בין השרפה בכרמל לאיקאה: איך הפכו מרכזי קניות לבילוי משפחתי?

השריפה באיקאה, שהתרחשה כמה חודשים אחרי האסון בכרמל, גרמה לגלי פיאלקוב להרהר איפה נבלה עכשיו עם הילדים, ולאן נתגעגע באמת?

גלי פיאלקוב, עכבר העיר אונליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גלי פיאלקוב, עכבר העיר אונליין

סניף "איקאה" בנתניה נשרף כליל בסוף השבוע, למעלה מ-50,000 דונם וכחמישה מיליון עצים עלו באש בהר הכרמל בחנוכה, ומעבר לעובדה שמדובר פה בשני מקרים מצערים במיוחד, להבדיל אלפי הבדלות ביניהם, איפה תבלו עכשיו עם הילדים? ויותר חשוב – לאן תתגעגעו באמת?

עוד שריפה ושוב בגדול! אנחנו נאנחים ותוהים האם הקוסמוס שולח לנו מסר, אבל צ'יק צ'ק ממשיכים הלאה רק כדי לגלות ש-היי, אחד ממקומות הבילוי האולטימטיביים שלנו עם הילדים (אם לא ה-) עלה באש. ולא, לצערנו לא חשבנו על יערות הכרמל דווקא, אלא יותר על אותו האנגר ענק שנפתח באזור התעשייה בנתניה לפני עשר שנים, ושסחב אותנו עם שקית צהובה, סרט מדידה מאולתר ועפרון קצוץ, כשילדינו מדשדשים בעקבותינו, מצפים עד צאת נשמתם שנגיע כבר לחיות הפרווה הזולות ולאחריהן לדוכן הנקניקיות והגלידה השוודית-אמריקאית. "איקאה", כמו מרכזי קניות אחרים ברחבי הארץ – מי אמר שפיים, מרכז ביג, ביל"ו, צומת סגולה ולא קיבל? – הפכו בשנים האחרונות למוקדי משיכה אלטרנטיביים למשפחות ש: א. רצו לעשות ממש כיף חיים. ב. היו חייבות להחליף דחוף את הטוסטר-אובן. ג. שכחו לקנות נאגטס לשבת. ד. כל התשובות ממש לא נכונות, אבל יאללה צריך למצוא משהו לעשות עם הילדים.

זה נכון שמשפחות ממש יצירתיות ותזזיתיות הצליחו לפעמים גם לנסוע לאזור "שוויצריה הקטנה" בבוקר, לחגוג על מסעדה שווה בדליית אל-כרמל בצהריים, לרכוש כמה עציצי חמר בעוספיא, וגם להיעמד בפתח "שוודיה הגדולה" בערך שעה לפני צאת השבת כדי לתפוס מקום טוב בתור. אבל הרבה יותר קל היה למרוח את השבת וקצת לפני צאתה, כשכבר לא נותר אוויר בריאות, לספק את הדחף לחפש מדפים חדשים לחדר של הילד. וכך מצאנו עצמנו אורזים את הקטנים, שבלאו הכי נרדמו למרות הפצרותינו/הצקותינו בצהריים ו"יימשכו בטח עד עשר", ומתייצבים כאחד העם במועדונית הבידור הענקית הצהובה-כחולה.

אז נכון שכשהגדולה התחילה לבכות שהפוף שלה נקרע והיא חייבת גם כרית לב וכסא מחשב עם רשת לחדר, וכשהתינוקת פלטה על בגדי השבת היפים של אמאל'ה, וכשהקטן הריץ את אבא כמה קילומטרים במרדף אחרי השירותים, כשהוא מייבב "בורח לי בורח לי", הצטערנו שזה מה שבחרנו לעשות במקום לשחק יחד כל המשפחה בטאקי. ונכון שהצטערנו יותר כשהקופאית הגיעה לשורה התחתונה והתברר שלמרות שלא מצאנו מדפים בסוף הוצאנו על פיצ'עפקס כמה אלפים. ושהכי התחרטנו כשבני המשפחה כולם, כולל אימא וכמעט גם אבא, נרדמו בדרך הביתה ובכו כשהתעוררו ונאלצו לגרור את גופם המותש הביתה. אבל כל אלו לא מנעו מאיתנו לבחור שוב בבילוי עם הילדים באיזה שהוא סניף-הקרוב-למקום-מגורינו בפעם הבאה שהשבת או החג או סתם אמצע השבוע המשמים גברו עלינו ועל עוללינו עם שגרתם הביתית המחניקה.

ובואו נחשוב לרגע – מתי, לפני השריפה הגדולה, היינו בעצם בכרמל, או ביערות בן שמן, או בארבל, או במצוקי דרגות או באיזה שהוא מקום שבו יש אוויר זך וטל ענוג עוד נח על העלים, וחיפושיות משה רבנו מנקדות את הירוק באדום-שחור, ורקפות מתחבאות מתחת לסלעים, ואיזה ארנבת תועה חולפת ומציפה סומק התרגשות בלחיי הילדים, ואפשר לקטוף שם פטריות, ולהגדיר צמחים, ולעשות פיקניק קטן של סנדוויצ'ים צנועים עם מפה משובצת על חלקת עשב טרייה, ולשמוע ציפורים, ולשיר יחד כשהד מתוק עונה לנו, ולראות בעיני הקטנים השתקפות פיסה כחולה של שמיים ועננה לבנבנה בודדת, ולא אור ניאון קר ואכזר של סופר מרקט מנוכר. מתי?

אז אולי בשבת הבאה, או סתם כך ביום סגריר שבו תפרגנו לכם הפוגה מהיומיום, תיקחו את הנשמות הקטנות שהבאתם לעולם, וצאו איתם יחד לראות אותו. לפני ששריפה או אסון טבע או סתם בטוניזציה הרסנית יחריבו את מה שנותר ממנו. בטרם יהפכו חולות הדיונות לזכוכית עכורה. כעת, מבעוד מועד, לפני שיהיה מאוחר. כי היופי הזה נמצא ממש לידינו, בכל שדה פראי, בביצה גדולה של מי גשמים, על חוף הים הלא מוכרז. הכל כאן. הכל קרוב. הכל בהישג יד. ולכו תדעו, אולי אם תיקחו אותם כבר עכשיו לראות שיש בחיינו יותר ממרכזי קניות, ממחירי מבצע, מדוכני מזון מהיר, מפינות מתנפחים רועשות – תטעו בלבם אהבה אמיתית לטבע – לאדמה, לשמיים, למים, לחיות. אולי דווקא זה, ולא סווטשירט במבצע, יעשה להם ולכם הכי הרבה חשק לבלות את השבת יחד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ