אם אלה החיים בספארי: קרן לאב אירנים

הקרנפה אוזרת אומץ ומנסה למנוע את המלחמה עם האירנים

קרן פלס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קרן פלס, עכבר העיר

היה זה עוד יום חול בספארי רמת גן. וכשאני אומרת חול, אני מתכוונת בדיוק לזה. הסתובבנו לנו בחול, מזל ומאיה הקרנפות, וטנדה וטרקל וטיבור, וכל עדר הגנו, והזברות והיענים, וישראלה הערודה האתיופית, ועברי ואני, ולא היה שום דבר לעשות חוץ מלשחק מחבואים. המשחק די פשוט - בכל פעם שמגיעה רכבת של הספארי מלאה באנשים שרוצים להצביע עלינו ולצחוק עלינו ולספר עלינו כל מיני סיפורים טיפשיים, מי ששומר באותו זמן, בדרך כלל סוריקה, שורק לנו וכולנו מתחבאים. ההיפופוטמים צוללים לתוך המים, הציפורים נכנסות בין העצים, וכל השאר מנסים לתפוס איזה עץ או אבן או קרנף להסתתר מאחוריהם. אני נעמדת בדרך כלל מאחורי האנפה הפדיקוריסטית. היא לבנה ובוהקת ומושכת את תשומת הלב. רק היענים לא מתחבאות, הן מעדיפות לשחק רולטה רוסית במקום ולרוץ מול הרכבות. כולם יודעים שיענים הן משוגעות.» אם אלה החיים בספארי - לכל הטורים» ספארי רמת גן - שעות הפתיחה ופרטים נוספים"זה תרגול מצוין לקראת המלחמה", אמרה עברי אחרי שהרכבת חלפה וכולנו יצאנו מהמחבוא. "על מה את מדברת?", שאלתי באימה. "המלחמה עם איראן, שתכף פורצת", היא ענתה באדישות. "למה שתפרוץ?!". "בגלל ראש הממשלה". "ראש הממשלה? הוא אריה?", הזדעזעתי. "לא", היא ענתה, "אני חושבת שהוא למור, זה לפחות מה שראיתי בסרט התיעודי 'מדגסקר 1', מה שבטוח זה שהוא מנסה להסיח את דעתנו". לא כל כך הבנתי ממה ולמה, אבל הייתי מפוחדת מאוד. "אבל בטח יש לנו מקלט ענקי מתחת לאדמה, לכל החיות, עם בריכות בוץ ועצים ואבנים ומלא חציר", ניסיתי להרגיע את עצמי. אף אחד הרי לא ייתן לפצצות אטום לנחות על מקום עם חיות שנמצאות בסכנת הכחדה אם אין לו תוכנית. בטח יש איזושהי אמנה בקשר לזה. עברי התקרבה עד שנעצרה סנטימטר מהקרן שלי. "אין פה שום מקלט", היא לחשה, "וראית את בית החולים שלנו, יש בו בקושי מקום לגירית ההיא שהתעלפה מרוב חום. כולנו נמות".     בטח יש משהו שאפשר לעשות. הרי לא הגיוני שנלך כצאן לטבח. כלומר עברי היא צאן, אז מילא, אבל אני קרנפה! ואני מתכננת לכבוש את העולם. זה נשמע כמו משהו שיכול לשבש לי את התוכניות. ושימי תבורי, העז הפוסט טראומטי, מתחרפן רק כשהוא שומע את המילה קטיושה, מה יהיה אם ינחתו פה טילים? "עברי, חייבים לעצור את המלחמה", אמרתי בקול הכי תקיף שהצלחתי לגייס, "חייבים". "יש לי רעיון מעולה!", היא צעקה פתאום, "נשים תמונות שלנו בפייסבוק עם הלוגו 'Iranians we love you', זה בטח יעזור!".

זה בטח יעזור (צילום: טיבור יגר)כשעברה הרכבת הבאה לא התחבאנו. יצאנו כולנו ונופפנו לשלום לכל הילדים וההורים. חייכנו למצלמות את החיוך הכי נוצץ שלנו. הורדנו את התמונות שלנו שהם העלו לפייסבוק, זלדה הזברה הגרפיקאית סידרה לכולנו את הכיתובים, וכך העלינו אותן בחזרה לרשת, מלאות לבבות וסטיקרים של "We will never bomb your country". ידעתי שנצליח. אני כל כך שמחה שמנענו את המלחמה הזאת והראינו ללמור המושחת. עכשיו אני יכולה לחזור לכתוב בנחת את הספר שלי על המתיחות בבלקן. מסוכן שם, בבלקן.  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ