אם אלה החיים בספארי: מי שמאמין לא מפחד

הקרנפה מנסה להגיע לגן החיות התנ"כי וכל האמצעים כשרים. כמעט

קרן פלס, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קרן פלס, עכבר העיר

דמיינו לכם רוח קרירה נושבת בשטח רחב ידיים מנוקד אגמים. בריכת בוץ מזמינה, בלי שום יאפים עם ג'יפים, בלי אבק מכוניות. זה מה שאני חולמת עליו מדי צהריים, כשאני עושה הפסקה מכתיבת הספר על המתיחות בבלקן ומנשנשת איזו ערימת חציר. דמיון מודרך הוא כלי יעיל להתמודד עם החמסין, זה מה שעברי אומרת. ופתאום היא סיפרה לי שקיים מקום כזה.

» אם אלה החיים בספארי - כל הטורים» ספארי רמת גן - שעות הפתיחה ופרטים נוספיםקוראים לו גן החיות התנ"כי. הוא נמצא בירושלים ונשמע כמו גן עדן: שטח ענקי שהמבקרים לא נכנסים אליו באוטו כמו בספארי אלא עוברים מעליו על גשר - צ'ק. בריכת בוץ ענקית משותפת לכל החיות שאוהבות בוץ - צ'ק. בקתות עץ עגולות שמשמשות כמצפים על גשר העץ, אחת מהן ממש מעל הקרנפים - צ'ק. רוח קודש קרירה ונעימה - צ'ק. יש אפילו "קרנף רחב שפה", שמספרים עליו דברים שאתם לא מאמינים. עברי אומרת שהחלק של הקרנפים הוא החלק הכי מכובד, כי זה החלק התנ"כי בגן החיות התנ"כי, ואפילו תלו שם שלט "ארץ חיות התנ"ך - באהבה לילדי ירושלים"! אני חייבת להגיע לשם. חייבת. איך אני עושה את זה?! אין ברירה אלא לחזור בתשובה.

החיים בגן החיות התנ"כי יהיו טובים יותר? (צילום: עומר שיף)איך מגיעים לגן החיות התנ"כי?

קודם כל צריך להאמין באלוהים. זה מה שעברי אומרת. אני זורמת. אני מדמיינת את אלוהים כקרנפה בלונדינית עגלגלה ונאה עם קול פעמונים ופזילה חיננית (כי גם לאלוהים יש פגמים). אלוהים נחמדה מאוד. חוץ מלהאמין, מתברר שצריך לקיים מצוות. התחלתי ליטול ידיים ולברך לפני שאני אוכלת חציר, לקרוא תהלים, לקום מוקדם לתפילת שחרית, להיות יותר צנועה, לשמור נגיעה. זה קצת קשה, כי טיבור, ציון ואני אוהבים להתגושש בבוץ. אפילו אירגנו כאן קבלת שבת. בעזרת השם בקרוב אגיע לשידוך שלי בגן החיות התנ"כי ונקים בית בישראל.בבוקר הלכתי עם עברי להשתטח על קברי צדיקים. יותר נכון למקום שעברי אמרה שראתה שקוברים בו סוריקטה שהתפגרה, וכולם יודעים שסוריקטות הן נשמות טהורות וצדיקות גדולות. השתטחנו תוך שירת "מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד" של אייל גולן, וגם הדלקנו נר נשמה לעילוי נשמת הסוריקטה ולמציאת זיווג. בדרך חזרה לספא, לעשות טיפול בבוץ ופדיקור דגים, ראינו את הטפיר. "מאז הפרק ההוא ב'הפרלמנט' הטפיר הזה הכי חושב את עצמו", אמרתי לעברי. "לשון הרע לא מדבר אלי!", היא ענתה. ופתאום נחלשה לי האמונה.כי מה יש לנו בחיים האלה. קצת חציר, קצת בוץ, קצת פדיקור דגים ולרכל על החיות בספארי. על ישראלה הערודה האתיופית שרוצה להתקבל לפרויקט של עידן רייכל אבל לא יודעת לשיר, על גפן הפינגווינית שכל הזמן נתקעות לה ביצים ברחם, על הג'ירף הפוסט טראומטי מביתן שלוש, על שמעון השכן, האריה, שכבר הרבה זמן יש חושך בתא שלו, ועל כל השאר. "עזבי אותך, נראה לי נישאר בחילוניות", אני אומרת לעברי. "אבל מה עם גשר העץ? והרוח הקרירה? והקרנף רחב השפה?", היא מזעיפה פנים. אני נוגסת בחופן חציר ומפטירה "נסתפק בדמיון מודרך". "אז מה, נצא בשאלה?", היא שואלת. "כן", אני עונה, "נצא. הנה, יש לי שאלה - מה את אומרת על הטפיר?". עברי נושפת בבוז, "שלוש דקות בערוץ 2, וכבר הכי חושב את עצמו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ