ספרי ילדים: לחיות עם קופים

ביוגרפיה של ג'יין גודול, חוקרת הפרימטים, לילדים? לא נשמע מבטיח. ובכל זאת, רונית רוקאס הופתעה לגלות שהספר מצליח להיות יצירה ספרותית טובה גם לגילאי הגן

רונית רוקאס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית רוקאס, עכבר העיר

"אני... ג'יין", שכתב וצייר פטריק מקדונל, הוא ספר שכולו יופי. זה מתחיל בכותרת שגוזלת את הפוקוס מטרזן ומעבירה אל האשה. וזה נמשך בעמוד הראשון שבו נראית ג'יין הקטנה כשהיא מושיטה ידיים אל גור שימפנזה המוחזק בידי מבוגר. רק ידי המבוגר נראות בציור, והן מושיטות את הגור אל הילדה בתנועה ארוכה, מעוגלת מעט, שנראית כהמשך לידיים המושטות בשקיקה של הילדה. התנועה הארוכה הזאת, שתחילתה בידיים המבוגרות, המשכה בגור וסופה בילדה הנרכנת לקחת, מזכירה שוב את טרזן כשהוא עף על הענפים; אותו טרזן, שדמותו שולחת מיד אל חיים חופשיים בג'ונגל עם הקופים, אבל גם נושאת עמה סטריאוטיפ מגדרי נושן. די בכותרת ובעמוד הראשון, המצויר בקו ילדי על רקע בהיר, חשוף, כדי להבין את תחילת המורכבות של הספר הזה. בספרי ילדים טובים אפשר לבצוע את המורכבות לחלקים, בהתאם לגילו ולהשגתו של הקורא. לפעמים החלקים מתחברים זה לזה, לפעמים הם מונחים כל אחד לעצמו, עד הפעם הבאה.

» ספרי ילדים - לספרים נוספים

ספרו של מקדונל, שזכה בפרס קלדקוט 2012, הפרס החשוב ביותר לאיור ספרי ילדים בארצות הברית,  דווקא עורר בי חשש בהתחלה. על העטיפה האחורית מוצגת תמונה של ג'יין גודול, חוקרת הפרימטים הנודעת, וגב העטיפה מבהיר כי הספר הזה מבקש לספר את סיפורה. ביוגרפיה קצרה של גודול לילדים? זה לא בהכרח מבטיח טובות. אולם מקדונל הוא מאייר וסופר מוכשר ביותר, והוא הצליח להשתמש בדמותה של החוקרת כדי לספר סיפור שמשמעויותיו מרחיקות מעבר לסיפור הפרטי שלה.

כמעט כמו טרזן. "אני... ג'יין" (מתוך הספר)

ג'יין, שגדלה בשנות הארבעים באנגליה, נראית בציורים בחצאית משובצת, כשהיא גוררת אחריה את ג'ובילי, שימפנזת הצעצוע שקיבלה במתנה בתחילת הסיפור. השימפנזה מקבל בידיה חיים של ממש, ודי מהר הוא מפסיק להיגרר כבובה ונראה כחבר של ממש. רוב העמודים, המספרים על חיבתה האדירה של ג'יין לעולם הטבע, מתחלקים כך שמצד אחד מופיע טקסט קצר המלווה באיורים מספרי טבע ישנים, ומן הצד השני מופיעים האיורים היפים של ג'ין וג'ובילי השימפנזה, היוצרים לעצמם עולם שכולו טבע ורגש ושמחה ודמיון. "העולם נראה לג'יין קסום, מופלא ומלא שמחה, והיא הרגישה שגם היא חלק ממנו," כתוב  בעמוד שבו נראים הילדה והקוף כשהם שרועים על האחו, ידיהם פרושות מצדי גופם ופניהם מביעות שמחה שמימית. מסביבם חיות בר וחיות משק - אפרוחים, תרנגולות וגם סנאים ופרפרים. מלבד ידי המבוגר שהושיט את הבובה אל הילדה בעמוד הראשון לא נראה עוד מבוגר בסביבתם. הם לא זקוקים לו. ברקע יש בית גדול, ויקטוריאני, מיושן, אבל איש לא יוצא ממנו. זהו עולם של ילדה ובובה וחלום.

בין חלום למציאות

אהבתה הגדולה של ג'יין לעולם החי גדלה ומתעצמת מעמוד לעמוד וצוברת תאוצה עד לרגע שבו חלומה לגור באפריקה כשתגדל מביא אל סף ביתה פילים וג'ירפות. בהתחלה החלום הזה מתממש רק בדמיון, כשג'בילי וג'יין נראים מרחפים על ענפים בג'ונגל מצויר. ג'יין מתפללת וחולמת, כולנו חולמים, חלק מאיתנו מתפללים, אבל רובנו לא מגשימים חלומות ילדות גדולים כאלה. ג'יין גודול הגשימה, והיא כאן, בספר הזה, כדי לשמש דוגמה ומופת. זה יכול היה להיות מעיק, אבל זה לא, לפחות לא כל עוד היצירה נותרת בתחומה - לפני שההוצאה או הסופר, אינני יודעת, הוסיפו מסר מהחוקרת עצמה.

לא רק איורים. "אני... ג'יין" (מתוך הספר)

המסר המצוטט מפי ג'יין גודול הוא כזה: "כל אחד מאתנו", היא כותבת, "יכול לחולל שינוי. אל לנו לחיות אפילו יום אחד מבלי להטביע חותם על העולם" וכו' ועוד אמירות שבלוניות, ברורות מאליהן, אמריקאיות ברוחן, גם אם נכונות. ברור שנכונות. אז מה. בסופו של דבר, היצירה של מקדונל אומרת דברים דומים, אבל האופן שהיא אומרת אותם מדגים את כוחה של יצירת אמנות טובה לעומת פמפלט סתמי שכולו ססמאות, גם אם מקורו בחוקרת ששינתה את העולם. סופו של הספר, שמשתמש בתצלום נהדר של גודול בצעירותה המושיטה יד אל קוף צעיר - הגילום האמיתי של הבובה שקיבלה בילדותה - הוא ההפתעה, הלחלוחית, הביטוי האמנותי לאותה התגשמות מיתית כמעט של החלום. כולנו חולמים, רובנו אולי לא מממשים את החלום. הספר הנהדר הזה לא רק מדגים איך המימוש נראה, הוא גם יוצר את מימושו באמצעים אמנותיים מורכבים, ומכאן כוחו ויופיו. מתאים לילדי הגן.

"אני... ג'יין" מאת פטריק מקדונל. מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ. הוצאת כנרת

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ