ספרי ילדים: טור אחרון ופרידה

רונית רוקאס נפרדת מכתיבת הטור ומהקוראים עם הוצאת ספרה השני - "החוקים הסודיים של אביגיל"

רונית רוקאס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית רוקאס, עכבר העיר

בנאום שנשא הסופר אריך קסטנר ב-1960, כשקיבל את פרס אנדרסן לספרות ילדים, הוא שאל האם יש יותר סופרות לילדים מאשר סופרים לילדים? האם התחום הזה שייך להן יותר מאשר לגברים? ואם כך - וכולנו יודעים שהתשובה לכך חיובית, רוב סופרי הילדים והנוער הם בעצם סופרות - איך אפשר להסביר את זה? קסטנר עצמו סבר בתחילה, כך סיפר באותו נאום, שהסיבה לכך היא "שהן אמהות בפועל או בכוח, ולכן הקרבה האינטימית שלהן לילדים גדולה יותר, ולא רק גדולה יותר אלא גם בלתי אמצעית יותר." קסטנר נשא את הדברים עוד לפני הגל השני של המהפכה הפמיניסטית, אבל נדמה לי שהסברה שלו רווחת גם היום. בכל הוצאות הספרים יכולים להעיד על כתבי יד שמגיעים אליהם מנשים שגילו את האמהות או הסבתאות, ובשנים האחרונות גם מגברים שגילו את האבהות - אבהות קרובה יותר, נוכחת יותר מזו שקסטנר אולי הכיר - וההכרות הזאת עם הילד הפרטי גורמת להם לחשוב שמצאו בעצמם את היכולת לכתוב יצירה ספרותית טובה לילדים.

» ספרי ילדים - לכל הביקורות» אני... ג'יין: לחיות עם קופיםבהמשך אותו נאום סיפר קסטנר איך ההסבר הזה, על הקשר שבין כתיבה לילדים לאמהות, התערער בעקבות שיחה שהיתה לו עם הסופרות אסטריד לינדגרן, שכתבה בין השאר את "בילבי", ופמלה טרברס, שהתפרסמה בעיקר בסדרת ספרי "מרי פופינס". וכך כתב: "ישבנו בפונדק קטן, שלושה עמיתים, ואני העליתי את השאלות האלה, וגם את ההסבר שלי. אבל שתיהן - הגברת טרברס, סבתא אוהבת חיים, והגברת לינדגרן, אם לבת - דחו את ההסבר שלי בשתי ידיים. הן ענו לי בשאלות שכנגד: הן רצו לדעת איך הצלחתי לכתוב ספרים שמוצאים חן בעיני ילדים בכל העולם. וכאשר אמרתי שהסיבה לכך היא יכולתי להיזכר, בצורה מוחשית ביותר, בילדותי, הגיבו שתי הנשים בהתלהבות ואמרו שגם להן היכולת הזאת. לא היותן נשים ואמהות, ואחת מהן היתה אפילו סבתא, היו גורם מרכזי בספריהן; אלא אותה יכולת מיוחדת שציינתי: מתברר שהמתת הזאת של קשר חי ונמשך עם הילדות אינה נחלת רבים. גם לדעתן, ספרי ילדים טובים אינם נובעים מן העובדה שלסופר יש ילדים או שהוא מכיר ילדים. ספר ילדים טוב נכתב על ידי מי שמכיר ילד מן העבר, כלומר הילד שהיה היוצר עצמו." השבוע ראה אור בהוצאת כנרת ספרי השני, "החוקים הסודיים של אביגיל", שמיועד לבני 9-11 לערך. עם יציאתו לאור החלטתי לחדול מכתיבת הטור הזה, שעסקתי בו במשך כשלוש שנים והיה אהוב עלי במיוחד. התחלתי לכתוב אותו אחרי שעזבתי את עיתון "הארץ", שם ערכתי וכתבתי במשך כחמש עשרה שנה. בתוך הצער שהרגשתי אז התחלתי לכתוב כאן - בהתחלה על תרבות ילדים בכלל ובהמשך רק על ספרות ילדים. במקביל, התחלתי לכתוב סיפור. בפעם הראשונה כתבתי טקסט שלא יועד לעיתון או לאקדמיה אלא היה טקסט ספרותי.

יוצאת לדרך חדשה. החיים הסודיים של אביגיל במשך שנים, דווקא בתקופה שילדי היו קטנים, אבל בהחלט לא בגלל טרדות החיים, החלטתי שלא אכתוב לעולם. שאין טעם לנסות, כי ממילא זה לא יצליח. לא חשבתי אז על כתיבה לילדים ונוער, אף שכבר אז עסקתי לא מעט בתרבות לילדים. אני זוכרת שהסופרת בתיה גור ז"ל אמרה לי שדי, כבר לעולם לא תכתבי ספרים, מאוחר מדי. נדמה לי שהשנים הארוכות שקדמו לכתיבה שלי היו כולן בגדר הכנה. כמעט התכוננות. החיים עצמם, שנות העבודה בעיתונות, הילדים שלי. אבל בעיקר, אם להיאחז בדברים של קסטנר: הילדות שלי, בעיקר הילדות שלי.אין לי הרבה זיכרונות כילדה. הילדות שלי היתה מלאת פחדים. רוב הזמן רק רציתי לשכוח אותה, אבל דווקא בגלל זה היא שם, ממתינה לי, כל הזמן. נוכחותה הקבועה, כך נדמה לי, היא שגרמה לי להבין בסופו של דבר שזה מה שאני רוצה, לכתוב לילדים. שזה מה שאני צריכה, לכתוב לילדים. לא כדי ללמד ילדים איך צריך להתנהג, אלא כדי לספר להם סיפור שיגלה להם את עצמם, ואולי גם כדי למצוא את ילדותי, לדעת שהיא שם, והפעם לא לפחד בכלל. החוקים הסודיים של אביגיל מאת רונית רוקאס. הוצאת כנרת

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ