אם אלה החיים בספארי: אבות אכלו חציר

הן עוד צעירות, אבל קרן פלס ועברי לידר כבר חושבות על העתיד ומוטרדות מהפנסיה

קרן פלס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קרן פלס, עכבר העיר

היה זה עוד יום מהביל בספארי רמת גן. המקום שבו הכל קורה, והכל כולל בעיקר התבטלות בבריכת הבוץ ומחוצה לה. "אז מה את מספרת?", שאלתי את עברי, שישבה לא רחוק משם, מדפדפת בעיתון, לועסת גת ויורקת. "איכס, גועל, זה אפילו לא מתחיל להזכיר דשא". אחר כך היא הקריאה לי דברים מעניינים שמצאה בעיתון, למשל ידיעה על חברה ישראלית שמתכננת להקים בתי אבות לפרות בהודו. "אנחנו צריכות להתחיל לחשוב על העתיד שלנו", אמרה עברי בדאגה, "לארגן לנו פנסיה".

» אם אלה החיים בספארי - כל הטורים» ספארי רמת גן - לכל הפרטים"רגע רגע רגע", אמרתי אני, כי היו כמה דברים שלא הבנתי. "מה זה פרות? מה זה הודו?! והכי חשוב - מה זה פנסיה?". "ממה שאני יודעת", ענתה עברי, "פרות הן חיות מאוד לא פרודוקטיביות, בגלל זה לא מביאים אותן לספארי. הודו זאת מדינה קטנה, מולדת תרנגולי ההודו. ופנסיה... אין לי מושג, אבל חייבים כזאת כדי להגיע לבית אבות". החלטנו ללכת לדייר הכי ותיק בספארי, צב היבשה הענק, ולשאול לעצתו. צב היבשה הענק בקושי הוציא את הראש מהשריון כשהגענו. הוא צימצם את עיניו בחוסר שביעות רצון וצרח לקופיף הפיליפיני שלו שידליק את הטלוויזיה כי יש חדשות. הקופיף, שהיה טרוד במירוק צלחות, סובב את ראשו 180 מעלות (קופיפים פיליפיניים עושים את זה), מצמץ פעמיים בעיניו הענקיות ושלח את ידו אל השלט. "מר צב", פניתי אל הצב בנימוס, "רצינו להתייעץ איתך על בתי אבות". "אני לא צריך שיספרו לי כלום!", הוא צעק, "אני ראיתי הכל ושמעתי הכל! יש לי 98 ריבועים בשריון!". "ראית מה היה פה לפני שקם הספארי?", שאלה עברי בהתרגשות, "ראית את הזמר האליל עברי לידר?". "אני ראיתי הכל ושמעתי הכל!", הוא שוב צעק. "מה היה פה... לא היה כלום, היה חול! ועזים", הוא נחר בבוז, "הסתובבו פה בחוץ כמו זבל, רק עכשיו חושבים שכל חיה צריכה להיות בספארי!".

דובר 15 שפות. קופיף פיליפיני (צילום: Philippine Tarsier)עברי השתתקה. ראיתי שהיא נעלבת. "מר צב", ניסיתי להציל את המצב, "רצינו רק לשאול לגבי פנסיה". אבל הצב לא ענה. הוא סובב את צווארו הקטן אל מסך הטלוויזיה ובהה בו מרותק. "אולי אתה יודע משהו?", שאלתי את הקופיף הפיליפיני, שבדיוק סידר את התרופות של הצב בתוך קופסת פלסטיק מחולקת להמוני תאים קטנים. "צ'ין טו לן ווין וו צ'ו צ'ו מין", הוא אמר ודחף אותנו החוצה, "צ'ו לין סו ווי צ'נג וון טון". לא היתה לנו ברירה, חזרנו לבוץ. כמה שעות אחר כך ראינו את הקופיף הפיליפיני מגיע בריצה. "מה רוצה מאיתנו ההלום הזה", לא הספיקה עברי לרטון, והוא כבר עמד מולנו. "הגעתי לספר לכם על הודו", כחכח הקופיף הפיליפיני בגרונו ועיניו הענקיות נצצו, "טיפלתי שם בפרה לפני שהגעתי לכאן". הסתכלנו עליו נדהמות. "כן...", הוא חייך, "אני לא באמת יודע רק פיליפינית, אני דובר 15 שפות. אבל ככה יותר נוח לכולם. בכל אופן, מאוד מלוכלך שם, ניקיתי מבוקר ועד לילה וכלום לא עזר. סיוט. חוץ מזה, רק לפרות מתייחסים יפה בהודו. כאן התנאים מעולים, באמת, ממש כמו בבית אבות. לא כדאי לכן ללכת לשם בכלל, אולי רק לטיול אחרי צבא". אמר ומיד הסתובב ורץ חזרה. "צבא?", הסתובבתי לעברי, "מה זה צבא?".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ