסי, אבל מצליח להיות חינני ויכול אפילו ללמד את הילדים

שלי ניידיץ', עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלי ניידיץ', עכבר העיר

בבסיסה של כל מערכת יחסים הורה-ילד תופסת המילה "לא" מקום מרכזי.מרגע שילדים עומדים על דעתם, איפשהו לקראת גיל שנה, הם מתחילים להביע התנגדויות שעד כה היו זרות לנו. בדיוק אז מתחיל המבחן האמיתי שלנו כהורים כשסבלנותנו נמתחת עד הקצה.» ספרי ילדים - כל הטורים» אם מתחשק לך לפעמים» תוספת מרעננת ללימוד הקריאהכשהילדים עונים "לא" משהו מתחיל לדגדג לנו מבפנים ואנחנו מבינים שזו תחילתה של מלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה, אתה יודע איך אתה נכנס אבל אתה לא יודע איך תצא. הדה-לגיטימציה שהורים עושים לאפשרות הסירוב של הילדים היא בעלת משמעויות רבות לעתידו של הילד. מצד אחד, ההורים דורשים ממנו ציות. מצד שני, הם וודאי לא רוצים שהוא יהיה יס-מן ויציית ציות עיוור לכל סמכות מבלי שיפעיל שיקול דעת וחשיבה עצמאית.הספר "אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס" נותן סוף סוף לגיטימציה ל"לא" של הילדים, ואף מעודד אותו ותובע להתמיד בו מבלי לסגת. לא מדובר בסיפור עלילתי קלאסי, במידה מסוימת אפשר להשוות את הסיפור לקומדיית מצבים.בתחילת הסיפור מופיע נהג אוטובוס, אומר שהוא צריך ללכת לזמן קצר ומבקש מהילדים לא לתת ליונה לנהוג באוטובוס. אמירה תמוהה, התחלה תמוהה, הקשר לא ברור שמתבהר בדף הבא, אז מגיעה היונה ומבקשת לנהוג באוטובוס. מכאן מתחילה מסכת שכנועים משעשעת של היונה שאחרי כל טיעון שלה, הילד אמור להגיד "כן" או "לא". "לא" כמתבקש ממנו על ידי נהג האוטובוס, "כן" אם היונה הצליחה לשכנע אותו. ולא קל לעמוד בפיתוי, שכן היונה עושה את כל המניפולציות האפשריות: מתחנחנת, משחדת, מתחמנת ולבסוף מתחרפנת, אבל תמיד נשארת חיננית וככל שמתרחקים מתחילת הסיפור מאוד נוח להתפתות לה ולשכוח את בקשת הנהג. מבחן מצוין לאופיו של הילד, אגב, ולעמידתו בלחצים.

חולמת להיות נהגת. מתוך "אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס" (איור:מו וילמס)

אחריות ומסרים עמוקים בספר פשוט למראית עין האחריות הרבה שהספר מעניק לילד היא בהחלט אלמנט מעצים, כמו גם זכות הוטו הניתנת בידיו. רק דמיינו לכם רגע את היומיום השגרתי של ילדים בגיל הרך שכל הזמן נעים בין "לאוים" ובין גבולות שמציבים להם מבוגרים. כמה קושי, כמה מתח, כמה משמעת עצמית ודחיית סיפוקים נדרשת מהם ואילו כאן, סוף סוף, הם נדרשים לומר "לא" ולצעוק אותו, אם צריך. והם צועקים, והם משועשעים מהיונה, המצאותיה ומתחנוניה. בסופו של דבר הנהג חוזר, מוודא עם הילדים שלא הפקירו את האוטובוס בידי בעלת הכנף ומודה להם. כאן חסר איזשהו פידבק חיובי יותר, פרגון משמעותי לילדים שמילאו את תפקידם ועמדו בכל נסיונות השכנוע בכבוד.

הספר מחדד ערכים של מוסר, נאמנות, התמדה, אחריות ודעתנות, אבל משהו בכל זאת ראוי לשיוף: הנהג שבא אלינו בדרישה כל כך חדה וברורה, הוא איש זר. אנחנו לא מכירים אותו, אין לנו אמון בו, הספר גם לא נותן מיזנסצינה או הקשר כלשהו במסגרתו נשתייך, איכשהו, לאותו אוטובוס או נתוודע, איכשהו לאותו נהג. למה שנקשיב למישהו זר ועוד נציית לו? ראוי היה שנפתח אמפטיה מינימלית ונבנה אמון אל מול הנהג לפני שאנחנו ממלאים פקודה. מילא היינו הנוסעים באוטובוס, אבל אנחנו לא.

מי מכיר את הנהג בכלל? מתוך "אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס" (איור: מו וילמס)במובן הזה ראוי שכל המתרחש יתחיל רק באמצע סיפור ולא מיד עם תחילתו. מעבר לזה, מדובר בסיפור שונה ומרענן שזיכה את מו וילמס, הסופר והמאייר האמריקאי, בעוד פרס יוקרתי למדף העמוס. אל תתנו ליונה לנהוג באוטובוס, כתב ואייר: מו וילמס, תרגום: גילי בר-הלל סמו. מחיר: 59 שקלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ